בתשובה לאנטילופה, 19/05/09 14:23
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. השורש המשותף של שיכר-שכרות-שכר לדעתי אינו מקרי. במזה''ת היה מקובל לשלם או לתת לעובדים הקצאות של משקאות אלכוהוליים כחלק משכרם. בפרט החיילים והעובדים המצרים קבלו הקצאות של בירה כחלק משכרם. ב. הבירה המצרית לא היתה הרבה יותר מלחם שעורים שהושרה והותסס במים (הכשות לא היתה ידועה אז), כך שקרוב לודאי שאנו לא היינו מזהים אותה כבירה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
א. מעניין. אבל זו ֹשין וזו שֹין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה הבדל מינורי ביחס לשנויים אחרים המוכרים בחקר השפות העתיקות,מם ונון מתחלפות, למד וריש, כל אותיות התנועה ועוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. את יודעת אם ֹשין ו שֹין הן שתי אותיות שהיו לאחת או אות אחת שהתפצלה לשתיים? אני חושב ששמעתי פעם שבמקור ש הפוכה (שהתגלגלה לֹשין) סימלה את מה שהפך אח"כ לסמך. ב. אפשר גם לומר שהשיכר בתנ"ך אינו בהכרח בירה. שיכר בתנ"ך היא מילה נרדפת ליין (תְּנוּ-שֵׁכָר לְאוֹבֵד; וְיַיִן, לְמָרֵי נָפֶשׁ. (משלי ל"א ו')), אולי במובן של משקאות אלכוהוליים שאינם עשויים מענבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סימני הכתב הפרוטו סינאי השתמשו בצורה של שניים, כמו שיני ארנב בסירטי אנימציה, לסמן שין. הסימן לסמך היה עיגול בתוך דג, שממנו שרד רק העיגול, דג בערבית - סמק, בתנ''ך שמך. שוב מלים דומות בשין וסמך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |