בתשובה להאייל האלמוני, 14/08/08 2:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למה? אתה גם נמנע מלשלם מס הכנסה כי זה חובה, אבל אם לא היה מס הכנסה היית תורם מכיסך כל חודש אחוזים ניכרים לממשלה? או נוסע באדום כי זה אסור אבל היית עוצר אם זה היה נתון לבחירה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא היה גיוס חובה, אם היה גיוס המתבסס על התנדבות ואם לא היו שטחים הנתונים במחלוקת ומפעל התנחלויות המהווה נטל בטחוני כבד שקשה לראות בו יתרונות כלשהם, ושהמגוייסים שומרים עליו אם הם רוצים או לא - אם לא היו כל אלה - ייתכן שהאלמוני, ולא רק הוא, היה מתגייס מרצון ובתחושה שיש לגיוס הצדקה. בשנת 66 (+- שנה) הצבא פטר מגיוס מחזור גדול של בנות משום שלא היה בו הכרח, ובכל זאת היו בנות שהתנדבו (ההיקף אינו ידוע לי), בהיפוך לתופעה המוכרת כיום כל כך, של בנות המשתחררות בעזרת הצהרות-דת שקריות. אגב, ההשוואה למס הכנסה, שחזרה, נדמה לי, לא רק בדיון הזה, היא קצת מוזרה בעיני. בינינו - כמה עצמאים משלמים מס אמת? מספר זניח, אם ישנם כאלה בכלל. והשכירים לא משלמים, המס יורד במקור, כך ששאלת החובה-או-התנדבות אינה קיימת לגביהם בכלל. כך שמי שמשתמש בדוגמה הזאת צריך לקחת בחשבון שאין לו, ואין לאף אחד, שום שמץ של מושג על מה-היה-אילו, בתחום הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם היום יש בנות שמתנדבות למרות שפטרו אותן או חותמות שס"נ (שלא לדבר על שלל חותמות הקבע הראשוני) וגם בשנת 66 (+- שנה), כך אני מניחה, היו בנות שאלמלא הפטור היו מצהירות הצהרות שקריות, מתחתנות פיקטיבי ושאר דרכים כאלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש להניח שאת צודקת בהנחתך לגבי חלק כלשהו מהבנות בשנת 66, ואין לי ספק שעל מה שקורה כיום את מדברת מתוך ידיעה והתמצאות גדולות משלי. עם זאת ידוע לי, בעקבות שיחות לא מעטות עם ותיקים (וותיקות) וקריאת עיתונות ישנה (עשרות שנים לפני עידן האינטרנט), כי התחושה של חוסר תוחלת ושל התפוררות ההצדקה המוסרית, הקיימת כיום, לא היתה אז, או, מכל מקום - היתה בממדים קטנים פי כמה. לכן הנחתי היא כי הרצון להתגייס והתחושה הפשוטה, התמימה והאמיתית של "להגן על ארצנו", שיחקו בזמנים ההם, לפני אירועי 40 השנים האחרונות - תפקיד משמעותי יותר. לכן היקפי שתי התופעות משני הקצוות - ההתנדבות לשירות מצד אחד וההמנעות מן הגיוס מן העבר שמנגד - הולכים ומתייצבים על הנקודה של מתאם הפוך, כלומר - בימים ההם יותר התנדבות ופחות הימנעות וכיום להיפך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או כמו ששאל (וענה) אברהם שפירא, איש "השומר" את נערי הפלמ"ח: "אתם נוער אתם?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בספק אם יש יותר מדי בנות, בטח בשנות השישים, שהניחו שהן הולכות "להגן על ארצנו". למעט אחוזים בודדים הרוב שימשו כסוג כזה או אחר של פקידה. דווקא היום, לצד "התחושה של חוסר תוחלת ושל התפוררות ההצדקה המוסרית" יש יותר אפשרויות לנשים לעשות תפקיד מועיל באמת. אני חושבת שהשוני ברצון להתגייס (ככל שיש כזה) נובע בין השאר מקיום החלופות. רוצה לומר, אם הבחירה היא בין לצאת מהבית, להכיר אנשים חדשים ולעשות קפה, לבין להשאר לגור עם ההורים באותה חברה שגדלת בה במשך 18 שנה, האיזון שונה מאשר הבחירה בין לצאת מהבית ולעשות קפה במדים לבין לצאת מהבית ולעשות קפה כמלצרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי שהבנות הלכו ''להגן על ארצנו'', אלא שהתחושה של ציניות כלפי הצבא - תחושה שאת עצמך מתארת אותה מבלי משים כשאת מדברת על חישובי העלות-תועלת דהיום - התחושה הזאת והציניות הזאת היתה נמוכה בהרבה, והתחושה של שותפות עם המדינה היתה עמוקה ונפוצה יותר אצל כולם - גם אצל הבנות, או אצל חלקן - גם אם הן ישירות לא השתתפו בתפקידי לחימה (אם מדברים על התקופה שלאחר קום המדינה. בפלמ''ח כן היו בנות שהשתתפו בלחימה, לפחות באחוזים מסויימים). כיום זה משהו אחר, והבנות שהולכות לתפקידים שבעבר נחשבו גבריים עושות את זה מסיבות אחרות ולא מתוך תחושת שותפות, אבל על כך לא ארחיב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את מתייחסת כאן יותר מדי לכך שמדובר בבנות, לא בבנים. אין ספק שבשנת 66, ועוד הרבה אחריה, תופעות של התנגדות לשירות - בנות ובנים גם יחד - היו נדירות בהרבה, כמעט שאפו לאפס (למעט אנשים שהיו פטורים באמת מסיבות רפואיות, וגם חלק מהם עשו שמיניות באויר כדי להתגייס למרות הכל). למעשה, התנגדות זו לשירות התחילה לחלחל לבורגנות רק בשנות השמונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המהפכה בגישה לגיוס התחילה אחרי 73 . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכל זאת, עבר הרבה מאוד זמן עד שחלחלה למיינסטרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני מתייחסת לבנות. אנחנו בכל זאת מחצית מהאוכלוסיה - אתה יודע (המחצית שמשחררים בקלות רבה הרבה יותר, אגב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל ההתפתחות אצלן ביחס לשירות הצבאי הייתה דומה מאוד לזו שחלה אצל הבנים, על אף ההבדלים באופציות שעמדו לפניהן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אתן מחצית מהאוכלוסיה והמחצית שמשחררים בקלות רבה יותר, אבל הנושא כאן היה ההבדלים באוירה, בהרגשת האנחנו-צודקים ובנכונות לשרת את המדינה בין לפני מלחמת ששת הימים ובין התקופה שלנו, והבנות הן רק דוגמה למה שקורה. קשה להאמין, אבל לא כל נושא שבעולם קשור בנשים-גברים, יש גם נושאים כלליים שנוגעים לבני אדם בכלל או לישראלים בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאוץ'. לתומי חשבתי שאני מסוגלת לראות דברים לא רק דרך הפריזמה המגדרית. אני רק תוהה למה תגובה כזו לא הופיעה כלפי מי שטען בתוקף שתפקידים צבאיים כרוכים בסכנה - יש הרבה יותר חיילות מלוחמים, בטח יותר חיילות מפציפיסטים (ככה ש,לכל הפחות, לא מדובר באיזו קבוצת התייחסות אזוטרית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר בשנות ה-50' לכדו עריקים וסרבני-גיוס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר על הפרשים בהיקף התופעה, לא על מצב של בכלל-לא. מי שכבר נולד אז ושמע, כילד, את שיחות המבוגרים בזמן אמת, יכול להצביע על התרשמות שהיא, ככל הנראה, שונה משל מי שהם כיום צעירים בשנות העשרים-שלושים שלהם וכל מה שיש בידם הן השערות (ולפעמים קצת משאלות לב). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשנות החמשים היו בודדים מאוד מאלה, לרוב משולי החברה (שוליים חברתיים או פוליטיים). ובשנות החמשים, כפי שאמרת, *לכדו* אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובמלחמת השחרור היו נכנסים לקולנוע באמצע הסרט ומחפשים משתמטים. עצם זה שנזקקו לזה - פירושו של דבר שלא חסרו משתמטים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מלחמת השחרור היא סיפור אחר בכלל. כאן עוד לא הייתה ממש מדינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, היה על זה פרומו תיעודי לא מזמן ("שמרית הררי? שמרית הררי?"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח. כמדומני באותה תקופה התופעה של בחורות שמתחתנות ועל כן מקבלות פטור היתה אף יותר נפוצה. או - לפחות בחורות שמתחתנות באמת ולא פיקטיבית. אין מביאין הוכחות היסטוריות מספרי קריאה, אבל ספרים יכולים בכ"ז להצביע על הלך רוח בתקופה שהם נכתבו: פעם קראתי ספר, "בשירות קבע" שמו, כמדומני, והוא גולל את קורותיו של רס"ן דני, מ"פ חי"ר בקבע, ונכתב בשנות ה-50, או תחילת ה-60. לפני מלחמת ששת הימים, על כל פנים. לספר היתה מטרה ברורה: מתברר שכנראה אנשי קבע נתפסו כאוכלי-חינם: בחברה בה כולם משרתים בצבא, ואף משרתים במילואים חודש כל שנה, ולעיתים אף יותר מזה, לאנשי הקבע היו זכויות יתר שלא היו לאחרים: הזכות לקחת רכב מהבסיס, למשל, בחברה בה לרבים אין רכב פרטי ולאף אחד אין ליסינג לעבודה. לרס"ן דני לא היו חיים קלים כלל, והמחבר דאג לזה: הוא שם מעליו קצין אידיוט במיוחד. על כל פנים - בספר שכל כולו שיר הלל לשירות הצבאי, רס"ן דני היה נשוי לפקידה הפלוגתית שלו לשעבר. ברגע שהתחתן איתה, באמצע שירותה הצבאי, היא סיימה את שירותה. שירותה שלה, כנראה, לא היה חשוב. אגב, מהספר עלתה עובדה מעניינת נוספת: בעוד שהיום התנאי לעליה בדרגה מסרן לסא"ל הינה תואר אקדמי, אז הדרישה היתה 8 שנות לימוד. למר דני יקירנו היו פחות מזה ובסופו של דבר הוא נשלח להשלמה על מנת להרחיקו ממפקדו המנוול. אבל זה כבר סיפור אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק ששירותה של הפקידה הפלוגתית לא היה חשוב, אלא שמה שהיה חשוב במיוחד היה שהיא תמלא את תפקידיה המסורתיים כרעיה ואולי גם כאם בהמשך. הרי גם היום נשים משתחררות באמצעות נישואין, וגברים לא. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |