בתשובה לדוד רובנר, 13/12/01 11:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אינך יכול להבין את ההפרדה על פי גיל? נו, באמת. שים באותה כתה בני 10 ובני 16. נחש עם מי יעדיף כל אחד לשחק. אינני יודע אם המנהג של "הקפצת כתה" פס מהעולם. מן הראוי שייעלם. כאשר מעבירים ילד לכתה של גדולים ממנו רק משום שהוא הצליח לעבור רף הישגים מסויים, עושים לו עוול חברתי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב: אני דיברתי על בית-הספר הדמוקרטי שאחד ממאפייניו הוא עירוב הגילים – אין בו כיתות – הילדים אינם כלואים. כאשר מניחים ילדים לנפשם, במהרה מגַלים כיצד הם מתערבבים. הם מתערבבים, *בדיוק כמו אנשים אמיתיים*. צורת הקשר העיקרית והכמעט בלעדית אשר בתי-הספר מטפחים בין ילדים מאותה כיתה היא – תחרות! תחרות עד כדי שחיטה. מסדר-הניקור הוא כולם עם כולם (מסדר הניקור - הדפוס הבסיסי של האירגון החברתי בתוך להקת עופות בו, כל עוף מנקר עוף אחר הנמוך בסולם בלי חשש ממעשה גמול, ונכנע לניקורו של עוף ממעמד גבוה יותר). מיהו טוב יותר ממי, מי יותר פיקח, מהיר, גבוה, נאה – וכמובן מי יותר גרוע, טיפש, איטי, נמוך, מכוער. אם אי-פעם עוצבה שיטה ביעילות בכדי להפיק אנשים תחרותיים, נתעבים, חסרי- ביטחון, פרנואידים, בלתי מתאימים מבחינה חברתית, בתי-הספר הנוכחיים הצליחו בכך. בעולם המציאות, התכונה החברתית החשובה ביותר לחברה יציבה ובריאה היא שיתוף הפעולה. בעולם המציאות, צורת התחרות החשובה ביותר היא: נגד עצמך, נגד יעדים הנקבעים על ידי ועבור מישהו כדי שישיגם הוא בעצמו. בעולם המציאות, תחרות בינאישית לשם התחרות עצמה, מוכרת באופן נרחב כמחוסרת-תכלית והרסנית – כן, אפילו בחברות עסקיות גדולות ובספורט. בעולם המציאות, ובבתי-ספר דמוקרטיים, שהם בית-ספר עבור עולם המציאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
You're confusing reality with some ideal world of your own creation.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Take a look at 16 Democratic schools working in Israel:
http://www.jpost.com/Editions/2001/11/25/Features/Fe... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך החיים כשאתה נלחם במערכת, לטוב ולרע. אגב, אם יתקבל חוק המאפשר בתי ספר פרטיים, הרי שבתי הספר הדמוקרטיים יוכלו לפעול בלי בעיות, אם אינני טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיף. . .!! – מן הסתם אינך יכול להתפרנס ממשרד החינוך – המדינה לא מממנת את האופוזיציה . . .!!? אני חוזר על מה שכתבתי למעלה: חוששני שאין תשובה אחת ויחידה. אנשים שונים יעדיפו יעדים שונים עבור ילדיהם, וילדים שונים ירצו יעדים שונים עבור עצמם. אנחנו נצטרך לעבוד קשה לא רק בקביעת מה באמת הן המטרות שלנו. אנחנו נצטרך להיות גם מספיק סובלניים וגמישים כדי לאכסן מגוון רחב של סביבות חינוכיות, אשר תפותחנה על מנת לקדם מגוון רחב של מטרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר בית-הספר סדברי-ואלי http://www.sudval.org היה בשלבי פיתוח לקראת פתיחתו וכן בשנים הראשונות לקיומו, מיסדיו הקדישו רבות ממחשבתם לדבר שהטוב ביותר הוא לכנותו, "זכויותיהם של הילדים" – במובן הפוליטי-חברתי. חשיבתם כפי שהשתקפה בכתובים שלהם התמקדה אז במבנה בית-הספר כמוסד דמוקרטי המקדיש עצמו לאפשר לילדים את מימוש זכויותיהם המלאות, אשר נשללו מהם יום-יום ב כ ל - ב ת י - ה ס פ ר - ה א ח ר י ם – כגון זכותם לצדק ושוויון בפני החוק כן זכותם להשתמש בזמנם בהתאם לרצונם. הם ניסחו ערכת כללי התנהגות משלהם, וכך כרכו את הקהילה כולה, ילדים ומבוגרים כאחד. "אדם איננו יכול להפר את זכויותיו של אחר", "אדם איננו יכול להפריע בפעילויותיו של אחר", "אדם איננו יכול להשתמש ברכושו של אחר ללא הסכמתו". "אדם איננו יכול לסכן את בטחונו של האחר". וכן הלאה באותה הנימה. מערכת שיפוטית פותחה על מנת להגן על זכויות אלה וכדי להבטיח הגינות וצדק. בנוסף לכך הם ארגנו את בית-הספר כך שיאפשר חופש מרבי מהתערבותם של המבוגרים בחיי היום-יום של התלמידים. כל זמן שהילדים אינם פוגעים באחרים, הם יכולים לעשות כרצונם עם זמנם בבית-הספר. המבוגרים ב ב ת י - ס פ ר - א ח ר י ם עורכים תכנית לימודים, מלמדים את החומר לתלמידים ואחרי כן בוחנים ונותנים ציונים לנלמד. המבוגרים בבית-הספר סדברי-ואלי הם שומרי הראש של חופש הילדים לעסוק במה שמעניין אותם וללמוד מה שהם רוצים. הם גם נמצאים שם על מנת לענות על שאלות ולהקנות מיומנויות מסוימות או ידע כאשר הם מתבקשים לעשות זאת על ידי התלמידים. המבנה של סדברי-ואלי מספק את הבסיס להיבט שני של בית-הספר אשר בדרך כלל הם אינם מדברים הרבה עליו, למרות שהוא אחד המאפיינים החשובים של בית-הספר: יצירה ושמירה על סביבה מזינה בה ילדים מרגישים שדואגים להם. מלכתחילה, הם נמנענו מלכתוב על האווירה החמימה אשר הם יצרו. אני מאמין שהם נמנענו מלדבר על היבט זה מסיבות רבות. ברצוני להתייחס לאחדות מהן: ראשית כל והחשובה ביותר, הם פועלים על פי ההנחה שאם יבטיחו שהצדק והחופש ישררו, אזי התלמידם יצמחו. התלמידים ירגישו מספיק מוגנים ובטוחים כדי לפתח את אופיים וכדי למפות את מסלולם לאורך החיים בדרך בריאה ומרגשת, לא משנה מה יעשו המבוגרים, העיקר שלא יפריעו להם. שנית, סדברי-ואלי תוכנן להיות בית-ספר יום אשר משלים את משפחתו של הילד אם כי לעולם לא גובר עליה בחשיבותה. אי לכך ההנחה היא שהילד מקבל מנה שלמה של אהבה מקרב משפחתו, ומנצל את בית-הספר כדי לפתח מרחב רחב יותר של יחסים, החל מיחסים קרובים ואינטימיים וכלה ביחסים בלתי אמצעים, כולם כמובן נקבעים על ידי הילדים עצמם. שלישית, תמיד הם הרגישו שבזמן שאפשר לחוקק זכויות, אינך יכול לחוקק רגשות. אם מוסד כלשהו מבטיח מבנה דמוקרטי וכיבוד זכויות הילדים, אפשר לראות מהר מאוד אם הוא מספק את הסחורה. אולם אם הוא מבטיח דאגה-אוהבת-ורכה, לעולם אין לדעת מה זה אומר באמת. לכן לעולם לא דיברו על דבר הקשור עם רגשות. רביעית, אין זה מצופה ש ב ת י - ס פ ר - ב ת ר ב ו ת - ש ל נ ו יספקו סביבה מתאימה לצמיחה פנימית. מטרתם העיקרית היא להעביר מיומנויות וידע ולהכין את הצעירים לקריירה מוצלחת. בסדברי-ואלי, הם רצו מקום אשר אינו גוזל מהילדים את זמנם לחקור ולגלות את העצמי-הפנימי שלהם. לכן, בכתובים שלהם, הם התמקדו במציאות של בתי-הספר הקיימים, ודיברו על זכויות וחופש לעשות מה שהנך רוצה לעשות עם זמנך, ולא דיברו על נושאים רגשיים, שהם חמקמקים יותר ואשר, למרות הכל, תפסו חלק גדול מהזמן והאנרגיה שלהם מידי יום-ביומו. ממלכת הצמיחה האישית המשתנה-כל-הזמן, היא בלתי ניתנת למישוש וברת-חלוף מדי מכדי לתפשה בדיוק מדעי. בדומה ליופיו של הטבע, היא רגעית והולכת-ונעלמת. אומנים משתדלים ומתאמצים ללכוד את הרגע ולהעניק לו חיי נצח, אולם אמנות בשיאה היא התקרבות גרועה למה שהטבע יכול לעשות. בגלל שאיננו יכולים להעריך כמותית חוויה מסוימת נראה שלעיתים אנו ממעיטים בחשיבותה. בעידן התעשייתי-טכנולוגי שלנו, אנחנו מודדים את הכל (ציונים, הערכות, ותעודות, למשל) ומצמצמים את כל המורכבויות לדפי נתונים ממוחשבים. אולם אין למדוד את החיים תוך כדי זרימתם, מבלי שיאבדו את משמעותם. אותו הדבר נכון עם הילדים בבית-ספר סדברי-ואלי אשר אינם באים לקבל שיעורים אלא באים לחיות את חייהם, לחקור את הטבע, את עצמם ואת תרבותנו. הם עורכים ניסויים, עורכים תצפיות, מנתחים וחולמים. הם גדלים, מתבגרים ומתכוננים לחיים כמבוגרים. אולם הכיצד והמה והמדוע הם עניין פרטי של כל אחד והם אינם מסיגים-גבול כדי להעריכם. לכן, אין הם למעשה יכולים לחקור או לנתח או לשרטט כך שהכל יוכלו לראות את מה שחושבני שהוא ההיבט החשוב ביותר בבית-הספר. הם אינם יכולים אפילו להתחיל לתאר כיצד הם מזינים את הצמיחה; כיצד הם תומכים בילדים כאשר הם מרגישים אבודים או מתנהלים בכבדות; כיצד הם מבטיחים להם חזור והבטח ומלמדים אותם שהם מאמינים בהם ושהם יכולים לעשות כל דבר שהם רוצים במידה והם עובדים קשה כדי להשיג את מטרותיהם. סדברי-ואלי הוא קהילה מורכבת. יעדיו והמבנה שלו משורטטים ומובעים בבירור. אולם מה שגורם לכל זה לעבוד הוא מסתורי ובלתי ניתן למישוש. הוא עשוי ממעשים קטנים רבים, אשר כולם ביחד יוצרים מוסד חינוכי חי ומשתנה-תמיד. זה מקום בו התלמידים יכולים ללמוד כיצד להיות הם-עצמם – עם הכרה-עצמית, עם ביטחון, ועם שמחת-חיים, הכל מחוזק על ידי ההכרה שלמבוגרים שמסביבם יש מחויבות להזין את צמיחתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אפשר להבהיר בבקשה נקודה או שתיים: בנושא הזכויות. הדוגמאות שציינת הן של הזכות להגנה *מפני* אלימות ופגיעה בגוף וקניין, ויפה שכך. האם יש גם הטפה לזכויות *ל*דברים מסויימים*, כגון לקנינים או לנכסים כלשהם המוצגים "כשייכים לחברה" ולא לפרטים שבה? מה כוונתך ב"צדק"? האם ברור שהכוונה לזכאותך בדין לדברים מסוימים בתוקף *מאמציך ועמלך"? והרי כיום רווח בסביבות שונות השימוש ב"צדק" להורות על זכאות כביכול לנכסים וערכים בתוקף דברים אחרים לגמרי. קיימים מקרים רבים בו נעשה שימוש בטון דיבור כעוס וצדקתני המרמז כביכול על כך שבעל הדבר זכאי לדברים השייכים לך בדין. כלומר, גימיקים שונים משמשים להפיכת "צדק" לצדקתנות עצמית, בניגוד להבנתנו הבסיסית והאינטואיטיבית של "צדק". הדבר מגיע לעיתים לאבסורדים משעשעים. זכורה לי דוגמא בה בסביבה חשוכת חנייה, לאחר שעמדתי לחנות במקום מסויים, הרי שאשה זריזה אחת שהיגיעה לשם אחרי, נסתה לנכס לעצמה את המקום, כשהיא מדברת בטון זעוף וצדקתני. אחד הטעונים שהעלתה היה ללא צל של רלוונטיות אך נשמע צדקתני ומטיף להפליא- "במקום הזה חנה לפניך אדם נכה" . לאחר שעניתי בתקיפות "זה שאת מדברת בטון צודק, גברת, אינו אומר שאת צודקת" ו"מה זה שייך לעניין", ו"את פשוט מנסה להדחק" מיהרה להסתלק מהמקום, או לחפש פריירים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נאה דרשת. וכעת - האם יש מנהיגים, סופרים ואנשי אשכולות ידועים שצמחו מתוך השיטה שאתה מתאר? ובאשר ל:"בדיוק כמו אנשים אמיתיים". הילדים שלי הם ילדים (אמיתיים). אינני רוצה שיחיו כבוגרים בשלב זה של חייהם. אינני בטוח שהחשיפה לילדים גדולים מהם בשלב זה היא נחוצה או רצויה. חברת ילדים יכולה להיות אלימה ואכזרית יותר מחברת מבוגרים. היש בידך השוואת פרמטרים מדידים בין שתי השיטות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האם יש מנהיגים, סופרים ואנשי אשכולות ידועים שצמחו מתוך השיטה שאתה מתאר?" - לארס פון טרייר, הבימאי הדני הגאון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אנחנו רוצים להשיג בבתי-הספר שלנו? כיצד מודדים חינוך טוב? איזה הן המטרות הבסיסיות אשר אנחנו מנסים להשיג בבתי-הספר שלנו, וכיצד אנחנו יודעים אם השגנו אותם למעשה? איש לא יחלוק על כך שהתוצר הסופי של חינוכו של הילד/ה צריך להיות, בן-אדם אשר יכול לתפקד כמבוגר יעיל בחברה. הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מנסים להפוך זאת למציאות איזושהי. נראה שמה שכל קהילה תאולץ לעמת במוקדם או במאוחר, הוא להתמודד עם השאלה הבסיסית של מטרות החינוך. לפנינו דוגמה לכמה קשה למצוא היגיון בדברים. נניח שהיה לי מטה-קסמים ויכולתי להביא לידי קיום מערכת-חינוך אשר היתה מפיקה, באופן אוטומטי, גאונים מדרגה ראשונה. האם מישהו היה רוצה לשלוח את ילדיו אליה? כמה מאיתנו היינו רוצים שילדינו יהיו ואן-גוך, אחד הציירים המופלאים ביותר, שהיה עד כדי כך מיוסר שסיים את ימיו בהתאבדות במוסד לחולי-נפש? איזה הורה היה רוצה את מוצרט כצאצא, אשר הלחין יצירות בעלות יופי שופע התרגשות אישית עמוקה. כזה שהמוסיקה שלו הלהיבה את העולם במשך מעל מאתיים שנה, אם כי הוא היה לא יוצלח חברתי במידה כזאת שבקושי הכיר רגע של שלווה או של רווחה כלכלית? האם אני או אתה היינו רוצים בן כמו איגנַז סֶמֶלווַייס, הרופא שגילה את החיטוי (אנטיספסיס) ואשר עבודתו הצילה מיליוני אנשים, אם כי הוא היה כל כך מדוכא מהביקורת והלעג שלהם הוא זכה מעמיתיו שלבסוף, בגיל צעיר, הוא איבד את עצמו לדעת? האם היינו רוצים בן כמו סוקרטס, אחד המיסדים של החשיבה הפילוסופית המערבית, אשר נשפט והורשע למוות על ידי בני-ארצו? או יאנוש קורצ'ק אחד, החדשן-בחינוך הקדוש אשר הצטרף מרצונו לילדים היהודים שהוא לימד, כאשר נרצחו במחנות-הריכוז הנאצים? שאלות אלו לא מנסות להטות את הכף, ואינן יוצאות דופן. זו הנורמה, לא היוצא מן הכלל, שאנשים באמת יצירתיים זוכים לגינוי חריף מאנשים אחרים בעלי השקפה קונבנציונלית יותר אשר סובבים אותם. גאונים מנהלים חיים קשים כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מותקפים ללא מנוח מקנאה, עויינות, התנגדות, אדישות, ובוז. האם אלה הם סוג החיים אשר אנחנו רוצים עבור ילדינו? או, האם אנחנו מעדיפים שהם יהיו חדגוניים, נטולי צבע, רגילים, סתגלניים, אם כי פחות נתונים לנידוי? אלה הן סוג השאלות שעלינו להשיב עליהן, בטרם אנחנו יוצאים בהילולה של בניית סוגים חדשים של בתי-ספר אשר מפיקים גאונים יצירתיים – זה בהנחה שידענו כיצד לבנותם! אין לי תשובה לבעיה זו, ולאחרות, אשר יורדות אל לב-ליבה של משמעות החינוך. אכן, חוששני שאין תשובה אחת ויחידה. אנשים שונים יעדיפו יעדים שונים עבור ילדיהם, וילדים שונים ירצו יעדים שונים עבור עצמם. אנחנו נצטרך לעבוד קשה לא רק בקביעת מה באמת הן המטרות שלנו. אנחנו נצטרך להיות גם מספיק סובלניים וגמישים כדי לאכסן מגוון רחב של סביבות חינוכיות, אשר תפותחנה על מנת לקדם מגוון רחב של מטרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבית-ספר דמוקרטי, כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. הענין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרוניים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם. כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת. וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים אותם כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה. וישנו הצד החברתי שבדבר. בזמננו, כאשר הילדים היו מארגנים נשף ריקודים, אפשר לראות את הדימויים מנשף הריקודים הראשון דאז, אולי בחטיבת-הביניים, המורים היו מסדרים את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים היו מתדרדרים הלאה. בבית-ספר דמוקרטי הילדים מפתיעים את כולם. כולם באים, כולם רוקדים ביחד. זוגות אשר הפרש גיל של עשר שנים מפריד ביניהם יהיו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה מפריד ביניהם. לא מן הנמנע שהזוג שיזכה במקום ראשון יהיה ילד בן שבע שרוקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה בדרך כלל בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הופכים להיות הבוגרים, והדפוס נשאר. הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידיאלים, לעיתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", שמעתי אומר נער בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי". הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר – בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. דוגמה לכך היא שרון שהגיעה לבית-הספר הדמוקרטי בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה. היא היתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו איתה, שוחחו איתה, חיבקו אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-ספר דמוקרטי עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעיתים אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים. וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעיתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה. ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו. למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תאור טוב יותר של הדבר מאשר התאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא: עץ האלון מאת: חנה גרינברג "בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון 'ראיתי' את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להשמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי-ואלי http://www.sudval.org כבר שמונה-עשרה שנה – מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק כהה. ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת 'ראיתי' את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה. יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד איתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה. עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי. שרון איננה מקבלת 'לא' בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי. כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש'ראיתי' את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי-ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון היתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי." <חברת ילדים יכולה להיות אלימה ואכזרית יותר מחברת מבוגרים.> אין ציונים בבית-ספר דמוקרטי. התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות-מידה מחמירות עבור עבודתם, ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית-הספר. תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק, ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו, הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה, עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן, הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות. וזה נכון לגבי כל פעילות. הכדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות. ומה שמרוויחים בבית-ספר דמוקרטי, כבונוס למדיניותו של אי-מתן ציונים ואי-הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בבית-ספר דמוקרטי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן. אין להם סיבה לא לעשות כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שתובנות של ילדים והתנהגות חברת ילדים יכולה ליצור מצבים יפים ומרגשים. עם זאת, אינני בטוח שאוירה חופשית מתחרות לחלוטין עוזרת להכין את הילד לתפקד כמבוגר בחברה תחרותית. ושוב אני נאלץ לחזור על שאלתי: היש בידך השוואת פרמטרים מדידים בין שתי השיטות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אינך בטוח שאוירה חופשית מתחרות לחלוטין עוזרת להכין את הילד לתפקד כמבוגר בחברה תחרותית – פשוט כי יתכן ולא התנסת בדבר. תנסה ותאמר לי אחר כך. וזה בנוסף לערך המוסף שאתה תקבל – ותקבל החברה – מכך. ואני נאלץ לשאול אותך: היש בידך פרמטרים מדידים שהעולם כפי שהוא בנוי כיום הוכיח את עצמו – ושאין מעבר לו? ההוכחה חלה עליך באותה מידה כמו עלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מזמין אותך לבקר בכתובות (קישורים) שרשמתי בדף הזה, הקשורות לנושא בית-הספר הדמוקרטי – ועל ידי כך להיתוודע לנושא. ראה גם: השוואת המודל סדברי (בית-ספר דמוקרטי) עם סוגי חינוך אחרים (אנגלית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"התלמיד יודע בעצמו". רגע, וכי לא דרוש מדריך נבון שיאמר לו שמה שנראה ככפתרון הבעיה הינו פתרון חפיף? שהוא איבד את העניין בגלל קשיים שנראו לו לא עבירים, תוך רצון לסיים מהר ולעבור לעניין אחר? האם אין מספר דרכים להתמודד עם בעיה, שחלקם עדיפים מאחרים, ואחד (או שניים), אפילו משובח במיוחד? האם אין צורך בנסיון, חוכמה, וביקורת של גורם חיצוני, שייתן מימד של איכות ואוביקטיביות לדברים? אגב, דומה שלא שמו לב, שהגישה "יודע מעצמו" הפכה את המורה לזניח; ואת נסיונו ותבונתו, לחסרי ערך; ואת התפתחות הילד, למעין חטטנות או התפעמות אוטיסטית. האם אין כאן גישה של אפלטוניות-יתר, הטוענת שהאידאות הנכונות בעצם טבועות בנו מלכתחילה, ואין באמת התפתחות? בסדר, אך מה עניין דמוקרטייה לכאן? קארל פופר הסב את שימת ליבנו לכך שאפלטון היה אוייב מוכשר ביותר -ולכן בעייתי במיוחד- של החברה הפתוחה, בספרו The open society and its enemies |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |