בתשובה ליובל רבינוביץ, 17/12/01 14:17
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בבית-ספר דמוקרטי, כאשר מישהו רוצה לעשות דבר מה, הוא עושה זאת. הענין, הוא אשר קובע. אם הפעילות היא ברמה מתקדמת, המיומנות קובעת. הרבה ילדים קטנים הם יותר כשרוניים, בתחומים רבים, מהיותר מבוגרים מהם. כאשר המיומנויות וקצב הלמידה אינם ברמה אחת, שם מתחיל הכיף. הילדים עוזרים זה לזה. הם חייבים לעשות זאת, אחרת הקבוצה כולה תפגר. הם רוצים לעשות זאת, היות והם אינם מתחרים על ציונים או על כוכבי זהב. הם אוהבים לעשות זאת, כי זה מאוד מספק לעזור למישהו אחר ולהצליח בזאת. וישנו הצד הרגשי שבדבר. לבן שש-עשרה אשר יושב על הספה בשעות אחר-הצהריים המאוחרות, מספר בשקט סיפור לבן שש, כשהם צמודים אחד אל השני, זה ממלא צורך אמיתי להיות הורה או אח. ולבני שש זה נותן תחושה עמוקה של נוחיות ובטחון בעולם בו אנשים גדולים מאד מקיפים אותם כל הזמן. ולבת שתים-עשרה יש תחושה של ערך עצמי כאשר היא מסבירה בסבלנות את מהלכי המחשב לטירון בן שש-עשרה. וישנו הצד החברתי שבדבר. בזמננו, כאשר הילדים היו מארגנים נשף ריקודים, אפשר לראות את הדימויים מנשף הריקודים הראשון דאז, אולי בחטיבת-הביניים, המורים היו מסדרים את הבנים בצד אחד של האולם, את הבנות בצד השני, ומשם הדברים היו מתדרדרים הלאה. בבית-ספר דמוקרטי הילדים מפתיעים את כולם. כולם באים, כולם רוקדים ביחד. זוגות אשר הפרש גיל של עשר שנים מפריד ביניהם יהיו מצויים כמו זוגות אשר הפרש גיל של שנה מפריד ביניהם. לא מן הנמנע שהזוג שיזכה במקום ראשון יהיה ילד בן שבע שרוקד עם ילדה בת חמש-עשרה! זה בדרך כלל בילוי נהדר לכולם. עם חלוף השנים, הצעירים הופכים להיות הבוגרים, והדפוס נשאר. הילדים המבוגרים יותר, משמשים כדגם לחיקוי, כאידיאלים, לעיתים נתפשים כאלים, אצל הילדים הצעירים יותר. באותה מידה, הם משמשים גם כדגם שלא לחיקוי. "אני שמח שהסתובבתי עם בני עשרה כאשר הייתי בן שבע", שמעתי אומר נער בן שמונה-עשרה. "למדתי מה לא רציתי לעשות בהביטי בדבר מקרוב, כך לא הייתי צריך לבזבז בריאות ושנים מחיי בלנסות את זה בעצמי". הילדים הצעירים יותר משמשים כדגמים משפחתיים לבוגרים יותר – בתפקידי אחים צעירים או תפקידי ילדים. דוגמה לכך היא שרון שהגיעה לבית-הספר הדמוקרטי בגיל ארבע, מיד אחרי שאיבדה את הוריה. היא היתה ה"ילדה" של כולם בשנה הראשונה. הקריאו לה, שיחקו איתה, שוחחו איתה, חיבקו אותה. כאשר תלמידים לשעבר מבקרים בבית-ספר דמוקרטי עם התינוקות או הפעוטות שלהם, לעיתים אפשר למצוא תלמידים בני עשרה משחקים שעות בלי-סוף עם הזאטוטים. וישנו הצד של הלמידה שבדבר. ילדים אוהבים ללמוד מילדים אחרים. ראשית, לעיתים זה קל יותר, המורה-הילד קרוב לקשיי התלמיד יותר מאשר המבוגר, משום שחווה את אותם הקשיים לא מזמן. ההסברים הם בדרך כלל פשוטים יותר, טובים יותר. יש פחות לחץ, פחות ביקורת. ויש מוטיבציה עצומה ללמוד מהר וטוב, על מנת להשיג את המורה. ילדים גם אוהבים ללמד. זה נותן להם תחושה של חשיבות, של הישג. ויותר מכך, זה עוזר להם לתפוש יותר טוב את החומר בזמן שהם מלמדים; עליהם למיין אותו, להבין אותו, אז הם נאבקים עם החומר עד שהוא ברור בראשיהם, עד שהוא ברור מספיק כדי שתלמידיהם יבינו. למבוגרים יש גם הרבה מה ללמוד מילדים. אינני חושב שאני מכיר תאור טוב יותר של הדבר מאשר התאור של חנה גרינברג, בקטע שהיא כתבה על "עץ האלון". והנה הוא: עץ האלון מאת: חנה גרינברג "בבוקר נהדר אחד בסתיו האחרון 'ראיתי' את עץ האלון בפעם הראשונה. זה יכול להשמע כהצהרה מדהימה כאשר היא באה ממישהי אשר נמצאת בסדברי-ואלי http://www.sudval.org כבר שמונה-עשרה שנה – מדהים, אם כי אמת. כמו כל אחד אחר, ראיתי את העץ בסתיו כאשר העלים שלו הופכים לאדומים ואז נושרים, ומאפשרים לענפיו להראות, במשך החורף, את המבנה הנהדר שלהם. הייתי גם עדה לצמיחה החדשה של האביב כאשר ניצני העלים משרים על העץ הילה ורודה ולאט לאט משנים את צבעם לירוק כהה. ראיתי גם דור אחרי דור של זאטוטים מטפסים על העץ האדיר, עולים יותר ויותר גבוה, לפעמים מגיעים לצמרת, ונתלים שם במשך שעות. אולם זה קרה רק בשבוע ההוא שבאמת 'ראיתי' את העץ, שבאמת הבנתי אותו. בתור מבוגר, לא ידעתי לחוות באמת את העץ, עד שילדה קטנה לימדה אותי כיצד. וכך זה קרה. יום אחד, שרון, פניה זוהרות, הודיעה לי (כמו שעשו הרבה קטנים אחרים לפניה) שסוף-סוף היא מסוגלת לטפס על העץ לבדה. היא סיפרה שג'ויס לימדה אותה, ושכעת היא תראה לי כיצד. יצאתי יחד איתה היות ורציתי להיות שותפה לאושרה ובגלל שהבוקר היה כל כך יפה עם צבעים נפלאים ושמש מהודרת שנצנצה מתוך הטל שעל העלים האדומים והצהובים. שרון הראתה לי כיצד היא טיפסה וכיצד היא ירדה, ובהמשך היא הורתה לי לעשות כמוה. עד עתה, אני עזרתי לעשרות ילדים לטפס ולהרבה יותר לרדת כאשר הרגישו שנתקעו, אולם אף פעם לא ניסיתי לטפס על העץ בעצמי. שרון איננה מקבלת 'לא' בקלות, וידעתי שאם רציתי לשמור על הערכתה כלפי, היה עלי לבצע את הדבר! היא הראתה לי בסבלנות ובבהירות רבה, צעד אחרי צעד, כיצד לטפס וכיצד לרדת, ואני עשיתי זאת בפעם הראשונה בחיי. כאשר הגעתי למפלס הראשון נדהמתי מיופיו של המקום. אינני מסוגלת לתאר את הענפים האדירים, את החלל המרווח, או את רגשות היראה ששטפו אותי. מספיק אם אומר שהבחנתי בכך ש'ראיתי' את העץ בפעם הראשונה. אנחנו המבוגרים חושבים את עצמנו לידענים, ואת ילדינו כזקוקים ללמוד ושילמדו אותם, אולם במקרה הזה הייתי מתערבת שכל ילד בבית-הספר סדברי-ואלי היה נדהם מבורותנו ומחוסר הרגישות שלנו לגדולה שישנה שם אשר כולנו יכולים לראותה אך אנחנו מתעלמים ממנה. שרון היתה מורה טובה ואני תמיד אהיה אסירת תודה לה על מה שהיא לימדה אותי." <חברת ילדים יכולה להיות אלימה ואכזרית יותר מחברת מבוגרים.> אין ציונים בבית-ספר דמוקרטי. התלמידים מחליטים בעצמם כיצד למדוד את התקדמותם. לרוב, הם משתמשים באמות-מידה מחמירות עבור עבודתם, ומודדים אותה מול הדוגמאות הטובות ביותר שהם יכולים למצוא בעולם שמחוץ לבית-הספר. תלמידים שלומדים חשבון יודעים מתי הם שולטים בכפל ובחילוק, ובכל פעולה אחרת; הם פותרים את הבעיות טוב או לא טוב. אם הם אינם מבינים משהו, הם מנסים לפתרו או מבקשים עזרה, עד שהם בטוחים שהם יודעים. ילד אשר לומד מכונאות רכב מבחין במהרה שהוא יכול לתקן משהו ולא משהו אחר. ככל שיותר דברים הוא יכול לתקן, הוא הופך למכונאי טוב יותר; אולם הוא איננו זקוק לעזרה חיצונית שתאמר לו מה הוא עדיין לא יודע לעשות. וזה נכון לגבי כל פעילות. הכדר ראה כדים מקצועיים, הצייר ראה ציורים, המחבר קרא ספרים, השחקן ראה הצגות, המוסיקאי שמע תקליטים או קונצרטים. לכל אחד יש מידה של מצוינות בראש, וכל אחד יכול לקבוע לעצמו מטרות ללא אשליות. ומה שמרוויחים בבית-ספר דמוקרטי, כבונוס למדיניותו של אי-מתן ציונים ואי-הוצאת הערכות, היא אווירה חופשית מתחרותיות וממאבקים בין התלמידים למען השגת הסכמתם ואשורם של המבוגרים. בבית-ספר דמוקרטי, אנשים עוזרים אחד לשני כל הזמן. אין להם סיבה לא לעשות כן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שתובנות של ילדים והתנהגות חברת ילדים יכולה ליצור מצבים יפים ומרגשים. עם זאת, אינני בטוח שאוירה חופשית מתחרות לחלוטין עוזרת להכין את הילד לתפקד כמבוגר בחברה תחרותית. ושוב אני נאלץ לחזור על שאלתי: היש בידך השוואת פרמטרים מדידים בין שתי השיטות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה אינך בטוח שאוירה חופשית מתחרות לחלוטין עוזרת להכין את הילד לתפקד כמבוגר בחברה תחרותית – פשוט כי יתכן ולא התנסת בדבר. תנסה ותאמר לי אחר כך. וזה בנוסף לערך המוסף שאתה תקבל – ותקבל החברה – מכך. ואני נאלץ לשאול אותך: היש בידך פרמטרים מדידים שהעולם כפי שהוא בנוי כיום הוכיח את עצמו – ושאין מעבר לו? ההוכחה חלה עליך באותה מידה כמו עלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מזמין אותך לבקר בכתובות (קישורים) שרשמתי בדף הזה, הקשורות לנושא בית-הספר הדמוקרטי – ועל ידי כך להיתוודע לנושא. ראה גם: השוואת המודל סדברי (בית-ספר דמוקרטי) עם סוגי חינוך אחרים (אנגלית) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"התלמיד יודע בעצמו". רגע, וכי לא דרוש מדריך נבון שיאמר לו שמה שנראה ככפתרון הבעיה הינו פתרון חפיף? שהוא איבד את העניין בגלל קשיים שנראו לו לא עבירים, תוך רצון לסיים מהר ולעבור לעניין אחר? האם אין מספר דרכים להתמודד עם בעיה, שחלקם עדיפים מאחרים, ואחד (או שניים), אפילו משובח במיוחד? האם אין צורך בנסיון, חוכמה, וביקורת של גורם חיצוני, שייתן מימד של איכות ואוביקטיביות לדברים? אגב, דומה שלא שמו לב, שהגישה "יודע מעצמו" הפכה את המורה לזניח; ואת נסיונו ותבונתו, לחסרי ערך; ואת התפתחות הילד, למעין חטטנות או התפעמות אוטיסטית. האם אין כאן גישה של אפלטוניות-יתר, הטוענת שהאידאות הנכונות בעצם טבועות בנו מלכתחילה, ואין באמת התפתחות? בסדר, אך מה עניין דמוקרטייה לכאן? קארל פופר הסב את שימת ליבנו לכך שאפלטון היה אוייב מוכשר ביותר -ולכן בעייתי במיוחד- של החברה הפתוחה, בספרו The open society and its enemies |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |