|
||||
|
||||
הריני מצהיר בזאת על מלחמת חורמה של שרידי מאתיים השנים הקודמות נגד כל המוסיקה שנכתבה מאז 1945! וזאת כתגובה מוגזמת-אבל מוצדקת לגמרי-לקביעה שהשיר של קליינשטיין "נעים". אני חוזר וטוען, שב-1945 הוטלו על תרבות המערב (ואנחנו לא רק חלק מהמערב, אלא מייסדיה האמיתיים של תרבות המערב) שתי פצצות אדירות. המאוחרת יותר, והמסוכנת יותר, חוזרת ומטלת עליה מדי יום ביומו החל משנות החמישים והשישים. אני מתכוון למה שאני מעדיף לכנות רוק-אן-חוקן. ואני חוזר וטוען, שבלי הפצצה הראשונה, המוחשית, לא הייתה מתאפשרת הפצצה השניה, הרוחנית. בעברית קלה וצלולה: הקורבן האמיתי של מלחמת העולם השנייה לא היה בני אדם, לא דווקא רעיונות. בעיקר הרעיון הנצחי-לכאורה, שהאמנות חייבת לתאר יופי, כי יופי הוא אמת. נכון, שברכט וחברו, וייל, כתבו כבר בשנות השלושים, אבל בכל זאת, רבותיי-זה לא מזכיר את ההפצצות האטומיות על האוזן, שלא נשמע כמותם לפני 1945! מה דשמכאיבה לי יותר מכל, הוא שמאחורי כל ההרעשה הזאת מסתתרים לעתים לא רחוקות תמלילים נהדרים-אלא שהם מסתתרים מאחוריה, לצערי... |
|
||||
|
||||
היהדות היא דת מזרחית שדומה הרבה יותר לאסלאם מאשר לדת ההלניסטית המערבית. |
|
||||
|
||||
לא נכון-ולא רק לאור כל מה שקרה לנו, לשמחתנו, בימי בית שני! ואני מדבר כרגע רק על הביטויים הפיוטייים של הדת שלנו (אגב, לדעתי אנחנו תרבות ולא דת). לאסלאם יש ספר קדוש אחד, די אחיד בצורתו וברמתו-ולנו עשרים וארבעה ספרים קדושים, כל אחד מהם די שונה מחברו. אחד מהם (איוב), אפילו מציג את אלוהים כמהמר אכזרי המסרב להפסיד בהתערבות, וגם לא להסביר לקורבנו למה הוא מתעלל בו. ספר אחר (קוהלת), מצהיר הצהרה די הלניסטית בסופו: "שמח בחור בילדותך". מה זה אם לא פולחן הנעורים המערבי, אולי אפילו היווני? ובכלל, איפה בכל המזרח נשמע שאדם יילחם באלוהים או בשליחו, ינצח אותו, ועוד יסחט ממנו ברכה? ואיפה, בכל הספר הקדוש שלהם, יש לפחות פרק שלם שבו בן אדם מדבר אל ה"אדון" האכזר הוא שם למעלה?! איפה יש אצלם אמירה הדומה ל"שירו שיר חדש"? הרי אצלם, כל חדש באמת אסור (מלבד נשק חדש הרגית הכופרים...) ואני כבר לא רוצה להזכיר לך שוב הצהרות כמו "ניצחוני בניי", אמירה בלתי אפשרית מפיו של שום אל מזרחי (אגב, הערבים שלפני האסלאם האשו לעצמם לא רק לקלל את אלוהיהם, אלא גם לאכול אותם בשעת רעב...), ואפילו את העובדה שמותר לכתוב את האמת על כל האבות המייסדים, קדושים ככל שיהיו! |
|
||||
|
||||
"אלא גם לאכול אותם בשעת רעב.." למה בדיוק אתה מתכוון? |
|
||||
|
||||
היה להם אליל שהפסל שלו עשוי מממתקים. בשנת רעב קשה במיוחד, כשהוא לא נענה לתפילותיהם לתת להם גשם, הם פשוט אכלו את האליל... |
|
||||
|
||||
אתה יכול לפרט? קראתי קצת אודות האמונות הטרום איסלאמיות בערב, ולא נתקלתי ברעיון הגאוני הזה. |
|
||||
|
||||
הייתי תלמיד די גרוע במחלקה למזרחנות-אבל אני זוכר שד"ר דניאלה טלמון סיפרה לנו דבר כזה בדיוק. ובכלל, ממש תענוג לקרוא כמה הערבים לפני האסלאם היו אנושיים: זונות חופשי-חופשי, (אגב, לזונות הם קראו "בעלות הדגלים האדומים", מה שמסביר את שנאתם של הערבים לקומוניזם...) יין, הימורים, ובעיקר-יריד שנתי עם המון משוררים! (נכון, כבר אז היה אללה, אבל היו לו שלוש בנות; כל הפרשה של "פסוקי השטן" היא סביב הנסיון המוסלמי לבטל את פולחן הבנות של אללה) לעניננו: פעם אחת, המשורר הערבי הקדם-אסלאמי המפורסם ביותר בא לשאול את האליל אם לצאת למלחמה כדי לנקום על רצח אביו. האליל (באמצעות משחק חצים) ענה לו שלוש פעמים "לא עכשיו". השואל התרגז, וענה לו: (אני לא בטוח שמותר לכתוב את זה): "לך תמצוץ את הדגדגן של אמך! אלו אביך-שלך היה נרצח, היית עונה אחרת!" ויצא, והרג. כלומר, לא תמיד הם היו עבדותיים כל כך בנשמתם... |
|
||||
|
||||
צא ולמד, מה שדת מאורגנת יכולה לעשות. |
|
||||
|
||||
אבל אל דאגה, הדת היא מאורגנת רק מלמעלה... למטה, ברמת המאמין הפשוט, עדיין יש "עבודת אלילים" כלומר-יחסים פשוטים, אנושיים ובריאים בין האדם והאל (למשל, פולחן קברים ועצים, שריפת בשר פומבית "על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן", ענידת סרטים ססגוניים)-וכל זה פתאום נשמע ונראה נורא יפה, כי זה אנושי ופשוט: אתה נותן טקסים, ומקבל פרנסה, ילדים, מזק אוויר גשום, זכייה בלוטו... רק רומנטיקנים מתבודדים ותמהונים כמוני (וכמוך, אני מקווה) מתעקשים לדבר עם אלוהים על מושגים נשגבים למיניהם... |
|
||||
|
||||
האמת היא שדי נשבר לי מהשיחות הנשגבות האלה, עוד מהזמנים של אוגוסטין הקדוש. |
|
||||
|
||||
מי אמר לך שאלוהים הוא פקיד במשרד הדתות? הוא רב-אמן! (משורר, צייר, או אולי במאי הוליוודי קלאסי. אבל היום, כנראה, הוא במאי של מערבונים איטלקיים-שבהם יש רק רע ומכוער בלי טוב...) |
|
||||
|
||||
עוד מילה אחת ואתה הופך לצפרדע. |
|
||||
|
||||
איזו חיה חמודה! גם חיה בבוץ וגם לא מפסיקה לשיר כל הלילה! חשבת פעם ש"תקווה" נגמר ב"קווה"?... לא לחינם פרעה ספג מכת צפרדעים-הוא ניסה להשתיק לנצח מאות אלפי ילדים(וגם לדאוג שהם לנצח לא ילמדו לקפוץ ולשחות), אז אלוהים דאג שגם בחדרי משכבו לא יהיה לו רגע של שתיקה! אגב, פתאום הבנתי למה הצרפתים פלשו למצרים.... |
|
||||
|
||||
כאתאיסט ורשע גמור, אני לא מתעקש לדבר, לא עם אלוהים, לא עם אלילים ולא עם פיות קטנטנות. מטקסים אני סולד וחושש, כמו מדתות מאורגנות. |
|
||||
|
||||
והאל האמיתי (כלומר, הפיוטי) אוהב דווקא את הרשעים. דבר אחד בטוח. ''כת חנפים (ותפילה היא חנופה מאורגנת, לצערי...) לא מקבלת את פני השכינה''. רק את פני השכנה המגעילה, כי הם חנפים, לכן הם מקוויםן לקבל ממנה משהו בחנופה... |
|
||||
|
||||
מי זה "המשורר הערבי הקדם-אסלאמי המפורסם ביותר", ובכלל, מאיפה כל הבובע מייסעס האלה? |
|
||||
|
||||
מדובר על אמר אלקיס, ''נסיך המשוררים'', שהתפרסם דווקא באהבתו ליין ולנשים. הפעם היחידה שהוא התנזר משניהם היתה בעת מסע הנקמה שלו על רצח אביו. הסיפור על השאלה שהוא הפנה לאליל מצוי בכל ספרי ההסטוריה הערביים הקלאסיים (למשל, ''כתאכ אלאראני'') |
|
||||
|
||||
יהודה הלוי משה אבן עזרא אברהם אבן עזרא שלמה אבן גבירול דונש בן לברט יצחק אבן גיאת לוי אבן אלתבאן יוסף אבן צדיק יצחק אבן מר שאול שמואל הנגיד יצרו בתקופת תור הזהב תחת שלטון מוסלמי סובלני בניגוד לשלטון הנוצרי, ובהשפעת משוררים ופילוסופים מוסלמיים? |
|
||||
|
||||
יהודה הלוי דווקא נטש את ספרד המוסלמית בערוב ימיו, ואל תשכח את המוראבטון ואת המווחדון. אל תשכח, כמו כן, מה עשתה ספרד המוסלמית לפילוסוף הגדול שחלה, אבן-רושד. (ומה המוסלמים של ימינו מתכוונים לעשות לבמאי יוסוף שאהין, שהנציח בסרטו את סבלותיו של אבן רושד). מכל השמות שציינת-וקראתי את כתבי כולם, לפחות כדי לקבל את התאר שלי-רק יהודה הלוי ובעיקר שלמה אבן גבירול הצליחו, לדעתי, לעמוד במבחן הזמן. שמואל הנגיד, לדעתי, זכור בעיקר כמקור ההשראה (הנהדר!) ל"מת אב ומת אלול" של נתן יונתן. אגב, חשבת לרגע שהשיר של נתן יונתן יכול להיקרא כ"קיצור תולדותיה של תרבות המערב"? או לפחות "קיצור תולדותיה של השאיפה ל הנשגב" (שסופה ב"עם כל הדבש והנחש והאישה)? אם תרצה, אוכל להסביר לך בפירוט במכתב הבא. |
|
||||
|
||||
גדולי הפילוסופים היהודיים בימה"ב: רב סעדיה גאון (רס"ג), מחבר הספר אמונות ודעות. רבי יהודה הלוי (ריה"ל), מחבר הספר הכוזרי. רבי משה בן מימון, (רמב"ם), מחבר הספר מורה נבוכים. רבי שלמה אבן גבירול, מחבר הספר מקור חיים. רבי בחיי אבן פקודה, מחבר הספר חובות הלבבות. רבי אברהם בר חייא, מחבר הספרים הגיון הנפש ו"מגילת המגילה". רבי יוסף אבן צדיק, מחבר "ספר העולם הקטן". רבי אברהם אבן עזרא, בפירושו לתורה. רבי אברהם אבן דאוד, מחבר ספר "הקבלה" וספר "אמונה רמה". רבי חסדאי קרשקש, מחבר הספר אור ה'. רבי יוסף אלבו, מחבר ספר העקרים. רבי יצחק עראמה, מחבר הספר "עקידת יצחק", ע"פ סדר פרשיות התורה. רבי לוי בן גרשום, מחבר הספר "מלחמות ה"' ופירוש לתורה. כולם הושפעו בצורה זו או אחרת מפילוספים מוסלמים! |
|
||||
|
||||
''תור הזהב'' במקומו מונח, אבל אל תשכח שתוך כדי ''תור הזהב'' היו שמד ורדיפות, ומי שסיים את תור הזהב היו המוסלמים עצמם. לא הנוצרים. |
|
||||
|
||||
והזהב הוא ממילא רק חומר גלם לרופאי שיניים. חומר הגלם המועדף עליי בתעשיית התכשיים הוא כסף... |
|
||||
|
||||
סבורתני שלא ירדתי לסוף דעתו של מר. |
|
||||
|
||||
שלטון מוסלמי כל כך סובלני, עד שבימי בנו של שמואל הנגיד, יוסף הנגיד, המוסלמים היו כל כך סובלניים לוזיר יהודי, שהם צלבו אותו, וטבחו ב-4,000 מיהודי גרנדה. |
|
||||
|
||||
המקרה הזה היה חד פעמי בתקופה, במקום ובחברה שהיו סובלנים כלפי היהודים. עצם העובדה שיהודי יכול לשמש כוזיר (ולא כמקרה בודד ויוצא דופן) מעידה על כך. |
|
||||
|
||||
כי החברה הגרמנית בתחילת המאה ה-20 היתה מאוד סובלנית ליהודים. והא ראיה - הדרגות הגבוהות אליהן הגיעו יהודים. |
|
||||
|
||||
בגרמניה היתה אמנם אנטישמיות חריפה והיבדלות חברתית מהיהודים אבל כמעט שלא היו בה פגיעות בנפש ביהודים והשואה היא תוצר של נסיבות היסטוריות מסוימות (ולא הכרח המציאות כפי שלימדה אותנו ההשקפה הציונית). |
|
||||
|
||||
גם טבח גרנדה הוא תוצר של נסיבות היסטוריות מסויימות. כל דבר בהיסטוריה הוא ''תוצר של נסיבות היסטוריות מסויימות''. |
|
||||
|
||||
לא היו פגיעות בנפש, חוץ מהשואה? נו, על זה נאמר- It never rains but it pours עכשיו צריך להחליט מה עדיף, טפטוף מתמשך או מבול. |
|
||||
|
||||
לעומת הפרעות במזרח אירופה, מצבם של יהודי גרמניה היה מצוין בנוסף ליכולות ההתקדמות המקצועיות ומשקלם התרבותי. הנטייה לראות את הדברים מהסוף (כביכול הכל הוביל לשואה) היא הבנה לא נכונה של ההיסטוריה וטיעון לא נכון של הציונות. |
|
||||
|
||||
מצב היהודים היה טוב ברמה הרשמית, אבל הגרמנים הסתכלו מלמעלה למטה על יהודים, בעיקר על האוסט יודן העניים. וכשהרדיפות במזרח אירופה הגיעו לשיא, והאוסט יודן התחילו להגיע במספרים גדולים מדי, דאגו אחיהם יהודי הגרמניה להעביר אותם במהירות מהגבול המזרחי לערי הנמל, שימשיכו מהר לארץ אחרת, ולא יקלקלו לגרמנים בני דת משה גרמניה את הרושם הטוב שהם דאגו ליצור בעיני אלה שלא נקראו גרמנים בני דת ישו, אלא סתם גרמנים. ועל זה אומרים, ילד מאומץ תמיד צריך להתנהג יפה. |
|
||||
|
||||
"הקורבן האמיתי של מלחמת העולם השנייה לא היה בני אדם" הא? |
|
||||
|
||||
חזנוב חדש פה. הוא עוד לא יודע לסמן את תגובותיו בדגל הסרקזם. |
|
||||
|
||||
כמו שניטשה אמר "אלוהים מת, כי אתם רצחתם אותו", אני אומר "חוש ההומור שלי מת, רצחתי אותו בטרם יתאבד מרוב ייאוש!" |
|
||||
|
||||
ממש כך! הקורבן האמיתי היה תרבות המערב במיטבה! שים לב (וזה לא קשה במיוחד) שאחרי 1945 כבר אין שום מוסיקאי אירופאי ברמתו של מאהלר (אפילו לא ברמתו של קורט וייל, שברח לאמריקה);שום צייר ברמתם של הפרה-רפאליטים, שום משורר ברמתו של קיפלינג... אתה מתאר לעצמך מישהו במערב (או אפילו ברוסיה ) של עכשיו כותב שיר כמו "את חכי לי ואחזור"? ומעל לכל-כלומר הנורא מכל-לא רק היופי עצמו נהרג במלחמה, אלא השאיפה ליופי! בעיקר ליופי שהוא אמת! אני לא מעלה על דעתי הלא-דלה שהרוק-אן-חוקן היה מסוגל להיווצר בלי הפצצה האטומית שנוצרה עשר שנים לפניו! פתאום, במקום יופי ואמת, היה רק רעש ועשן. בכל תחומי החיים. |
|
||||
|
||||
"ממש כך! הקורבן האמיתי היה תרבות המערב במיטבה! כדי לשמור על לשון נקיה ועל תרבות הדיבור, לא אצטט את מה שאמרה חברתי על הפ**ן האחרון שדיקלם בבליינד-דייט איתה את החוכמה הלעוסה הזאת, ואומר רק כך: לא מסכימה אתך! הקורבנות האמיתיים הראשונים הם מיליוני הנספים (לא רק בני עמנו), וקורבנות נוספים הם הניצולים שסבלו סבל רב ובני המשפחות שאיבדו את יקיריהן או מטפלים בשברי הכלים שנשארו מהם. התרבות אינה יישות בפני עצמה. תרבות, יופיה ונפלאותיה - כולם מעשי ידי אדם, ומשנרצחים אלה - יוצאת גם היא ניזוקה, אך בני האדם, כל אדם ואדם, ניזוקים יותר. הרבה יותר. מי שאינו אוהב סוג מסויים של מוסיקה יכול לא להאזין לה ואם זה לא מספיק, הוא יכול גם להמציא לה שמות גועליים ולחשוב עצמו לחכם גדול ולגיבור גדול. מי שחשוב לו לעשות רושם יכול לזייף את הטרינקליד במקלחת (בתקווה שהדייטית החדשה שומעת ומתפעלת מחדר השינה) או להפוך את הניים-דרופינג לאמנותו האישית הנעלה והנשגבת. הנספים - אין בידיהם מגוון אפשרויות כזה, אין להם שום אפשרויות בכלל - הם פשוט אינם עוד. (וזה מבלי להתווכח על גדלות שירתו של קיפלינג, שממנה נשאר, כיום, למעשה, רק "If". נשאיר את הויכוח למתווכחים המקצועיים) |
|
||||
|
||||
רק "אם"? לא "נטל האדם הלבן"? (השיר הכי אנטי-גזעני בעולם, כי הוא מטיף לאדם הלבן לסבבול למען הנתינים החדשים שלו) לא "RECESSIONAL" (אם תרצי,אשלח לך כאן את התרגום העברי-פרי רוחי)? לא "בלאדות הקסרקטין"? לא "הבלאדה על המזרח והמערב"? ׁ |
|
||||
|
||||
כן, אנא, שלח את התרגום פרי רוחך ל- RECESSIONAL . |
|
||||
|
||||
תרועת נעילה/ רודיארד קיפלינג. תרגום: צבי(לשעבר גרשון) חזנוב הוא אל אבות, נודע מכבר אל חזיתנו הגדולה שמני אורן עד תמר, לנו נתן הממשלה אדון צבאות, אל נא תזנח שמא נשכח! שמא נשכח! תרועה וכל שאון יחדל, מלכי צבאות פרשו זה כבר קיים עוד קורבנך הדל- נפש ענו ולב נשבר. אדון צבאות, אל נא תזנח, שמא נשבח! שמא נשכח! ציינו במרחק יימוג, על צוק וחוף לפיד יכבה שור, כל פארנו מני תמול, ישווה להוד צור ונינווה! דיין גויים, רחם וסלח, שמא נשכח1 שמא נשכח! אם, שיכורי שררה, נתיר, לשון אותך לא עוד תירא- כלשונם של גוי יהיר, או אספסוף חסרי תורה- אדון צבאות, אל נא תזנח, שמא נשכח! שמא נשכח! על לב ערל, שמבטחו, תותח חלוד, מכיתת ברזל- בעפר נוסד, עפר כוחו, לשמירתך בל ייחל- על שחץ-פחז, לשון חוכא, אלוה, מחל נא לעמך! נכתב בשנה הרת הגורל 1897 (גם יום הולדת של וויקטוריה, וגם וועידת באזל שלנו...). מלבד אצל בלייק, מעולם לא קראתי שיר אנגלי כל כך, הכתוב ברוח יהודית כל כך! כאילו שהוא כותב את זה "על קוו המים" ערב מלחמת יום הכיפורים... |
|
||||
|
||||
אני כתבאליך,אייל יקר, כחיה נכחדת אחת אל חברתה. ושאל סמל נדיר של יופי ובדידות אל חברו... לא, אייל. כבר אי אפשר פשוט "לא להאזין" למשהו שמסתער על תודעתך יומם ולילה. והיה אם תעז שלא להאזין, מיד חיגזר עליך נידוי עולמים, בעוון העבירה הקשה ביותר על פני הכוכב האכזר הזה-על כך שאתה פשוט זקן מדי. לכן, לא על גדולי הרוח שלנו () או לפחות מיטב זמירנו) התאבלנו בשנת ההלוויות הנוראה ההיא, כשקברנו את שמר, יונתן, חיטמן ובנאי-אלא על עצמנו התאבלנו. כדברי דן בן אמוץ:"איך הלכת מאיתנו לעולם שכולו טוב, והשארת אותנו לסבול את כל החרא"? |
|
||||
|
||||
מצחיק- הרבה ממכרי, הצעירים ממך כנראה, אך מבוגרים מספיק בכדי לאמץ דעות כאלו, טוענים את אותו הדבר לגבי ה60'S, זו למעשה טענה מקובלת מאוד, בחברה', אם תוסיף איזה 15-25 שנים לגבול העליון. ומה הן 15-25 שנים? ציץ נובל, עלה פורח וכ'ו וג'ו. אגב, כמי שגדל בבית עם עודף מוסיקה קלאסית, אני סבור כי החוקן ברוק-אן-חוקן הופיע ברגע האחרון (כרגיל) לפני שנתפוצצנו כולנו כלפי חוץ מניפוח ראש . |
|
||||
|
||||
אייל יקר, א. גילי האמיתי הוא 6000, כגילו של הספר העברי העתיק ביותר-לפחות זה הידוע לי. ב. כל עוד אתה דורך על אדמת הארץ שלי (ארץ הצבי), נא לדבר אליי בשפה שלי-עברית. לכן, נא לקרוא לעשור ההוא בשמו העברי-שנות השישים. ג. לאיזה ניפוח ראש אתה מתכוון? ראה, גם בעיניי, לא כל תוו שכתב כל מלחין אירופי במאות ה-13 עד ה-19 שווה את משקלו בזהב (ועד המאה ה-16 עוד לא היו תווים..). אבל להגיד שהרוק-אח-חוקן הוא הצלה מניפוח ראש, ולא ניפוח ראש בפני עצמו (ברעש, בעשן, בפולחן אישיות של אלילונים למיניהם, בתרבות-עדר)? תמוה בעיניי. ד. אגב, גם לפני הרוק-אן-חוקן היו "שירי עם"-ודווקא שירי עם במובן הפשוט והאמיתי של המילה! לכל עם היו שירים משלו, (שכתב כל רועה ורועה, שידע להקשיב לכל עשב ועשב) במקום שכל העמים ינסו לבנות להם הוליווד של קרטון בליבם ובאוזניהם. ה. אל תפקוד עוון בנים על אבות! רק אבא אוהב מוסיקה קלאסית. אמא דווקא מוכנה לחיות בשלום עם הרו-אן-חוקן. ובכלל, מעולם לא עשיתי מה שחינכו אותי לעשות. ו. כל הכבוד למי שלימד אותך לכתוב בעברית, אבל התכוונת כנראה לומר "עלה כמש".שהוא ההיפך מ"עלה פורח". |
|
||||
|
||||
ב''עלה פורח'' כוונתו היא כנראה לעלה הפורח ומעופף לו באויר ונעלם, ולאו דווקא לעלה המצוי בשיא פריחתו הבוטנית. |
|
||||
|
||||
הי, א. צוציק. ב. אני אעמוד על צב. ג. גם אני לא מדבר על כל מה שמתנגן מאז הרוק. ד. בגלל סעיף זה, בו ענית לעצמך כל כך יפה, יש לי מה לכתוב מלבד התחכמויות: אותם רועים מוסיקליים עממים - מה לדעתך הם אמורים לזמר כשהמציאות שסביבם הולכת ומסתבכת ומתרחקת מאותם עלי העשב? ה'פולק' עליו אתה מדבר, (לא טוב 'פולק'? ו'מוסיקה' כן טוב?) מוצא את מקומו בתוך הרוק, בטיבעיות רבה בהרבה מבמוסיקה הקלאסית, (לפחות מהזמן בו זו הפכה לקלאסית), ולמעשה ה'פולק' הוא שילד את הרוק. ה. [גם] אני הוא זה שגדל עם עודף-גודש קומפוזיציות ונושאים בואריציות. ו. נו, לא כל הבריות ניחנו במתת ההתבוננות העמוקה מתוך התמזגות עם היופי העדנותי שבהרהורים פילוסופיים. |
|
||||
|
||||
נו, אם אתה מוכן לוותר על המוזיקה והתרבות שאתה אוהב רק כדי שלא יגידו שאתה "זקן מדי", סימן שלא מדובר בדבר מה חשוב מספיק, הלא כן? די פשוט להמנע מ"הסתערות על תודעתך". מספיק להעביר מגלגלצ ל88FM (שמועות טוענות שגם חלקים מה106 הרלוונטים) ולצמצם/להפסיק את הצפייה בטלוויזיה. זה לא היה מסובך בעבר, זה עוד יותר פשוט היום - גוד בלאס דה אינטרנט. |
|
||||
|
||||
לפי השורה הראשונה שלך נראה שלא הבנת את דבריו, אבל אשאיר לו את ההסבר אם הוא ירצה. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
אני לא מוכן לוותר על נשמתי בשום אופן! גם לא תמורת זיון חינם! בטח שלא כדי לזכות באהבת האספסוף! אלא שאני מטורף מוצהר וחשוך מרפא, הנדקר יומם ולילה בלעגו של האספסוף על שהוא לא מוכן לוותר על נשמתו למען הקיבה או הערווה. וגם לך, עפרונית יקרה, מותר לדבר אליי אך ורק בשפה שלי. אגב: גלגלצ הוא בזבוז מחריד של תקציב הבטחון, בעיקר במדינה שחסרים בה אפודי קרב ומנות קרב. ולאור תוכנו של המלל הגלגלצי, (למשל, ב"הרצאותיו" של מיכאל הרסגור) אפשר בהחלט לקרוא לו "תמיכה באויב בשעת מלחמה". |
|
||||
|
||||
בפעם האחרונה שבדקתי, מותר לי לדבר איך שאני רוצה. אתה מוזמן לא לענות (כפי ש,מסתבר, אתה אכן עושה). [כאן נמחקה פיסקה שלמה] |
|
||||
|
||||
כמה חבל! שמח מאוד אם תצליחי לשחזר אותה! |
|
||||
|
||||
א. טוב לראות שיש מטורפים המודעים לטירופם. ב. דווקא ההרצאות של הרסגור הן תמיכה באויב? אתה עוד יותר מטורף מששיערתי. |
|
||||
|
||||
ואני לא ידעתי שהרצאותיו של הרסגור משודרות בגלגל''צ. |
|
||||
|
||||
כהחלט. מי שתומך במרד הערבי באלג'יריה ובהתנקנקות החד-צדדית (והכושלת לחלוטין) של דה-גול, תומך, ולא רק במרומז-בהתנקנקות החד צדדית מחופי מערב הנגב! וחוץ מזה, הר-סגור הוא חתיכת שקרן. לפחות פעם אחת תפסתי אותו מסלף ביודעין מקור שגם אני קראתי, על מנתץ להוכיח בעזרתו את דעותיו (הקלישאיות ה"יפות" וה"נכונות" עד להגעיל!). |
|
||||
|
||||
נו, ספר על הסילוף-ביודעין של הפרופסור. סתם הטחת בוץ לא תתקבל כאן. |
|
||||
|
||||
הוא דיבר על תבוסת הארמדה הספרדית ב-1588, וקרא מתוך ספרו של גארת מטינגלי. במקום לספר מה המחבר כותב:-לשני הצדדים לא היה מודיעין מספיקף גם אליזבת האדמונית שרפה כופרים, ("אם כי פחות מפיליפ השני", כפי שמטינגלי טורח לציין); המפקד הספרדי דווקא נלחם בגבורה ובכישרון, והארמדה נסוגה בגלל מחסור בתחמושת והושמדה בעיקר בסערות; ומעל לכ-שנת 1588 הייתה לא סופו של הצי הספרדי, אלא דווקא תחילתו-אז במקום כל זה, הוא פשוט חזר על כל האגדות הישנות של מלחמת הקטנים, הטובים והחכמים נגד הגדולים, הרשעים והמפגרים. ועוד לא דיברתי על הערצתו המשונה -והמוצהרת של הרסגור לפשע המאורגן, בעיקר ל"יעילות הניהולית" שלו (כך ממש הוא אמר בהרצאה על המאפיה האמריקאית, ואפילו "קבע" שהדרך היחידה להילחם בפשע המאורגן היא התרה חוקית של הזנות, הסמים וההימורים! טוב, הוא כנראה לא שמע על ג'וליאני, ואפילו לא על מה שמוסוליני עשה לפשע המאורגן בשנות השלושים). |
|
||||
|
||||
להרסגור כבר היו פיספוסים רציניים יותר. א. "גם אליזבת האדמונית שרפה כופרים" - נראה שהרסגור דוקא דייק. קצת קשה להתוכח בנושא כיון שאליזבת בודאי הוציאה להורג קתולים (יתכן גם אנשי כנסייה), אבל לא נראה לי שהכפירה היא שהפריעה לה. יתכן שלעובדה שהם היו מעורבים בקשר נגדה היה קשר לכך. לי בכל אופן לא ידוע אפילו על איש כנסייה בכיר אחד שהוצא להורג על עניין דתי (שריפות זה עניין יותר לטיני). בכל אופן בעניינים דתיים היא היתה מתונה במיוחד ובטלה את חוקי הכפירה שחוקקו נגד הדיסנטרים. מצד שני היא חוקקה נוכחות חובה בכנסייה וקריאה בספר התפילות. יכול להיות שהיא פשוט בחרה בספר הלא נכון. ב. "המפקד הספרדי דווקא נלחם בגבורה ובכישרון" - אם כוונתך למפקד הארמדה, הדוכס של מדינה-סידוניה, לפחות לגבי הכשרון נראה שהוא עצמו לא הסכים אתך "The disadvantages of this choice were highlighted by himself in his own letter to the king, in which he stressed his lack of military experience on land and at sea, his lack of information about either the English enemy or the Spanish war plans, his poor health and tendency to sea-sickness, and his inability to contribute financially to the expedition". ג. "והארמדה נסוגה בגלל מחסור בתחמושת" - הפכת קצת את היוצרות. מי שאזל לו אבק השריפה היו דוקא האנגלים. אצל הספרדים דוקא התגלה שהספינות שלהם לא נצלו את רובו של מלאי התחמושת. לצי הספרדי-פורטוגלי היתה בעיה של בלאי ושל מחסור במזון ובמים אבל היא נבעה מן הפעילות הימית של ההולנדים ובעיקר מן הנצחון האנגלי בקרב גרנוויל שמנע מן הצי הספרדי להתחבר עם הצבא היבשתי של הדוכס מפארמה שחיכה לו בפלנדריה (ליד דונקירק) עם אספקה. |
|
||||
|
||||
א. אז מענין למה הארמדה התכוונה לתת טרמפ גם לכמה קתולים אנגליים בכירים, שבאותו זמן היו גולים ברומא? אולי היא שרפה פחות, כי לא כל כך נשאר לה את מי לשרוף? אגב, היא לא ביטלה בכלל את פקודת הגירוש ליהודים משנת 1290... ב.אמנם מדינה סידוניה ניסה להשתמט מהתפקיד, אבל מרגע שנאלץ לקבלו-עשה ככל יכולתו להמעיט את ממדי התבוסה. עצם ההצלחה להוביל צי אדיר כזה במעבר בוגדני כמו לה-מאנש, מעידה על כישרון-או לפחות על שילוב נדיר בין תושיה לבין מזל. ג. בכל הספרים שקראתי, בעיקר אצל מאטינגלי, נכתב במפורש שנגמרו להם כדורי התותח, והם התחננו בפני השגריר הספרדי בפריז, ברדרדינו דה מנדוזה, שיסדר להם עגינה בנמל קאלה. הפעולה היחידה של האנגלים במערכה ההיא שאפשר לראות בה ניצחון מכריע, היתה שיגור ספינות תופת לנמל קאלה. המודיעין האנגלי היה אכן גרוע כמו הספרדי, והספרדים הצליחו להגיע ממש עד לחוף האנגלי של לה מאנש לפני תחילת הקרב. מאתיים שנה לאחר "סופו של הצי הספרדי", נלסון האגדי עדיין התפעל מהצי הספרדי. |
|
||||
|
||||
יש כאן ויכוח שיש בו עניין מצד עצמו ללא ההקשר של פרופ' מיכאל הר-סגור. בקליפת אגוז אפשר לומר שהנתונים אינם פשוטים וחד-משמעיים כפי שהצגת ומכך עולה שדבריו של הר-סגור בעניין זה אינם נסתרים במובהק. א. אתה שוכח שהקתולים פעלו בצורה מתמידה כדי ל''נפנף'' את אליזבת מכסאה ולהחליפה במלכים הקתוליים הלגיטימיים בעיניהם מרי סטיוארט ובניה. אני עדיין סבור שהר-סגור צודק בעניין הקטלנות של המלכה בס. כאשר משווים אותה לאביה ולחצי אחותה (מרי מלכת הדמים), אליזבת אכן היתה ידועה ברתיעתה ובהיסוסיה לגבי הוצאות להורג. עצם העובדה שהגולים הקתוליים היו ברומא או במדריד ולא בקבריהם מוכיחה זאת. ב. הטעות היתה כנראה להכניס את ספינות האוקיינוס של ספרד לתעלת לאמאנש ובסופו של דבר הארמדה נפגעה קשה מאוד מסופות הים הצפוני מה שבודאי אינו מעיד על ימאות משובחת. ג. יתכן שהדברים אינם סותרים. ההיסטוריונים מספרים לנו שהספרדים לא החשיבו מספיק את התותחנות הימית. מסיבה זו למרות שתותחי הספרדים היו עדיפים על אלו של הבריטים (בטווח), הם היו פחותים במספרם מהם. הספרדים ירו מטח תותחים ראשוני מרחוק, אח''כ ניסו להתקרב לספינות האוייב. החיילים הספרדים היו יורים ירייה אחת מרוביהם (מבלי לטעון למטח שני) ואז יורדים מן הסיפון כדי להתכונן לנחיתה ולקרב על סיפון ספינת האוייב. מסיבה זו יתכן שהספרדים ציידו את הגליאות שלהם במספר קטן של תותחים וגם בכמות מועטה של כדורי תותח. האנגלים בגלל התותחנות והתמרון העדיף שלהם, למרות בעיית הטווח, הצליחו להפגיז את הגליאות הספרדיות במשך זמן ארוך ומבלי להתקרב עד כדי אפשרות מעבר חיילים. בגלל הטקטיקה האנגלית הזו, בהחלט יתכן שהספרדים נותרו ללא כדורי תותח ומבלי שהחיילים יוכלו להשתמש בתחמושת שלהם. הקרב בקאלה היה מעין פתיח והקדמה לקרב המרכזי בגרנוויל והם למעשה היינו הך. פרשת הארמדה איך שלא יהיה מסמנת את ראשית ירידתה של ההגמוניה הימית הספרדית והחלפתה בהגמוניה בריטית. בימי נלסון, עם כל התפעלותו מן הצי הספרדי, הצי הזה היה בן ברית זוטר ונתון תחת פיקודו של הצי הצרפתי. |
|
||||
|
||||
מכל מקום, לא היתה פה שום מלחמה בין "רוח החופש הבריטית לעריצות הרומאית-קתולית" וכיוצא באלה אגדות מאוחרות. יש ציור מפורסם במיוחד של אליזבת האדמונית, שבה השמלה שלה מכסה את כל האיים הבריטיים, והשמלה עצמה מכוסה בציורי עיניים-כסמל לשירות הריגול וההלשנות היעיל במיוחד שלה. ואני כבר לא מדבר על מכונת התעמולה ופולחן האישיות היעילה שלה, שהולידה אפילו את האפוס האנגלי הראשון THE FAIRIE QUEEN (ספר חובה בלתי קריא כמעט לגמרי, אפילו לתלמידי תואר ראשון). בעברית קלה וצלולה: רוב מלחמותיה של אליזבת האדמונית (באירלנד ובהולנד) היו כשלונות, אבל הם נשכחו בגלל "הצלחה מיתולוגית" אחת ויחידה. אבל עיקר קצפי על הר-סגור יצא בגלל התלהבותו הקלישאית והמגמתית מהדה-גול העצמי שצרפת תקעה למתנחלים שלה באלג'יריה. הוא העז לקרוא להרצאה שלו על אלג'יריה בשם "מי השתחרר ממי?", ובכך שכח, או השכיח, את הטרור הערבי בפריז. |
|
||||
|
||||
זוטר? לא ממש. לפחות לספרדים היה אז צי של ממש, ולצרפתים-שרידים עלובים שהבריטים שכחו להשמיד להם לפני המהפכה... מתי בדיוק בס נרתעה מהוצאות להורג? היחיד מכל מאהביה שמת במיטתו (אם כי לא במיטתה) היה סר וולטר ראלי! |
|
||||
|
||||
למען הסר כל ספק: כל גלי צה"ל הם בזבוז מחריד של תקציב הביטחון-גם במקרה שהם היו משדרים יומם ולילה רק את "יהודה המכבי" של הנדל ואת "נאבוקו" או "ירושלים המשוחררת" של וורדי, ומיד אחר כך-את "בהיאחזות הנחל בסיני" ואת "הכריש" (השיר היחיד של נעמי שמר שרק אריאל זילבר מוכן לזמר אותו). (וזה בדיוק המקום לתמיהה, ובעצם-למחאה, על כך שבעיצומה של תרועית הפסטיבלים המושמעת-לגמרי במקרה-בחג המכבים, אף אחד לא חושב להעלות על במה את "יהודה המכבי". אפילו לא האופרה הממלכתית הישראלית). סליחה, פעם אחת בחג המכבים בכל זאת העלו אותו על הבמה-אבל רק בקיבוץ שדה בוקר... |
|
||||
|
||||
כן כן, הן משודרות בגל גל''צ. |
|
||||
|
||||
דברי אמת אינם יפים, דברים יפים אינם אמת. ליה דזה.(או לאו טסה) (או לא זה ולא זה). |
|
||||
|
||||
'Beauty is truth, truth beauty,—that is all
Ye know on earth, and all ye need to know.' http://www.bartleby.com/101/625.html |
|
||||
|
||||
Heard melodies are sweet, but those unheard וכמה שכל זה דומה לזעקתה של נעמי שמר תנצב"ה "עד מתי שירי, מפניי תסתתר?!" ולזעקה אחרת שלה "שירה יחידה/ בנבל שרדה-ותהי לעולם אילמת". תודה לאל עליון יום יום ושעה-שעה, שהרוק-אן-חוקן פלש אלינו כה מאוחר, הרבה אחרי שנעמי שמר (וכל שאר המנהיגים הרוחניים שלנו-כי כל אמן הוא מנהיג רוחני) למדו לכתוב ולהלחין-מהראש ומהלב, ולא מהאלקטרוניקה!Are sweeter; therefore, ye soft pipes, play on; Not to the sensual ear, but, more endear'd, Pipe to the spirit ditties of no tone: פעם, לפני הפצצה הגדולה, האמנות ידעה שזעקה פירושה גם שקט! ולכן הזעקות מהעולם הישן נשמעו-ועדיין נשמעות-יפות להפליא". היום אין שקט, ולכן אין זעקות. יש רק צרחות אפופות עשן (אגב, טרם השתכנעתי שכל קשר בין העשן של הרוק-אן-חוקן לבין הפצצה ההיא הוא מקרי בהחלט). סליחה, יש מין מכונה מפלצתית רועמת ומעשנת להפקת צרחות, המוקלטות מיד ונמכרות מיד במאה שקל לתקליט. לא, אנטילופה יקירתי! מה שאני לא אוהב פה איננו רק מוסיקה! את כל נשמתו של העולם הזה, (החדש והמופלא, במובן שאלדוס הקסלי נתון לביטוי) אינני אוהב! ונא לא לאשפז אותי! |
|
||||
|
||||
נעמי שמר? אולי אהוד מנור (השני באמת של שמר). |
|
||||
|
||||
אני בטוח ששמעתי אותו באוסף ''סימני דרך'' של נעמי שמר...אבל אשמח לתיקונים אם יש צורך בהם. מכל מקום, בלי שקט אין זעקה גדולה, אלא רק צרחות אינסופיות, משוכפלות, מחושמלות ומעושנות. |
|
||||
|
||||
אתה באמת משווה פזמון מ"פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי" 1 לעדינותו של קיטס? אז אולי חוקן הגון מבית מדרשו של ירוסלב האשק יוכל דווקא לעזור... (לנקות קצת את הראש, לפתח אבחנה דקה יותר בענייני טעם טוב). 1 כן, כך קראו אז לפסטיבלים-מטעם ההם, שהתקנון שלהם קבע קריטריון שובה-לב-ואוזן לבחירת הפזמונים המתחרים: "עד כמה השיר מקדם את הזמר העברי המקורי ועד כמה הוא משקף את הישגי החברה הישראלית ותרבות העם היהודי לדורותיו", בעעעע! פסטיבל הזמר והפזמון [ויקיפדיה] |
|
||||
|
||||
פסטיבלים-מטעם (כמו אקדמיה ללשון העברית-מטעם, כמו פרסים ספרותיים-מטעם, כמו מוזאונים-מטעם) הם דרך לקדם תרבות מקומית. מה כל כך רע בזה? הפסטיבלים האלה השאירו אחריהם לא מעט שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. אני לא רואה את התחליפים הנוכחיים (כוכב נולד או שיר האירוביזיון של מר מעודה, למשל) מצליחים בכך. |
|
||||
|
||||
ודאי שהתחליפים הנוכחיים אינם מצליחים, וההשוואה בין פזמון מן הסוג הנ"ל לבין גדלותו של ג'ון קיטס היא חלק משורשי הבעיה. השירה המצליחה להגיע לאילו שהן פסגות הרים אינה נשמעת בפסטיבלים מוזמנים ולא בכוכבים נולדים. פתיל מעניין הקשור בנושא זה - תרבות המרחרחת לצרכי התפעלות-אין-קץ את עכוזה-שלה בלבד, ואוניברסיטה הדורשת מסטודנטיה, לעניין ושלא לעניין, השתתפות ברחרוח הנ"ל ובהתפעלות הנ"ל, בערך מתגובה 478836. |
|
||||
|
||||
פסטיבל זמר ופזמון הוא פסטיבל לשירים ששרים אותם (songs) ולא ליצירות של משוררים (poems). מכאן ברור שאין לו יומרה להתעלות במחינת הטקסטים לרמה של קיטס, כפי שללחנים של השירים אין יומרה להתחרות בבטהובן. במסגרת הז'אנר הזה הפסטיבלים סיפקו כמה מהיצירות היפות שנוצרו כאן ("סליחות", למשל) לצד לא מעט שירים פחות מוצלחים וגם קצת גרועים ממש. בסך הכל הם היו מסגרת שאיפשרה את הפריצה של כמה וכמה זמרים מצוינים שהיו מתקשים להתמודד בכוכב נולד ודומיו. נדמה לי שאתה מחטיא את המטרה כשאתה מייחס את הפסטיבלים לרחרוח אינסופי של העכוז וכו'. המטרה שלהם לא היתה התפעלות מהשגי התרבות העברית אלא יצירתה של תרבות כזו (ובכך זה שונה מלימוד קורסי החובה בבר אילן). ההנחה היתה שתרבות של חברה קטנה ועדיין בלתי-מבוססת זקוקה לטיפוח ולשימור. מבחינה מסוימת זו לא גאווה בתרבות אלא הבעת חוסר אמון מסוים בה. ההנחה הזו עדיין תקפה; חברות הרבה יותר מבוססות מאיתנו מבינות היום שבעולם הגלובליזציה צריך להשקיע באופן יזום בטיפוח של תרבות מקומית כדי לשמר לה איזושהי יחודיות, אלא שהיום יש הרבה פחות מי שמוכן להשקיע את המאמץ הזה בארץ. |
|
||||
|
||||
ייתכן שטעיתי באזכור העובדה שהפזמון "שיר בארבעה בתים" הוא מאחד מפסטיבלי הזמר. זה גרם לך להתרכז בפסטיבל הזמר שאיננו העניין כאן, מבחינתי. העניין הוא הסלט, או אולי מוטב לומר ברוח ים-תיכונית - השקשוקה - כפי שהיא באה לידי ביטוי בערבוב מין בשאינו מינו בתגובה 478905. (ושוב, והפעם במאמר מוסגר, היות שזה אינו העניין המרכזי כאן: אין טעם לייפות או להקים מחדש את משרד ההסברה ע"מ להסביר את מטרת פסטיבלי הזמר ההם, כאשר תקנון הפסטיבל עשה זאת באורח ברור, דוגמטי ודמגוגי, בפירוט הקריטריונים לבחירת השירים/פזמונים המתמודדים: "עד כמה השיר מקדם את הזמר העברי המקורי ו*עד כמה הוא משקף את הישגי החברה הישראלית ותרבות העם היהודי לדורותיו*" - זה קצת מזכיר לי שיר הלל לצבי בר [שכנראה הולחן ע"י עוזי חיטמן ז"ל], שעיריית רמת-גן ניסתה לשווק אותו ברמת-גן לפני מספר שנים: "זה מצויין, זה רמת-גן! זה מצויין, זה רמת-גן!") |
|
||||
|
||||
השקשוקה היא ענין שבינך לבין צבי חזנוב. מימי לא חיבבתי את המאכל הזה (בכלל עגבניות לא עושות לי את זה). קראתי את הקריטריון כפי שהבאת אותו, אבל ראיתי גם את השירים שהתמודדו בפועל ולא ראיתי שעיקר העיסוק שלהם היה בכמה אנחנו (והיינו תמיד) יפים, כמה אנחנו (והיינו תמיד) טובים. שירים כמו "שיר בבקר בבקר" או "פתאום עכשיו פתאום היום" של שלמה ארצי, "אהבתה של תרזה די-מון" של אילנית, "נסיך החלומות" של גלי עטרי - זה רחרוח אחוריים אינסופי? אני חוזר ואומר: הקורסים בבר אילן לא נועדו ליצור תרבות אלא לדבר עליה (ומן הסתם בנימה אוהדת). השירים בפסטיבל נועדו ליצור תרבות, ועד כמה שאני מבין את הקריטריון שהבאת הוא נועד ליצור העדפה לשירים שיבליטו את החיבור של התרבות הנוצרת לרצף התרבותי היהודי. ודאי שיש גם כאן מגמה להביא שירים שההסתכלות שלהם על התרבות הזו ועל השגי הציונות היא אוהדת; זה לא נראה לי בעייתי. אם אתה מנסה לבנות כאן תרבות חדשה לא תוכל לעשות את זה על ידי טיפוח כתיבה של "כמה רע כאן וכמה כולנו מגעילים" מבית מדרשו של בני ציפר. |
|
||||
|
||||
מהצד הז'דנוביסקי עומד ''שיר לחובש'' (אולי בצרוף ''י-ם של זהב'' או ''גבעת התחמושת''), ומהצד החתרני ''פראג''. אבל ביניהם עמדו רוב השירים שהפכו נכס צאן ברזל כמו ''איילת החן'' או ''מגדים''. אחד התקליטים היותר אהובים עלי היה של שירי הפסטיבל בביצוע תזמורת רשות השידור ז''ל. |
|
||||
|
||||
האם שמחתו של עם נצור על נצחונו ועל הסרת המצור היא ז'דנוביזם? |
|
||||
|
||||
סתם בצד - מה פתאום "חלמת באמת על פרדס וקלמנטינות" נכנס כאן באותה שורה עם השירים המופתיים שהזכרת? |
|
||||
|
||||
חלילה לי לומר שהוא קרוב לשירים הנ"ל באיזושהי צורה; זו רק היתה דוגמה לשיר שרחוק מאד מעיסוק בתרבות היהודית ובהשגי הציונות. |
|
||||
|
||||
אם כבר מדברים על תקנונים, כנראה שהיו לפסטיבל הזה תקנות שהיום נראות מוזרות, בקשר להשתתפות זמרים. באחד הפסטיבלים בסוף שנות השישים, יהורם גאון שנהיה כבר אז כוכב ענק בעקבות המחזמר "קזבלן", זכה בשני המקומות הראשונים - בשניהם, המקום הראשון והמקום השני! במקום הראשון עם "בלדה לחובש" ובמקום השני עם איזה שיר עם עץ ודוכיפת. מעניין אם אף אחד מרשות השידור לא חשב אז שיש בזה איזה טעם לפגם - אפילו עוד לפני הזכיה - טעם לפגם בעצם זה שזמר אחד מתחרה עם שני שירים מתוך 10 או 12. |
|
||||
|
||||
אני חושבת שהתחרות היתה על השירים. לא על מי שביצע אותם. כלומר - השיר הוא זה שזכה ולא הזמר. |
|
||||
|
||||
יתרה מכך: בחלק מהשנים הושמע כל שיר פעמיים - ע"י שני מבצעים שונים - כדי לנטרל את השפעת המבצע על הבחירה. |
|
||||
|
||||
"סליחות" נכתב לפסטיבל הזמר? כשיהודית רביץ שרה לראשונה את "סליחות", לאה גולדברג היתה בין שוכני עפר מזה כעשור. |
|
||||
|
||||
''סליחות'' של לאה גולדברג הוא יצירה אחת, ו-''סליחות'' של יהודית רביץ הוא יצירה אחרת - יצירה שמשתמשת בטקסט של גולדברג אבל מוסיפה לו לחן, עיבוד וביצוע נפלאים. היצירה הזו הופיעה בציבור בפסטיבל. מעבר לכך, כמובן, לולא הביצוע של רביץ היה מספר המכירים את השיר גדול רק במעט ממספר המכירים את ''עטור מצחך'' לפני אינשטיין ורכטר. |
|
||||
|
||||
ארור המפריד בין המשורר לבין העם! בעיקר לעם הפיוטי שלנו-לפחות בעברו הממש לא רחוק הוא היה פיוטי. תאר לך שגם הומרוס היה, בשעתו, "זמר חתונות". אבל איזה זמר חתונות! |
|
||||
|
||||
אייל יקר! זאת הוכחה נוספת לנחיצותה של עריצות נאורה, לאומנית על רקע רומנטי. |
|
||||
|
||||
כולנו מאחלים לך שתזכה לחיות תחת עריצות כזאת. |
|
||||
|
||||
לא תודה. חוששתני שמר חזנוב מתכונן להישאר כאן, ולי העונש הזה לא מגיע. |
|
||||
|
||||
בהחלט, לא מגיע לאף אחד. אבל תחשבי כמה נחמד זה יהיה, אם יכוננו כאן עריצות נאורה לאומנית (על רקע רומנטי!) - ויום אחרי זה יתברר שאמו של חזנוב לא באמת היתה יהודייה... |
|
||||
|
||||
א. נא ללמוד להבחין בין "לאומני" לבין "גזעני". אם זה שחתום על הבגרות שלכם לא הנחיל לכם את ההבחנה החשובה הזאת, אז העריצות הנאורה (שבה תהיה רמת חינוך מתקבלת על הדעת, ובעיקר-מאמץ ממלכתי להגנה על השפה הלאומית והזהות הלאומית)-חיונית הרבה יותר ממה ששיערתי. ב. הזהות הלאומית היא בין האוזניים של בן-העם, ולא בערוות הסבתא שלו. גם לא בזין של סבא שלו. ואפילו לא בקצה הזין הכרות של בן-העם עצמו, גם אם הוא נכרת באיזה אולם חתונות, לעיני כנופיית זללנים וצמאי דם, בהיותו של בן-העם בגיל שמונה ימים בלבד! ג.באמת הייתם מתנגדים לעריצות נאורה כמו זאת של פרידריך הגדול, פטרונו של באך? או כמו זאת של אתאתורכ, שהפחית פי שלושה את רמת הבערות בקרב העם התורכי? ובעיקר-הייתם מתנגדים לעריצות נאורה כמו זאת של סינגפור, שבה על מכירת סמים מקבלים עונש מוות, על השחתת רכוש מקבלים הצלפה בישבן-(אפילו אם הישבן שייך לתייר אמריקקי החושב את המדינה לפחזבל של האבא החורג שלו), שבה יצור כמו אולמרט לא יכול אפילו לחלום על כס השלטון, ושרמת הבערות הכללית בה נמוכה להפליא? |
|
||||
|
||||
התשובה לג' היא כמובן כן, הייתי מתנגד לשלושתם. |
|
||||
|
||||
אז היית מוכן לוותר על גאונותו של באך, "אם מפי שלטון ללא בג"ץ היא תבוא"?... |
|
||||
|
||||
היו מספיק גאונים שצמחו בלי עריצים שהיו פטרונים שלהם, ואני מנחש שגם באך היה מסתדר. חוץ מזה, אם בשביל לגדל גאון אחד מיליונים צריכים לחיות תחת עריצות אז אני מוותר על הגאון. |
|
||||
|
||||
א. "רוב האמנות בעולם היא זבל", כפי שהסבירו לי כבר בשעה הראשונה שלי בחוג לספרות אנגלי. למה? כי רוב צרכני האמנות הם אספסוף. לכן, אמן גדול זקוק לפטרונים גדולים. רצוי עם תקציב שרק עריץ נאור יכול להרשות לעצמו. ב. ואני יודע שברגע זה סידרתי לעצמי טיסה להאג או לנירנברג-מיליוני חיות דו רגליות נולדות ומתות מדי רגע. יצירותצ אמנות בנות אלמוות נולדות לעתים רחוקות בהרבה. אז אמור אמת: מה יקר בעיניך יותר-עוד מיליארד הודים נשכחים, או תאג' מהאל יחיד אך בלתי נשכח? |
|
||||
|
||||
מיליארד הודים נשכחים. למה? |
|
||||
|
||||
כי אף אחד מהם איננו יצירת אמנות בת אלמוות, וכל אחד מהם קיים-בתודעת העולם-רק כחלק ממיליארד ומשהו הודים, ולא בזכות עצמו! |
|
||||
|
||||
כמו גידולים חקלאיים שצריכים דשן כדי לשגשג, כך גם ביצירות אמנות צריך שיווצרו הרבה יצירות חלשות או בינוניות כדי שיהיו גם כמה טובות שיזכרו בדורות הבאים. נסיון לבטל את הממוצע ולהצמיח רק את הטוב נידון לכישלון. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |