 |
|
 |
||
|
||||
 |
ברצוננו להתייחס למנהג של מבקרי שירה לצוד קלישאות ולהעלות את שלל טרפם על בימת ביקורתם, המודדת איכויות שיריות. קלישאה היא ביטוי שעוצמתו הרגשית המקורית נשחקה. יש בקלישאה משהו מקומם בהיותה ביטוי שהתחיל כאמירה אישית בעלת ערך רגשי פרטי שהפך לקולקטיבי. שימושו הציבורי של הביטוי כופה על העדינות והדקות של רגשות רשות היחיד את הגסות והתבניתיות של רשות הרבים. הפיכת ביטוי לקלישאה מעמעמת את הצלילים העליים של ההיגד הרגשי עד כי משתלטת עליו למעשה שתיקה . ההיגד הקלישאי הופך להיות יותר אי אמירה מאשר אמירה. אופייה זה של הקלישאה הופך אותה למטרה נוחה לביקורת השירה, במיוחד בשירה החדשה, בה הדרישה המהותית, אפשר לומר האידיאולוגית, היא ההיגד הפרטי, המנוכר, הייחודי. שירה זו ויתרה ושחררה את האילוצים הצורניים והצליליים שלה לטובת החופש הכמעט מוחלט, בתקווה שבתוך חופש זה יוכל לעלות ולצמוח ההיגד האישי, הפרטי. אידיאולוגיה "אטומיסטית" זו בשירה נרתעת באורח טבעי מערבוב "אטומים אישיים" אלה ב"מולקולות המוניות", בהן הם מאבדים את זהותם. קלישאה, בהיותה תוצר של רשות הרבים, תלויה בהקשרים קולקטיביים. היא תלויה בהקשרים תרבותיים, סוציולוגיים ותיאולוגיים. מה שקלישאה אצל אדם חרדי אינו בהכרח קלישאה אצל אתיאיסט ולהיפך. מה שקלישאה אצל אדם זקן אינו בהכרח קלישאה אצל אדם צעיר, דור דור וקלישאותיו. בגלל אופייה זה, הקלישאה נוטה לספח אל תוכה שפה חברתית שמבטאת מצבים רגשיים קבוצתיים. קלישאות שיש בתוכן דעות קדומות היא דוגמא טובה לכך. תכונה זו של הקלישאה הוא גם היתרון הבולט שלה. במילים ספורות ניתן להעביר מסר ועולם אסוציאציות שלם המצוי בתודעה הקבוצתית. בגלל יתרון זה של הקלישאה, היא יכולה להפוך לאמצעי ספרותי בידיו של המשורר. הוא יכול להניע בתוך שיר, על פי רצונו, את התודעה לפרטית יותר ולפרטית פחות. למשל, אפשר לצאת מתוך תודעה ציבורית ולשבור אותה בצורה חדה לעולם מושגים פרטי, שבדרך כלל יסתור את הקלישאה ויפריד בין הגרעין הפרטי של האדם לבין ההקשר הבנאלי הקבוצתי שלו. למשל :שיר מס' 11 בספרו של עמיחי "הזמן" "מה טובו אוהליך יעקב. גם כשאין אוהלים ואין יעקב..." שימוש נוסף שאפשר לעשות בביטוי קלישאי הוא כאשר השיר גולש להיבטים אידיוסינקראטיים, ונוצר חשש שהשיר הולך לאיבוד בתוך מדורים פרטיים מדי, אפשר לשקם את המגע איתו על ידי קלישאה. למשל: בשיר של פיני "לרפא" מתוך "שתי וערב" "...ובאוזננו אסופים ערמות ערמות רסיסי הנס השבור ולבנו עטוף תחבושות הדוקות ולבנות" לב פצוע עטוף תכריכים הוא קלישאה המחזירה את הקורא לסיטואציית האבל. לסיום, נגענו כאן על קצה המזלג, כפי שמתאים למסגרת זו, דרך הדוגמא הספציפית של קלישאה, בשאלה המהותית והרחבה עוד יותר, מה תפקידה של המילה, כלשונו של ביאליק, לגלות את הרגש או לכסותו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עיקר דבריך על הקלישאה טוב בעיניי, אולם "לב פצוע עטוף תכריכים" הוא צירוף שאינו מוכר לי כלל. מישהו כן מכיר? אולי כוונתך ל"לב שבור" אבל אז אין קשר לסיטואציית אבל אלא לזו של אהבה נכזבת ושבר אין מתקנים בתחבושת. בעצם גם אין כוונתך ל"לב שבור" זה מה שמהדהד פה (אם בכלל). נוסף על כך, האם אני היחיד שאוזניו נחרדות ממש נוכח הצירוף הזה? כיצד תחבושת יכולה להיות גם הדוקה וגם לעטוף? חוץ מזה, כמה תחבושות כבר יש שאינן לבנות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור שלום, שמחים שחזרת לדיון על אף המבוכה. למה פונה בלשון יחיד? הצירופים הקלישאיים המהדהדים בבסיס הדימוי "ליבנו עטוף תחבושות הדוקות ולבנות" בשיר הם: "לב שותת דם" באסוציאציה ללב חבוש ו" ליבנו מת בקרבנו" באסוציאציה לתכריכים ולאבל. באשר לשאלתך : "כמה תחבושות כבר יש שאינן לבנות?" לצערנו יש ויש, במיוחד כאלה שהפכו מלבנות לאדומות . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לכם על הפירוט, אולם האם אינכם רואים פה סתירה צורמת? הרי "לב שותת" עומד בסתירה מוחלטת ל"לב מת". כאשר מצליבים אותם נוצר, במחילה, גיבוב של מטפורות שאינו מתחבר. השיר צריך להחליט אם הלב מת או חי. מה שכן אפשר לעשות הוא להשאיר את העניין עמום ולתת לקורא להתלבט. כלומר, אם רוצים לומר שני דברים, אז אפשר לטפח את העמימות ולגרום לקורא לייצר שני פירושים, תחת להלחליט בשבילו. ותחבושת מחליטה במובהק שהלב חי. באשר לצבע התחבושת - תחבושת, לפי הקונוטאציה הטבועה בתרבות, היא לבנה. אולי יש שלא ויש שהאדימו, אבל תחבושת היא במובהק לבנה. כשאר מציינים זאת, הרי מוסרים את הידוע וחבל. ועוד, מדוע "הדוקות ולבנות" - הרי הן הדוקות ולבנות באותו זמן. ה-ו' יוצרת רצף, זה מוסיף על זה, אבל בתמונה המצוירת התכונות קיימות זו לצד זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אור, "תחבושות הדוקות ולבנות" הן סמל של חיים ומוות יחד, של תחבושת ושל תכריכים. התוספת של "לבנות" מוסיפה את אסוציאציית התכריכים לתחבושת. במרחב האסוציאטיבי לשורה זו בשיר מקבלים איפה: "לב צר", "לב שותת" וגם "לב מת" אין זה "גיבוב של מטפורות שאינו מתחבר", כדבריךָ, אלא מטפורה מורכבת המביעה את ההזדהות של לב חי ופצוע עם הלב המת של הגופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההסבר הזה לא מניח את דעתי אבל גם לא נראה לי שיש טעם לדון בעניין. רק אזכיר כי מה שקובע בסופו של דבר הוא לא הסבר או כוונה שאתם יכולים לספק אלא מה שהקורא תופס במהלך הקריאה. מההסברים שאתם מציגים, אם יורשה לי להעיר, נראה כאילו אתה מחשבים משמעויות ואסוציאציות כמי שעורך קניות: את זה נקנה לשם כך, וזה ישמש למטרה ההיא, וזה מטרתו כזו, והכול יחיד ישמש את המטרה הכללית. אבל מה שיש בסופו של דבר הוא קורא ומה שהוא מבין, וזה ששמתם בסל לא אומר שזה התקבל בצד השני. מעניין השימוש המוחלט שאתם עושים בביטויים כמו "מוסיפה את אסוציאציית התכריכים" או "במרחב האסוציאטיבי לשורה זו בשיר מקבלים" או "מטפורה מורכבת המביעה את ההזדהות" - כאילו אמרתם "מכחול וצהוב יוצא ירוק". אם הקורא לא חש באסוציאציה או רואה מה המטפורה מביעה אין פה יותר מאשר תכנון וכוונה. אתם משתמשים בפעלים האלה כאילו אין שום ספק בכלל שזה עובר, כאילו זה בטוח כמו לכתוב "שמש" ולדעת שהקורא קורא "שמש." זה רחוק מאוד מדרגה כזו של ביטחון. זה שהדבר מצריך ניתוח כבר מטיל ספק בכך שהענין עובר וזה שאתם מוצאים את הפירוש בניתוח שלכם לא אומר שהוא יעלה בניתוח של הקורא - הרי לכם יש גישה למידע שאין לקורא. בעניין זה, אם יורשה לי לומר בעדינות, כתיבה או עריכה בזוג אינה עוזרת כלל: זה מחזק את הבנתו של זה, ולא הכותב ולא הקורא יכול לייצג קורא חיצוני. אתם בטוחים מאוד, בטוחים מדי בכוחה של כתיבתכם להעביר את המסר שלה ואפילו את הפירוש המילולי הפשוט וכך אתם מבטיחים את כישלונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד מאתנו אינו בטוח שהמסר של כתיבתו יעבור לקורא. כשזה קורה זה נחווה כהצלחה מיוחדת ''רק אזכיר כי מה שקובע בסופו של דבר הוא לא הסבר או כוונה שאתם יכולים לספק אלא מה שהקורא תופס במהלך הקריאה'' לא תמצא, אור, בן ברית נאמן יותר מאתנו לאמירה זו. השיר מתרחש במפגש האינטימי הסובייקטיבי בין הקורא לטקסט השירי. אנחנו ממש לא כותבים על ידי ברירה של מילים או ביטויים. בכתיבת שירה, כל אלה מתרחשים באורח אוטומטי בלי חישובים, לא לפני ולא אחרי. כתיבה מחושבת כזו היא אפשרית. אלא שאנחנו, כל אחד מאתנו, רחוקים מסגנון כתיבה זה. אנחנו כותבים בסגנון חופשי יותר. והביטויים מוערכים על ידינו כאשר ההיגד הרגשי הכולל בשיר מונח לנגד עיננו. כל הדיון בביטוי הספציפי הזה התרחש בעקבות התהיות שעלו אצלך כקורא סביב הטקסט הזה. אתה מהווה דוגמא טובה לקורא שהשיר כשל לגעת בו. יש כאלה ויש אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''מה טובו אוהליך יעקב'' - זו איננה קלישאה, זה ציטוט. ומה שעמיחי עשה אתו איננו מעבר לעולם אסוציאציות פרטי אלא שבירה של הציטוט המקובל ורענון של ההסתכלות עליו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לראות שקשה אפילו להסכים על מה זאת קלישאה . קלישאה עבור אדם אחד איננה בהכרח קלישאה עבור אדם אחר. ''ציטוט מקובל הזקוק לרענון'' כלשונך, מעורר את החשד עבורנו שהוא ביטוי קלישאי. התרשמות כזאת בהחלט יכולה להיות תלויה בעובדה אם הקורא הוא אדם דתי או חילוני. עבור אדם דתי חזרה על ביטוי מקראי נטולה קונוטציות שליליות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא עניין הקלישאה הוא זה שמבדיל, אולי, בין דתי לחילוני במקרה זה - אם דתיים נוטים לחזור הרבה על אותו פסוק (ובאלה הקשרים, אגב?). לא טענתי שהציטוט זקוק לרענון: לא כל מה שמרעננים *זקוק* לרענון. ואפילו לא כל מה ש*זקוק* לרענון נושא בחובו קונוטציות שליליות, גם לא "טובו אוהליך...". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה שאנחנו חלוקים מאוד בדעותינו בעניינים שנוגעים לדיון הזה. אנו מסכימים שקלישאה עבור אדם אחד איננה בהכרח קלישאה עבור אדם אחר. מה שנחווה על ידי אדם חילוני כקלישאה מקראית, יכול אצל אדם דתי להחוות כביטוי שאיננו יכול להפוך לקלישאה, מאחר ושואב את כוחו מן המקוריות הנצחית של הטקסט המקודש. אנו גם מסכימים ש''מה טובו אהליך יעקב'' הוא ציטוט מקובל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמחתי לקבל את הסכמתכם לדברים שלא אמרתי. הצטערתי שלא השבתם על שאלתי שבסוגריים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, אנו חוששים שלא הבנו אותך, וגם לא את השאלה בסוגריים. אתה מוזמן לנסות שוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלתי באלה הקשרים חוזרים בחברה הדתית על הביטוי "מה טובו אוהליך", כיוון שבחברה החילונית שאליה אני שייכת איש לא חוזר עליו, ואינני יכולה לדמיין הקשר מתאים שבו הוא ייאמר. זו גם הסיבה שאני, *כחילונית", לא יכולה לראות בו קלישאה - כיוון שאין בו די שימוש שיכול לשחוק אותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסוק הזה נלקח מפרשת בלק. במדבר פרק כד פסוק ה'. דתיים יחזרו עליו בקריאות המחזוריות בפרשת השבוע, וכן בתפילה יומיומית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר - גם הם לא ישלבוהו בשיחותיהם, מן הסתם. ומכאן - שאם אינכם רוצים להגדיר את כל התפילות ''קלישאות'', נראה שגם זו איננה קלישאה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |