בתשובה לתמר ופיני רבנו, 29/04/08 10:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה לכם על הפירוט, אולם האם אינכם רואים פה סתירה צורמת? הרי "לב שותת" עומד בסתירה מוחלטת ל"לב מת". כאשר מצליבים אותם נוצר, במחילה, גיבוב של מטפורות שאינו מתחבר. השיר צריך להחליט אם הלב מת או חי. מה שכן אפשר לעשות הוא להשאיר את העניין עמום ולתת לקורא להתלבט. כלומר, אם רוצים לומר שני דברים, אז אפשר לטפח את העמימות ולגרום לקורא לייצר שני פירושים, תחת להלחליט בשבילו. ותחבושת מחליטה במובהק שהלב חי. באשר לצבע התחבושת - תחבושת, לפי הקונוטאציה הטבועה בתרבות, היא לבנה. אולי יש שלא ויש שהאדימו, אבל תחבושת היא במובהק לבנה. כשאר מציינים זאת, הרי מוסרים את הידוע וחבל. ועוד, מדוע "הדוקות ולבנות" - הרי הן הדוקות ולבנות באותו זמן. ה-ו' יוצרת רצף, זה מוסיף על זה, אבל בתמונה המצוירת התכונות קיימות זו לצד זו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אור, "תחבושות הדוקות ולבנות" הן סמל של חיים ומוות יחד, של תחבושת ושל תכריכים. התוספת של "לבנות" מוסיפה את אסוציאציית התכריכים לתחבושת. במרחב האסוציאטיבי לשורה זו בשיר מקבלים איפה: "לב צר", "לב שותת" וגם "לב מת" אין זה "גיבוב של מטפורות שאינו מתחבר", כדבריךָ, אלא מטפורה מורכבת המביעה את ההזדהות של לב חי ופצוע עם הלב המת של הגופה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההסבר הזה לא מניח את דעתי אבל גם לא נראה לי שיש טעם לדון בעניין. רק אזכיר כי מה שקובע בסופו של דבר הוא לא הסבר או כוונה שאתם יכולים לספק אלא מה שהקורא תופס במהלך הקריאה. מההסברים שאתם מציגים, אם יורשה לי להעיר, נראה כאילו אתה מחשבים משמעויות ואסוציאציות כמי שעורך קניות: את זה נקנה לשם כך, וזה ישמש למטרה ההיא, וזה מטרתו כזו, והכול יחיד ישמש את המטרה הכללית. אבל מה שיש בסופו של דבר הוא קורא ומה שהוא מבין, וזה ששמתם בסל לא אומר שזה התקבל בצד השני. מעניין השימוש המוחלט שאתם עושים בביטויים כמו "מוסיפה את אסוציאציית התכריכים" או "במרחב האסוציאטיבי לשורה זו בשיר מקבלים" או "מטפורה מורכבת המביעה את ההזדהות" - כאילו אמרתם "מכחול וצהוב יוצא ירוק". אם הקורא לא חש באסוציאציה או רואה מה המטפורה מביעה אין פה יותר מאשר תכנון וכוונה. אתם משתמשים בפעלים האלה כאילו אין שום ספק בכלל שזה עובר, כאילו זה בטוח כמו לכתוב "שמש" ולדעת שהקורא קורא "שמש." זה רחוק מאוד מדרגה כזו של ביטחון. זה שהדבר מצריך ניתוח כבר מטיל ספק בכך שהענין עובר וזה שאתם מוצאים את הפירוש בניתוח שלכם לא אומר שהוא יעלה בניתוח של הקורא - הרי לכם יש גישה למידע שאין לקורא. בעניין זה, אם יורשה לי לומר בעדינות, כתיבה או עריכה בזוג אינה עוזרת כלל: זה מחזק את הבנתו של זה, ולא הכותב ולא הקורא יכול לייצג קורא חיצוני. אתם בטוחים מאוד, בטוחים מדי בכוחה של כתיבתכם להעביר את המסר שלה ואפילו את הפירוש המילולי הפשוט וכך אתם מבטיחים את כישלונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אף אחד מאתנו אינו בטוח שהמסר של כתיבתו יעבור לקורא. כשזה קורה זה נחווה כהצלחה מיוחדת ''רק אזכיר כי מה שקובע בסופו של דבר הוא לא הסבר או כוונה שאתם יכולים לספק אלא מה שהקורא תופס במהלך הקריאה'' לא תמצא, אור, בן ברית נאמן יותר מאתנו לאמירה זו. השיר מתרחש במפגש האינטימי הסובייקטיבי בין הקורא לטקסט השירי. אנחנו ממש לא כותבים על ידי ברירה של מילים או ביטויים. בכתיבת שירה, כל אלה מתרחשים באורח אוטומטי בלי חישובים, לא לפני ולא אחרי. כתיבה מחושבת כזו היא אפשרית. אלא שאנחנו, כל אחד מאתנו, רחוקים מסגנון כתיבה זה. אנחנו כותבים בסגנון חופשי יותר. והביטויים מוערכים על ידינו כאשר ההיגד הרגשי הכולל בשיר מונח לנגד עיננו. כל הדיון בביטוי הספציפי הזה התרחש בעקבות התהיות שעלו אצלך כקורא סביב הטקסט הזה. אתה מהווה דוגמא טובה לקורא שהשיר כשל לגעת בו. יש כאלה ויש אחרים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |