בתשובה לדורון הגלילי, 01/09/07 15:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
התשובה של דיוגנס מעוררת את השאלה הבאה: האם היית מתחלף עם *עצמך* בעבר. דהיינו, האם היית נכנס למצבך וגופך בעבר עם הידע שיש לך היום, כדי לתקן את הטעויות המרכזיות שעשית ולנצל את ההזדמנויות שהחמצת מאז? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה מפנה את השאלה אלי, אז ללא היסוס: כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, אתה לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודע. נראה לי קצת מיותר. גם היום אני ממשיך לעשות טעויות ולהחמיץ (בגדול) הזדמנויות, ואני די מודע לכך. אז אם זה באמת חשוב, אני יכול לשנות את ההתנהגות שלי כיום במקום לשקוע בפנטזיות על ''מה היה אם'' בעבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם השאלה לא היתה "או-או"? (או עבר או עתיד)? אגב, האם באמת נכון שבכל רגע נתון אתה יודע מעט פחות מאשר ברגע שבא אחריו? אולי זה להפך - אולי יש דברים שידענו ואיבדנו? (תמימות, להט, הומור, אמון...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא לא בדיוק "או-או" (כי כאן התשובה ברורה), אלא "האם כיף לפנטז (על חזרה לעבר ושינויו)?". וכאן, יש לי איזו הרגשה של תפלות הפנטזיה ואפילו התקוממות פנימית, כי אני מרגיש שאני חוזר על אותם מישגים בהווה. אז מה הטעם לחזור לעבר כשאני יכול לשנות את ההווה? אמנם יש דברים שאיבדתי לתמיד, כמו אנשים שעשיתי טעויות ביחסים איתם ואני לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה, אבל במיקרים כאלה אני מרגיש בעיקר כעס על עצמי ואפילו בושה, וזה הופך את הפנטזיה למציקה ולא-נוחה מדי. אני לא מרגיש שאיבדתי (בעצמי) דברים שאני מצר עליהם. תמימות לא נראית לי כזה שוס, נדמה לי שהיום אני מסוגל לתת יותר אמון מבעבר, ואני לא מרגיש שאיבדתי להט אם כי למדתי לתחום אותו קצת. מה איתך? השאלה הזאת מגיעה מהרגשה כזאת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, לא התכוונתי לפנטזיה אלא לרעיון האפשרות של חזרה ממש (אם קוסם יציע לך לחזור בזמן וכולי). אבל בזמן שאני כותבת את זה ההבדל לא ממש ברור לי. ואם אתה אומר שהמחשבה על אפשרות כזו גוררת את האדם לפנטזיות עקרות, גם זה נכון :-) אצלי, אם משהו הלך לאיבוד במשך השנים, הוא הזמן והמרחב הפתוח. גדלה המודעות להצטמצמות המתמדת לתוך אפשרות אחת בעץ האפשרויות, אבל זה מן הסתם מפני שנרשמו הרבה יותר הצטמצמויות כאלה מאשר לפני 15 שנה למשל. זה עדיין לא אומר שלא נוכל לבחור מחדש ולהפתיע בעתיד, אני מקווה. השאלה הזו מגיעה מסקרנות פשוטה. אם כי חוויתי לא פעם "הרגשה כזאת": |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלוזים יפים. האם את יודעת לנגן? עכשיו, כשאת מעלה את זה, המודעות להצטמצמות המתמדת קיימת גם אצלי. אבל בד"כ אני לא חווה אותה כאבדן. היא מקנה גם סוג של ביטחון - אני יודע יותר מי אני ומי אני לא, ולאיזה כיוונים מעניין אותי להתקדם מכאן. ברור שאפשר לבחור מחדש ולהפתיע בעתיד, אבל למי יש כוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לצערי (עוד הצטמצמות). יפה שאתה מציג את הצד האופטימי של העניין. מעניין מה יוצר ראייה טראגית-מלודרמטית-קתרטית כמו שלי (אני תיכף יוצאת לנופש, לקרוע איזה בית הבראה לקשישים, יהיה לי על מה לחשוב שם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלכ הצטמצמות. לא נראה לי כזאת בעיה ללמוד בלוז פשוט (וגם Stormy Monday כמובן). חכי קצת ועוד מעט נועם יוכל כבר להראות לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאלתר גם אני יודעת :-) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי עוד לא הגעת לגיל שבו הרצון הזה הוא כמעט טריוויאלי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה גיל זה? שאני אדע להתכונן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא גיל אחיד לכולם. איפה שהוא בין 30 ל-50... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו עוד פנטזיה שלי - לחזור לילדות, אבל עם הידע של היום. חשבתי בזמנו לכתוב על זה ספר, ועכשיו יש לי גם תירוץ לעצלנות שלי - מסתבר שאחרים כבר חשבו על זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז מה אם אחרים כבר חשבו על זה? יש הרבה מאוד ספרים טובים עם אותו רעיון בסיסי ואפילו עם דפוס עלילה דומה. קורא אחד כבר יש לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזאת פנטזיה סטנדרטית, גם אני חוטא בזה לפעמים אבל כשאני פורט לפרוטות את הפנטזיה ( דבר מסוכן לפנטזיות) אני מבין שלא הייתי מסוגל לסבול את השיעמום ואת ההשפלה של להיות ילד עם מנטליות של בוגר. באחד מהספרים של בסטר יש בדיוק סיטואציה כזאת, כאשר הדמות שחוזרת לילדות עם הידע וכולי נתקלת שוב בבריון הכיתתי, ולאחר שהוא מנתח מבחינה פסיכולוגית את התיסכולים שגורמים לבריון להיות בריון, הבריון מכסח לו את הצורה (או משהו כזה. אני כבר לא זוכר). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסטר מה? היופי של הפנטזיה מבחינתי הוא שעדיין יש קשיים, אבל יש דרכים חדשות לטפל בהן. לנתח פסיכולוגית את הבריון אני יכול באותה מידה בדיעבד - עם אותן התוצאות. פעילות עקרה שכזאת היא ממש לא הסגנון שלי. התעסקות עם בריונים היא לא הכיוון הסטנדרטי שלי בפנטזיה, אבל אם הייתה, הסגנון שלי היה יותר בכיוון של לגנוב סכין מאבא שלי, להחביא אותה בתיק של הבריון, ולהתלונן למנהלת שהוא איים איתה עליי. אם אני מרגיש יצירתי במיוחד, אני גונב לו ביום הקודם כמה מחברות, מקשקש בהן משהו שיציג אותו כמטורף מושלם, ואז מחזיר אותן לתיק שלו ביחד עם הסכין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אאל"ט הסיטואציה שתיארתי מתוארת כאן: בכל אופן לחלק מהסוגיות יש פתרונות מהסוג שתארת, אבל לשבת שוב בכל שיעורי ההיסטוריה המשמימים (סליחה איציק) ולקום לכל שעות האפס? מצד שני, אולי אני הייתי מעיז להתפלח מהשיעורים הללו, או מנסה קצת יותר ברצינות להתחיל עם בחורות שלא האמנתי שיהיה לי סיכוי איתן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה ילד קטן שיודע לפתע אנגלית כשפת אם ומתמטיקה ברמה של תואר ראשון. אפילו הטמבלים ממערכת החינוך שלנו יקלטו שאין טעם להשאיר אותך ביסודי או בתיכון. אם כבר, בעיה גדולה שעשויה לצוץ לך היא מצד ההורים - לא בלתי סביר שבסביבות גיל העשרים הם הפסיקו לנסות לשלוט בחייך מחוסר יכולת, לא מחוסר רצון. אתה מוצא את עצמך עם מוח של בן חמישים, מקבל הוראות מבני שלושים וחמש. נשמע לי יותר בעייתי מלחטוף פה ושם מכות מאיזה שמוק1. דרך אגב, אם הייתי חוזר ככה לעבר, כנראה שההתנהגות שלי, בכל הנוגע להתעסקות עם בריונים, הורים ומורות, הייתה הרבה יותר... טוטאלית. אבל אולי זה רק בגלל שאני עסוק כרגע בלדמיין את הסיטואציה, ולא בלחיות אותה. --- 1 בהתחלה כתבתי "אידיוט", אבל התחרטתי. לחשוב שבריונים הם אידיוטים זה סוג של wishful thinking שנהגתי לשגות בו בילדותי, ושאני מתבייש לגלות שנותרו בי שרידים ממנו עד היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 וזה באמת לא נכון לרוב הבריונים - שהם אידיוטים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא שדי קשה לערוך מבחני אינטלגנציה לבריונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק לגבי רוב הבריונים זה נכון? כך או כך, העיקר שזה לא נכון לגבי כולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל המקרים שראיתי, ראש כנופיית הבריונים אינטליגנטי (אבל חכם להרע). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותם מנהיגים שהיכרתי, נראה היה לי שיש בהם עניין וסקרנות, וגם יכולת מילולית מפותחת. לרוב כששמעו על משהו חדש או פגשו אדם חדש, ביקשו לשמוע עוד, הקשיבו, לפעמים עצרו את בני חבורתם מלפגוע במספר. אחר כך מיצו את העניין, או מיצו דרגה מסוימת של עניין שיכלו להראות בפומבי (ועדיין לשמור על מעמדם), והורו לחבורתם (רשמית או ברמז) לתקוף את המספר - או לחלופין ''לוותר לו'', אבל גם זה לאחר התעללות קטנה, משהו כמו השתעשעות של חתול בטרף. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מה את מדברת בעצם? חבורות רחוב? ואיך נתקלת בהן? כסוג של מדריכה או חונכת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם כן חונכת... גדלתי בשכונה שהיתה טובה והידרדרה לאט. ואני לא מדברת על כנופיות מאורגנות כמו ב''סיפור הפרברים'', אלא על קבוצות מובחנות של ערסים או ערסים-צעצוע עם מנהיג בולט. יכול להיות גם כל מקבץ ספונטני של שני טמבלים ואחד שנוהג בהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני הייתי נכנסת למצבי ולגופי בעבר, ובעיקר עם הידע שהיה לי בעבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם הרעיון הוא לחוות את אותם דברים מחדש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדיוק. להמשיך מנקודה מסוימת בעבר בלי הטראומות שבאו אחריה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |