בתשובה לשוקי שמאל, 14/07/07 19:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
באופן כללי זה נכון שלאנטישמיות של היטלר לא היה בסיס אישי. יחד עם זאת כדאי לציין שכאשר אמו של היטלר חלתה בסרטן ושכבה על ערש דווי, טיפל בה רופא יהודי אוסטרי. הוא כמובן לא ריפא אותה ממחלתה, ובתוך כך נאלץ להתמודד עם בנה הגדול, אדולף, שהיה אז כבן 17, ומטבע הדברים חווה באותה תקופה סערת רגשות גדולה (אביו של היטלר נפטר כמה שנים קודם לכן). זהו אחד המקרים היחידים בהם היטלר בא במגע יהודים באופן אישי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מה ששמעתי נתנו לרופא הזה לעזוב ממש לפני הפרעות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצל מראש אם אטעה (באמת קשה לזכור את פרטי הפרטים של ספרים עבים כל כך), אבל נדמה לי שלהיטלר לא היו שום טענות כלפי הרופא ההוא ואפילו היה מדובר במה שעורכי דין קוראים מקרה פרו בונו כיון שאימו של היטלר ובעלה לא היו עשירים. היהודים בוינה היו קבוצה גדולה ובולטת כך שלא יתכן שהיטלר לא בא במגע עם רבים מהם. למשל נזכרים יחסיו התקינים עם מתווך יהודי שהיה היחיד שמכר את תמונותיו. כמו כן זה נכון שאימו (או סבתו) עבדה כעוזרת בית אצל מישהו ממשפחת רוטשילד וגם שם לא ידוע על שום ארוע טראומטי או אפילו שלילי. למעשה אחד ההסברים בספר למקורות האנטישמיות של היטלר הוא הערצתו לראש העיר הרדיקלי והאנטישמי של וינה, לואגר (בהקשר זה אפשר גם להזכיר את הערצתו לואגנר). הפרופיל של יהודי וינה היה גבוה מאד גם בזכות ההסתה האנטישמית המתמדת נגדם. באופן די תמוה היטלר לא היה פעיל בחוגים האנטישמיים שגדשו את וינה באותם הימים. הוא החל להתבטא בחריפות נגד היהודים רק כאשר החל לשמש כתעמלן של הימין הקיצוני בצבא (1919-1920). עובדה זו מביאה אותי לחשוב שהאנטישמיות של היטלר היתה שכלית ולא רציונליזציה של איבות וטינות אישיות. בהזדמנות זו הייתי שמח אם היה מתפתח דיון על הפרשה המדהימה של מחאת הנשים של רוזנשטראסה, עוד לאקונה שהיא תוצאה טבעית של הכפפת לימוד השואה לאג'נדה הציונית או היהודית-דתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחאת רוזנשטראסה [ויקיפדיה]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. אכן מדהים. ומעורר מחשבות נוגות על מה שיכול היה לקרות לו היו יותר גרמנים שהיו מוחים באותה תקופה. ואגב, מה קרה לרוב היהודיות שהיו נשואות לגרמנים? דני זוגן לא מחו כלל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע בודאות מה התשובה אבל אפשר לנחש אותה. צריך להניח שחלק מן הגברים הגרמנים נכנעו ללחץ וגרשו את הנשים היהודיות שלהם, חלק אחר היו מגוייסים כך שפיזית לא יכלו למחות כאשר נשיהם נשלחו לפולין. יתר הנשים כנראה ניצלו. כפי שאפשר לקרוא בהערות על הפרשה הזאת, לא היתה מדיניות ברורה וחד משמעית לגבי יהודים עם בני זוג לא יהודים. הטיפול בהם היה נתון להחלטת השלטון הנאצי המקומי. כפי שאפשר ללמוד מיומנו של ויקטור קלמפרר, הנאצים נקטו שיטה של הפרד ומשול לגבי הזוגות המעורבים, הם מיררו את חייהם ורדפו אותם מתוך כוונה לפרק את המשפחות או לנצל "הזדמנויות" פה ושם כדי להפטר מן היהודים אחד אחד מבלי לעורר מהומה קולקטיבית. כמדיניות הנאצים השאירו "יהודים" עם בני משפחה אריים לסוף. פרשת רוזנשטראסה נוגעת לברלין בלבד וראשיתה ברצונו של גבלס (שמונה באותו זמן למושל ברלין) ל"הצטיין" ול"הגיש" להיטלר ליום הולדתו את ברלין כעיר "יודנריין". לכן ניסה לגרש בבת אחת את שרידי היהודים שנותרו בעיר. גבלס, אותו מלחך פנכה נאצי קופץ בראש, אולי מבלי דעת הציל את יהודי רוזנשטראסה. ראשית הוא עצר בבת אחת את כל 1800 הגברים ושנית הוא החזיק אותם בבניין שהשתייך לועד היהודי מה שהבהיר לנשים את הגורל המיועד לבעליהן. יותר מכך, גבלס לא רצה לפספס את הדד-ליין של יום ההולדת של הפיהרר והכריז על ברלין כיודנריין למרות שמבצע הניקוי נכשל באופן חלקי. גרוש מסיבי של יהודים מברלין לאחר שהיא הוכרזה כיודנריין היה מציג את גבלס כאידיוט המפזר הצהרות רהב ללא כיסוי, לשמחת כל יריביו. אני מניח שיותר מכל דבר אחר, זה מה שהציל את יהודי רוזנשטראסה. אני קורא בפרשה הזו משמעות ציונית עמוקה מאד. היא מחדדת בצורה הטראגית ביותר את הרציונל של זכות ההגדרה העצמית של כל העמים. לכל עם יש את הזכות העקרונית לממש את ריבונותו במקום כלשהו. ריבונות לאו דוקא במובן של שלטון, אלא במובן של היותו חלק מן הרוב באותו מקום, כך שכל פרט מן העם יהיה קשור בקשרי קרבה ומשפחה עם כל הציבור וכך שלא יבודד כחלק ממיעוט הנרדף ע"י הכלל. עם כל הרצון הטוב והחשיבות של זכויות האדם והמיעוט, נראה שאין בידם לספק את אותו הביטחון שמספקת ההשתייכות לכלל המשפחתי-לאומי. בסופו של דבר הגרמנים התקוממו על מה שקרה לקרוביהם המפגרים והחולים שהומתו בפרשת האותנסיה (T-4) למרות מכבש התעמולה הנאצית שהכשיר את הדרך למבצע ולא עשו זאת כשהדבר קרה לשכניהם ומכריהם היהודים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. מבחינתי המשמעות העמוקה הנוגעת לארץ היא שכדאי מאוד שיהיו כאן יותר ויותר נישואים מעורבים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תופעל לאלתר תכנית תמריצים ממשלתית למתחתנים מעורבים ומתגרשים לא-מעורבים. יש למדינה הרבה יותר מדי כסף והיא לא מספיק משתמשת בו כדי להתערב בחיים של האזרחים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המחאה הזו היא אות קלון לעם הגרמני. מוכיחה שהם לא היו חסרי כח כפי שרוצים להאמין כיום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהפוך הוא! מחאה נגד עוול – זה קודם כל טוב. ועוד מחאה שמצליחה, בתנאים בלתי אפשריים – על כך צריך להעניק לכל אחת ואחת מהנשים האלה ציון לשבח!! אמש ראיתי את הסרט רוזנשטראסה (2003). זהו סרט מצויין, משלב דרמה אישית עם סיפור היסטורי חשוב, משלב אירוע מהעבר עם המשמעות שלו לגבי ההווה שלנו כאן ועכשיו. הבמאית ערכה בשנת 1994 ראיונות עם כמה וכמה נשים, שעמדו שם ברחוב בשבעת הימים של סוף פברואר ותחילת מרץ 1943. חלקן הגדול כיום כבר לא בחיים. לפי חוקר השואה וולפגנג בנץ מדובר במחאה הגרמנית הרחבה ביותר נגד שואה. "ההצלחה של היטלר הייתה מבוססת במידה רבה על האהבה, ההקרבה וההתלהבות של הנשים הגרמניות. ומצד שני גם נשים, נשים חזקות, שלא נשברו, ברחוב השושנים, שנלחמו נגדו ובעד הבעלים היהודיים שלהם. הסתירה הזו: הערך הגרמני כל-כך של המסירות – רק שהופעלה במשך שנים על הסובייקט הלא-נכון. דרשו נאמנות – והנשים האלה היו נאמנות מעל ומעבר... גם בגלל זה לא יכלו החיילים פשוט לירות בנשים ברחוב, כל מה שיכלו לעשות, הוא להפחיד אותן קצת. הרי היו אלה נשים 'אריות', שעשו בדיוק את מה שתמיד דרשו מהן: הן עמדו בנאמנות לצד בעליהן. זאת הנקודה המרכזית." (מרגרטה פון טרוטה, הבמאית) מישהו כאן שאל, איך התנהגו הגברים ה'אריים' של נשים יהודיות. בסרט, אחת הדמויות המרכזיות, אמא יהודיה, ננטשה על-ידי בעלה 'הארי' כבר שנתיים לפני כן. אין צורך לתת ציונים לשבח לעמים שלמים, ואין צורך להצמיד אות קלון לעמים שלמים. מחאה זו היא ציון לשבח, לא אות קלון, לא לעם הגרמני, אלה לאלה מהגרמנים, שעשו משהו. נכון, היו מעטים. אבל בוא לא ניתמם: בדרך כלל, בכל מקום, מעטים הם אלה שיש להם האומץ, או שפשוט הנסיבות מביאות אותן לכך. לפעמים הם נשארים מעטים מדי, ולפעמים מצטרפים אל המעטים אחרים, לאט לאט, ואז זה מצליח. אם יורשה לי, החיבור האישי שלי: שנה וחצי לפני כן, קצת מערבה משם, בהמבורג, החלו המשלוחים למחנות. סבתא רבה שלי יוהנה נשארה בהמבורג, אלמנה, בלי בתה האהובה (סבתא שלי), ומתה בגיל 69 שבוע וחצי לפני המשלוח הראשון. אין לנו מושג מה סיבת המוות. אני מסכם: עדיף לחלק ציונים לשבח מאשר אותות קלון. הרי רוב הגרמנים רצו להישאר בחיים, כמו היהודים, שגם רבים מהם "הלכו כצאן לטבח". איך כתב ברכט במחזהו "חייו של גלילאו גלילאי": תלמידו של גלילאו, אנדראה סרטי, מיואש, נאנח, אומר: "אוי לארץ, שאין לה גיבורים!" וגלילאו משיב לו: "לא, אנדראה, אוי לארץ, ש ז ק ו ק ה לגיבורים." עמוד לזכר המחאה במקום שבו עמד בניין הקהילה היהודית, שבו נכלאו הגברים: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חובבי "שחמט אורי-פז"1 יכולים עכשיו להוסיף לרפרטואר התשובות ל"התבוללות זה רע, הנה זה לא עזר מול הנאצים שבדקו ארבעה דורות אחורה" את "הגנת רוזנשטראסה". 1הצטרף עוד היום! ספורטיבי כמו פוקר יהודי, מגוון כמו איקס-עיגול! מהר יותר, נמוך יותר, חלש יותר! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פוקר יהודי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 220096 ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |