בתשובה לדורפל, 16/07/07 11:21
מיתוסים 507599
אורי שני • בתשובה לדורפל יום א', 5/4/2009, 10:38
נהפוך הוא!
מחאה נגד עוול – זה קודם כל טוב. ועוד מחאה שמצליחה, בתנאים בלתי אפשריים – על כך צריך להעניק לכל אחת ואחת מהנשים האלה ציון לשבח!!
אמש ראיתי את הסרט רוזנשטראסה (2003). זהו סרט מצויין, משלב דרמה אישית עם סיפור היסטורי חשוב, משלב אירוע מהעבר עם המשמעות שלו לגבי ההווה שלנו כאן ועכשיו.
הבמאית ערכה בשנת 1994 ראיונות עם כמה וכמה נשים, שעמדו שם ברחוב בשבעת הימים של סוף פברואר ותחילת מרץ 1943. חלקן הגדול כיום כבר לא בחיים. לפי חוקר השואה וולפגנג בנץ מדובר במחאה הגרמנית הרחבה ביותר נגד שואה.
"ההצלחה של היטלר הייתה מבוססת במידה רבה על האהבה, ההקרבה וההתלהבות של הנשים הגרמניות. ומצד שני גם נשים, נשים חזקות, שלא נשברו, ברחוב השושנים, שנלחמו נגדו ובעד הבעלים היהודיים שלהם. הסתירה הזו: הערך הגרמני כל-כך של המסירות – רק שהופעלה במשך שנים על הסובייקט הלא-נכון. דרשו נאמנות – והנשים האלה היו נאמנות מעל ומעבר... גם בגלל זה לא יכלו החיילים פשוט לירות בנשים ברחוב, כל מה שיכלו לעשות, הוא להפחיד אותן קצת. הרי היו אלה נשים 'אריות', שעשו בדיוק את מה שתמיד דרשו מהן: הן עמדו בנאמנות לצד בעליהן. זאת הנקודה המרכזית."
(מרגרטה פון טרוטה, הבמאית)

מישהו כאן שאל, איך התנהגו הגברים ה'אריים' של נשים יהודיות. בסרט, אחת הדמויות המרכזיות, אמא יהודיה, ננטשה על-ידי בעלה 'הארי' כבר שנתיים לפני כן.

אין צורך לתת ציונים לשבח לעמים שלמים, ואין צורך להצמיד אות קלון לעמים שלמים. מחאה זו היא ציון לשבח, לא אות קלון, לא לעם הגרמני, אלה לאלה מהגרמנים, שעשו משהו. נכון, היו מעטים. אבל בוא לא ניתמם: בדרך כלל, בכל מקום, מעטים הם אלה שיש להם האומץ, או שפשוט הנסיבות מביאות אותן לכך. לפעמים הם נשארים מעטים מדי, ולפעמים מצטרפים אל המעטים אחרים, לאט לאט, ואז זה מצליח.

אם יורשה לי, החיבור האישי שלי: שנה וחצי לפני כן, קצת מערבה משם, בהמבורג, החלו המשלוחים למחנות. סבתא רבה שלי יוהנה נשארה בהמבורג, אלמנה, בלי בתה האהובה (סבתא שלי), ומתה בגיל 69 שבוע וחצי לפני המשלוח הראשון. אין לנו מושג מה סיבת המוות.

אני מסכם: עדיף לחלק ציונים לשבח מאשר אותות קלון. הרי רוב הגרמנים רצו להישאר בחיים, כמו היהודים, שגם רבים מהם "הלכו כצאן לטבח".
איך כתב ברכט במחזהו "חייו של גלילאו גלילאי":
תלמידו של גלילאו, אנדראה סרטי, מיואש, נאנח, אומר: "אוי לארץ, שאין לה גיבורים!" וגלילאו משיב לו: "לא, אנדראה, אוי לארץ, ש ז ק ו ק ה לגיבורים."

עמוד לזכר המחאה במקום שבו עמד בניין הקהילה היהודית, שבו נכלאו הגברים:
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות