בתשובה ליזהר מזרחי, 20/11/01 10:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יזהר, קראתי, להערכתי בעשרות מקומות (כולל, למיטב זכרוני, בניו יורק טיימס), שבן לאדן ולוחמיו אומנו בידי CIA, אם יש לך מידע בדוק שששולל זאת אשמח אם תציג אותו. אם הוא יהיה משכנע אזי מסקרן מאוד איך שקר כזה נפוץ כל כך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איני מערער על כך שהאמריקנים מימנו וציידו את קבוצות המוג'אהידין שלחמו בסובייטים לפני כשני עשורים. בבסיסן, קבוצות אלה מרכיבות היום את "הברית הצפונית" בעיקר. גם אם בן-לאדן היה חלק מהמוג'אהידין באותה תקופה, ואני כלל לא בטוח בכך, הוא לא היה מנהיגם, ובכל מקרה לא ניתן לפרש זאת כאילו ארה"ב "המציאה" את בן-לאדן ולימדה אותו כיצד לירות בקלצ'ניקוב ולהכין מטעני חבלה. לכל היותר הוא היה חלק מאותה קבוצה שכרתה אז ברית עם אמריקה (ואת זה הוא צריך להסביר לחסידיו). היום כולם חכמים כשהם מגנים את המדיניות האנטי-סובייטית של ארה"ב באותן שנים, כי היום כולם יודעים עד כמה עלובה באמת היתה ברית המועצות. לרוע המזל, אז לא ידעו זאת (וזו עוד פשלה של הCIA...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יזהר, אם הבנתי אותך נכון אתה מסתייג בעיקר מהחוכמה שלאחר מעשה. איך יכלו ב-CIA לדעת שמקרב האנשים שהם אימנו לארגן מבצעי חבלה למיניהם יצוצו אנשים שיפנו כנגדם? פרופ' גריי (שאני לאו דווקא מחזיק בעמדותיו, אלא רק מנסה להנהירם) טוען שצריך ללמוד ממקרה בין לאדן וממקרים דומים לקח עקרוני, ומתייחס לכך מספר פעמים: א. אינך יכול להלחם בפאנטיות קומוניסטית באמצעות פאנטיות איסלאמית כי בסה"כ אתה מחליף את סטאלין בהיטלר וכו'. אם אתה מפיץ מלחמה היא עלולה בסופו של דבר להגיע אליך. ב. צריך להבין שבעולם מורכב, פוסטמודרני, לא תוכל לצפות היטב את התוצאות לעולם. גריי מביא באנלוגיה את דוגמת "התנקמות הטכנולוגיה". אתה מפתח טכנולוגיה מתוחכמת, ולו גם למטרה טובה, ורק כשמאוחר מדי מסתבר לך שהיא חרב פיפיות. קל וחומר, כשמדובר בטכנולוגיות שנועדו להרס מלכתחילה. האנתרקס שהאמריקנים כה היסטריים בגללו כיום פותח במעבדות אמריקניות לא במעבדות המוג'יהידין. ג. הוא מצטט את קסטלס הטוען שכוחות וכוחות נגד הפועלים בעולמנו קיבלו צורה של רשתות ולא של תנועות וגופים ריכוזיים כבעבר. רשתות אלה לעיתים קרובות סמויות מן העין, קשה לעקוב אחר כל הצמתים והקישורים ביניהם. אנשים בעלי אמונות והשקפות שונות, ואף מנוגדות, מסוגלים לשתף פעולה בדרכים עקלקלות. כשאתה תומך במטרותיו הרצחניות של ארגון שפועל לכאורה לטובתך, אל תופתע, אם הרוע הזה, שמופץ ברשת, מגיע בסופו של דבר, בדרכים נפתלות אליך. המסקנה: אין ברירה אלא לחדול ממדיניות מקיאווליסטית. אינך יכול לדעת לעולם איזה צעד מצעדיך יהיה לבסוף בעוכריך. (ראה גם תגובתי בצבע חום לעיל.) בסוף דבריך השתמשת במילה "פשלה". פרופ' גריי יטען שהפשלה אינה כשל נקודתי כזה או אחר, אלא אי הבנת מורכבות המציאות החדשה, שמולידה פשלות כאלה חדשות לבקרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר כמובן להתווכח האם מעצמת על יכולה כלל לנקוט במדיניות שאינה ''מקיאווליסטית'', והאם יש מדיניות חלופית וכן הלאה. ההסתייגות שלי היא מנימת הדברים של פרופסור גריי ושל רבים אחרים כמותו אשר טורחים תמיד לציין ש''ארה''ב המציאה את בן-לאדן'' ומכאן משתמע לכאורה שהיא נושאת בחלק מן האשמה של מעשי הטרור שכוונו נגדה. זה כמובן דפוס שגרתי בקרב חוגי שמאל בעולם כולו - האשמה תמיד מונחת על כתפי הקורבן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני זמן רב ציטטתי באייל אגדה מאגדות שלמה המלך שכתב ביאליק ושמה "שלשלת הדמים". השלדג התאונן בפני שלמה המלך שהחולדה השמידה את צאצאיו. לכאורה ברור מי התוקפן ומי הקורבן, אך החכם באדם מזכה בכל זאת את החולדה ותולה את האשמה בשלדג. לסיפור המלא: תגובה 9808 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גריי אומר שצריך להפסיק עם הריאל פוליטיק, בגלל שאי אפשר לנבא את תוצאותיה לטווח הארוך, בגלל אפקט הפרפר ומשפט גדל, והייזנברג. לכן צריך לנהל מדיניות מוסרית. הנה בעייה: אפשר *לנסות* לנהל מדיניות מוסרית, אבל בגלל גדל והפרפר והייזנברג, גם את תוצאותיה ארוכות-הטווח של זו אי אפשר לחזות! "תוצאותיה" במובן זה שאם מטרת המדיניות המוסרית היא לשפר את חייהם, רווחתם, ואושרם של בני האדם, אז ייתכן שמה שנעשה, מתוך כוונות טובות, יביא בטווח רחוק למוות, עוני ואומללות. דוגמה בעייתית: אפשר אולי לטעון שהדה-קולוניזציה של אפריקה נעשתה במטרה להיטיב עם האפריקאים, על ידי הבטחת חרותם; ואפשר לטעון שתוצאותיה היו הרות-אסון לאפריקאים, ומוטב היה לכולם לו היה הקולוניאליזם שם נמשך. זה כמובן פשטני עד קשקוש, אבל ברור שתהליך כזה הוא *אפשרי*, במצב חוסר הידיעה שלנו. אולי גריי רוצה לטעון משהו בנוסח, אם ממילא אי אפשר לחזות נכון את התוצאות של הריאל פוליטיק, אז עדיף כבר להיות מוסריים. אבל זו חרב פיפיות, כי אפשר לטעון: אם ממילא איננו יכולים לחזות את התועלת המוסרית במדיניות המוסרית, עדיף לפחות לשאוף לתועלת אגואיסטית בטווח הקרוב, קרי: ריאל פוליטיק. כלומר, יש לנו דילמה של אגואיזם מול מוסר במדיניות; אבל זו בדיוק אותה דילמה שיש לנו גם בלי הפוסט-מודרניות (הייזנברג, גדל, פרפר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי ירדן, בתגובתך אתה יוצר סימטריה בין שתי האופציות וטוען שבתנאי חוסר ודאות פוסטמודרניים אין יתרון למדיניות מוסרית (תהא אשר תהא) על פני המדיניות המקיאווליסטית, ואפשר שהאחרונה אף עדיפה עליה. המהלך הטיעוני שביצעת ברור לי, אך אני מוצא קושי בחיזוק הטיעון הזה כדי שיהפוך מטיעון לוגי מתוחכם לטיעון שניתן להתייחס אליו ברצינות של ממש, מהסיבות הבאות: א. הבאת את דוגמת הדה-קולוניזציה כדוגמה למדיניות מוסרית, אך אתה עצמך מטיל ספק בדוגמה זו, ובצדק. איני יכול לתיאר בתגובה קצרה באייל את תהליך הדה-קולוניזציה, אך הוא היה מקיאווליסטי לא פחות מאשר הקולוניזציה עצמה (פרק קצר וממצה על כך בעברית בספרו של פול ג'ונסון "היסטוריה של הזמן המודרני ע' 481-448). זאת ועוד, פרופ' גריי דיבר על מדיניות מקיאווליסטית שחוזרת כבומרנג ומכה במבצעיה, אך במקרה של הדה- קולוניזציה הפגיעה היתה לא במעצמות הקולוניאליסטיות אלא בתושבים האומללים של המדינות "המשתחררות" הללו. הם נפלו מן הפח אל הפחת. בקצרה, האם תוכל להציג דוגמה היסטורית משכנעת יותר למדיניות מוסרית שהכשילה את מבצעיה? ב. כפי שציינתי בתגובתי שכותרתה "האם יש חלופה למדיניות מקיאווליסטית?" (בצבע חום) איני יודע איך מנהלים מדיניות מוסרית בשאלות של יחסים בינלאומיים, אולם ברור לי שיש הבדל יסודי בינה לבין "שחמטאות מקיאווליסטית". המקיאווליסט מבצע סדרת מהלכים שחלקם הגדול נעשים באפילה מכיוון שהם ניתפסים כבלתי לגיטימיים. במילים אחרות, המקיאווליסט מנסה לקבל לגיטימציה ע"י שימוש באמצעים שחלקם הגדול לא-לגיטימיים. מדיניות מוסרית, תהא אשר תהא, מתנהלת לאור היום. מתקיים דו-שיח, ועל כן התהליך שונה: יש שיתוף פעולה אשר רותם את מירב האנשים להצלחה, להבדיל מהתנאים של מאבק אנטגוניסטי. ניתן להתגבר על כשלונות בתהליך ביתר קלות, הלגיטימציה מעניקה נשימה ארוכה יותר ופוטנציאל הפיצוץ קטן. דוגמה: ב-1966 החל ארגון הבריאות העולמי בתוכנית יומרנית ביותר למיגור מחלת האבעבועות השחורות מעל פני כדור הארץ. מדובר לא רק במבצע לוגיסטי, אלא גם בשינוי הרגלים תרבותיים. התברר שיש בנמצא "אלוהי האבעבועות השחורות". למעשה יש רבים: בהודו זו האלה שיטלה ובאפריקה זה האל שפונה, ויש עוד אלים, בברזיל, בחלקים של אמריקה הלטינית ובמקומות רבים אחרים. בתרבויות שסגדו לאלי האבעבועות השחורות נתפסו הרופאים שבאו עם מזרקי החיסון כמי שמתכוונים להרוס את ממלכתו של אל המגיפה. בניגריה, למשל, קידמו את פני צוות החיסון של CDC בסכינים שלופות. אולם היות שזה מקרה מובהק של מדיניות מוסרית הצליח ארגון הבריאות העולמי להתגבר על הקשיים התרבותיים הללו בדרכי שכנוע, ובתוך עשר שנים הודברה המחלה כליל בכל רחבי העולם. לאמור, פוטנציאל הפיצוץ בתהליך של מדיניות מוסרית קטן יותר מאשר במדיניות מקיאווליסטית, וקל יותר לתקן את הטעויות באמצע הנגינה. ג. בין לאדן הוא שחקן מסוג חדש בזירה הבינלאומית, שתומס פרידמן מכנה "יחיד (זועם) בעל עוצמה" (angry empowered individual). מה שמאפשר קיומו של שחקן מעין זה היא הטכנולוגיה המודרנית. האם אתה יכול למצוא מקבילים ממשיים לבין לאדן בתקופה שלפני 1945? הטכנולוגיה יצרה מצב שבו יחידים או קבוצות קטנות מחזיקים בידיהם כוח הרס שבעבר היה רק בידי מדינות לאום. לטכנולוגיה גם יד במה שמכנה קסטלס "רשתות", כלומר, צורות כוח חדשות, שאינן ריכוזיות. במילים אחרות, למשחק השחמט המדיני נכנסו שחקנים שהעקרונות המקיאווליסטים הישנים אינם תקפים לגביהם. ירדן, האם תוכל לחזק את טיעונך תוך הבאה בחשבון של נקודות א-ג? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמה אפשרית למדיניות מוסרית שתוצאותיה מוטלות בספק (במקרה הטוב): (תחת הכותרת: The coming of the revolution) בקצרה: מדובר כאן על התמוטטות שלטון השאח באיראן בעקבות רפורמות חברתיות, הקלות בצנזורה על העתונות, ובאופן כללי הבעת דעות, ושחרור אסירים פוליטיים- כל זאת בעקבות לחץ מארגוני זכויות אדם מערביים, ובמיוחד מהנשיא ג'ימי קארטר. התוצאה: שלטונו האכזרי של השאח הוחלף בשלטון הרפרסיבי לא פחות (ובמובנים מסויימים יותר) של המהפכה האיסלמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסתי, קראתי את הקטע שנוגע לשלבים שהובילו למהפכה באתר שהפנית אליו. קשה לדבר כאן על שינוי במדיניות של השאח או של ארה"ב. מסופר של על מדינה במשבר כלכלי חמור, על שיטה סמי-קולוניליסטית שארה"ב מובילה. יש שם 60,000 זרים מתוכם 45,000 אמריקנים שעוסקים בעניינים כלכליים וצבאיים ומפגינים את המערביות שלהם, ומשום כך מעוררים התמרמרות בקרב חוגים איסלמאיים. הסרת חלק מההגבלות על חופש הדיבור בלחץ המערב יכול להתפס במקרה הטוב כאקומול לחולה סרטן ובמקרה הרע כמהלך מקיאווליסטי כשלעצמו. שחרור קצת קיטור בסיר הלחץ הזה. מראית עין של חופש בעוד שדבר אינו משתנה. במקביל ממשיך השאח במהלכים מקיאווליסטים אחרים ואחד מהם עולה לו מאוד ביוקר. העיתונות הממלכתית הפיצה את השמועה שחומייני הוא סוכן בריטי. זה היה בומרנג רציני שגרם לתפנית מכרעת. עד לאותה שעה עיקר המחאה באה מקרב חוגי המעמד הבינוני בעל האוריאנטצייה המערבית. אולם הכפשת חומייני קוממה את החוגים האיסלמיים והכניסה אותם למעגל המחאה האקטיבי, פרצו הפגנות אסלאמיות המוניות. דוגמא זו איפוא אינה יכולה, לדעתי, לאייר היטב את המצב שבו מדיניות מוסרית נכשלת. אני יכול להעלות בדעתי דוגמאות נוספות, שבהן צדקנות מערבית מזיקה יותר משהיא מועילה. אך דומני שאם ברצוננו לבחון ברצינות אופציה של ניהול מדיניות מוסרית צריך לחשוב בכיוון של מדיניות כוללת ולא מדיניות צדקנית מטייחת שהמערב נוקט בה לעיתים קרובות מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופוזיציה דמוקרטית לשלטונו הרודני של השאח התקיימה עוד בשנות החמישים, אך מנהיגיה נרדפו ועונו בכלא. הסוואק האיראני עינה ורצח אלפי מתנגדים למשטר השאח, בתמיכה והכשרה של הCIA, הMI5 ואולי גם השב"כ. תחת משטר דיכוי אכזרי מעין זה, החלופה היחידה העשויה לשרוד היא תופעה רצחנית לא פחות. ככה זה, קיצוניות גוררת קיצוניות. קרטר וארגוני זכויות האדם לא מחו סתם. למותר לציין כי בשנות החמישים תמכו ממשלות המערב ושופריהן התקשורתיים ברדיפת האופוזיציה לשאח. ככה זה כשהרבה נפט על הפרק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בפירוש אין לי דוגמאות למדיניות מוסרית שהצליחה, וזאת בגלל שאני בספק אם אי פעם נוסתה מדיניות מוסרית בתחום שאתה קורא לו "יחסים בין לאומיים", שכנראה לא כולל את התחומים הנקראים "הומניטריים" (כמו סיפור הדברת האבעבועות השחורות שאתה מזכיר). בעצם אנחנו מסכימים כאן, אני חושב. אני גם מסכים עם הספקות שלך, עד כמה אנחנו מסוגלים לצקת תוכן מעשי למונח "מדיניות מוסרית". אתה מציע טענה יפה, לפיה אם יהיה יום אחד תוכן מעשי כזה, אז המדיניות המוסרית תהיה צפויה יותר בתוצאותיה מהמדיניות המקיאווליסטית של היום, ולכן עדיפה בסופו של חשבון. תחת מעטה הספק הכבד מהפסקה הקודמת, אני מקבל זאת. יש אולי עוד דוגמה חיובית, מצב שבו הריאל-פוליטיק "יצא במקרה" מוסרי, והתוצאות עד היום מוצלחות לכל המעורבים, כנראה: תוכנית מרשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו משהוחלף המשטר באפגניסטן נדרש סיוע בינלאומי כדי לשקם את המדינה ההרוסה הזאת. צריכה לקום לשם כך קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב שתפעיל שם מדיניות מוסרית שגם תועלת של יציבות גלובלית בצידה. ראו מאמרו של ת' פרידמן בניו יורק טיימס: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |