בתשובה לג. שמעון, 22/11/01 11:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דוגמה אפשרית למדיניות מוסרית שתוצאותיה מוטלות בספק (במקרה הטוב): (תחת הכותרת: The coming of the revolution) בקצרה: מדובר כאן על התמוטטות שלטון השאח באיראן בעקבות רפורמות חברתיות, הקלות בצנזורה על העתונות, ובאופן כללי הבעת דעות, ושחרור אסירים פוליטיים- כל זאת בעקבות לחץ מארגוני זכויות אדם מערביים, ובמיוחד מהנשיא ג'ימי קארטר. התוצאה: שלטונו האכזרי של השאח הוחלף בשלטון הרפרסיבי לא פחות (ובמובנים מסויימים יותר) של המהפכה האיסלמית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אסתי, קראתי את הקטע שנוגע לשלבים שהובילו למהפכה באתר שהפנית אליו. קשה לדבר כאן על שינוי במדיניות של השאח או של ארה"ב. מסופר של על מדינה במשבר כלכלי חמור, על שיטה סמי-קולוניליסטית שארה"ב מובילה. יש שם 60,000 זרים מתוכם 45,000 אמריקנים שעוסקים בעניינים כלכליים וצבאיים ומפגינים את המערביות שלהם, ומשום כך מעוררים התמרמרות בקרב חוגים איסלמאיים. הסרת חלק מההגבלות על חופש הדיבור בלחץ המערב יכול להתפס במקרה הטוב כאקומול לחולה סרטן ובמקרה הרע כמהלך מקיאווליסטי כשלעצמו. שחרור קצת קיטור בסיר הלחץ הזה. מראית עין של חופש בעוד שדבר אינו משתנה. במקביל ממשיך השאח במהלכים מקיאווליסטים אחרים ואחד מהם עולה לו מאוד ביוקר. העיתונות הממלכתית הפיצה את השמועה שחומייני הוא סוכן בריטי. זה היה בומרנג רציני שגרם לתפנית מכרעת. עד לאותה שעה עיקר המחאה באה מקרב חוגי המעמד הבינוני בעל האוריאנטצייה המערבית. אולם הכפשת חומייני קוממה את החוגים האיסלמיים והכניסה אותם למעגל המחאה האקטיבי, פרצו הפגנות אסלאמיות המוניות. דוגמא זו איפוא אינה יכולה, לדעתי, לאייר היטב את המצב שבו מדיניות מוסרית נכשלת. אני יכול להעלות בדעתי דוגמאות נוספות, שבהן צדקנות מערבית מזיקה יותר משהיא מועילה. אך דומני שאם ברצוננו לבחון ברצינות אופציה של ניהול מדיניות מוסרית צריך לחשוב בכיוון של מדיניות כוללת ולא מדיניות צדקנית מטייחת שהמערב נוקט בה לעיתים קרובות מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופוזיציה דמוקרטית לשלטונו הרודני של השאח התקיימה עוד בשנות החמישים, אך מנהיגיה נרדפו ועונו בכלא. הסוואק האיראני עינה ורצח אלפי מתנגדים למשטר השאח, בתמיכה והכשרה של הCIA, הMI5 ואולי גם השב"כ. תחת משטר דיכוי אכזרי מעין זה, החלופה היחידה העשויה לשרוד היא תופעה רצחנית לא פחות. ככה זה, קיצוניות גוררת קיצוניות. קרטר וארגוני זכויות האדם לא מחו סתם. למותר לציין כי בשנות החמישים תמכו ממשלות המערב ושופריהן התקשורתיים ברדיפת האופוזיציה לשאח. ככה זה כשהרבה נפט על הפרק. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |