בתשובה לירדן ניר, 21/11/01 18:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
היי ירדן, בתגובתך אתה יוצר סימטריה בין שתי האופציות וטוען שבתנאי חוסר ודאות פוסטמודרניים אין יתרון למדיניות מוסרית (תהא אשר תהא) על פני המדיניות המקיאווליסטית, ואפשר שהאחרונה אף עדיפה עליה. המהלך הטיעוני שביצעת ברור לי, אך אני מוצא קושי בחיזוק הטיעון הזה כדי שיהפוך מטיעון לוגי מתוחכם לטיעון שניתן להתייחס אליו ברצינות של ממש, מהסיבות הבאות: א. הבאת את דוגמת הדה-קולוניזציה כדוגמה למדיניות מוסרית, אך אתה עצמך מטיל ספק בדוגמה זו, ובצדק. איני יכול לתיאר בתגובה קצרה באייל את תהליך הדה-קולוניזציה, אך הוא היה מקיאווליסטי לא פחות מאשר הקולוניזציה עצמה (פרק קצר וממצה על כך בעברית בספרו של פול ג'ונסון "היסטוריה של הזמן המודרני ע' 481-448). זאת ועוד, פרופ' גריי דיבר על מדיניות מקיאווליסטית שחוזרת כבומרנג ומכה במבצעיה, אך במקרה של הדה- קולוניזציה הפגיעה היתה לא במעצמות הקולוניאליסטיות אלא בתושבים האומללים של המדינות "המשתחררות" הללו. הם נפלו מן הפח אל הפחת. בקצרה, האם תוכל להציג דוגמה היסטורית משכנעת יותר למדיניות מוסרית שהכשילה את מבצעיה? ב. כפי שציינתי בתגובתי שכותרתה "האם יש חלופה למדיניות מקיאווליסטית?" (בצבע חום) איני יודע איך מנהלים מדיניות מוסרית בשאלות של יחסים בינלאומיים, אולם ברור לי שיש הבדל יסודי בינה לבין "שחמטאות מקיאווליסטית". המקיאווליסט מבצע סדרת מהלכים שחלקם הגדול נעשים באפילה מכיוון שהם ניתפסים כבלתי לגיטימיים. במילים אחרות, המקיאווליסט מנסה לקבל לגיטימציה ע"י שימוש באמצעים שחלקם הגדול לא-לגיטימיים. מדיניות מוסרית, תהא אשר תהא, מתנהלת לאור היום. מתקיים דו-שיח, ועל כן התהליך שונה: יש שיתוף פעולה אשר רותם את מירב האנשים להצלחה, להבדיל מהתנאים של מאבק אנטגוניסטי. ניתן להתגבר על כשלונות בתהליך ביתר קלות, הלגיטימציה מעניקה נשימה ארוכה יותר ופוטנציאל הפיצוץ קטן. דוגמה: ב-1966 החל ארגון הבריאות העולמי בתוכנית יומרנית ביותר למיגור מחלת האבעבועות השחורות מעל פני כדור הארץ. מדובר לא רק במבצע לוגיסטי, אלא גם בשינוי הרגלים תרבותיים. התברר שיש בנמצא "אלוהי האבעבועות השחורות". למעשה יש רבים: בהודו זו האלה שיטלה ובאפריקה זה האל שפונה, ויש עוד אלים, בברזיל, בחלקים של אמריקה הלטינית ובמקומות רבים אחרים. בתרבויות שסגדו לאלי האבעבועות השחורות נתפסו הרופאים שבאו עם מזרקי החיסון כמי שמתכוונים להרוס את ממלכתו של אל המגיפה. בניגריה, למשל, קידמו את פני צוות החיסון של CDC בסכינים שלופות. אולם היות שזה מקרה מובהק של מדיניות מוסרית הצליח ארגון הבריאות העולמי להתגבר על הקשיים התרבותיים הללו בדרכי שכנוע, ובתוך עשר שנים הודברה המחלה כליל בכל רחבי העולם. לאמור, פוטנציאל הפיצוץ בתהליך של מדיניות מוסרית קטן יותר מאשר במדיניות מקיאווליסטית, וקל יותר לתקן את הטעויות באמצע הנגינה. ג. בין לאדן הוא שחקן מסוג חדש בזירה הבינלאומית, שתומס פרידמן מכנה "יחיד (זועם) בעל עוצמה" (angry empowered individual). מה שמאפשר קיומו של שחקן מעין זה היא הטכנולוגיה המודרנית. האם אתה יכול למצוא מקבילים ממשיים לבין לאדן בתקופה שלפני 1945? הטכנולוגיה יצרה מצב שבו יחידים או קבוצות קטנות מחזיקים בידיהם כוח הרס שבעבר היה רק בידי מדינות לאום. לטכנולוגיה גם יד במה שמכנה קסטלס "רשתות", כלומר, צורות כוח חדשות, שאינן ריכוזיות. במילים אחרות, למשחק השחמט המדיני נכנסו שחקנים שהעקרונות המקיאווליסטים הישנים אינם תקפים לגביהם. ירדן, האם תוכל לחזק את טיעונך תוך הבאה בחשבון של נקודות א-ג? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמה אפשרית למדיניות מוסרית שתוצאותיה מוטלות בספק (במקרה הטוב): (תחת הכותרת: The coming of the revolution) בקצרה: מדובר כאן על התמוטטות שלטון השאח באיראן בעקבות רפורמות חברתיות, הקלות בצנזורה על העתונות, ובאופן כללי הבעת דעות, ושחרור אסירים פוליטיים- כל זאת בעקבות לחץ מארגוני זכויות אדם מערביים, ובמיוחד מהנשיא ג'ימי קארטר. התוצאה: שלטונו האכזרי של השאח הוחלף בשלטון הרפרסיבי לא פחות (ובמובנים מסויימים יותר) של המהפכה האיסלמית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אסתי, קראתי את הקטע שנוגע לשלבים שהובילו למהפכה באתר שהפנית אליו. קשה לדבר כאן על שינוי במדיניות של השאח או של ארה"ב. מסופר של על מדינה במשבר כלכלי חמור, על שיטה סמי-קולוניליסטית שארה"ב מובילה. יש שם 60,000 זרים מתוכם 45,000 אמריקנים שעוסקים בעניינים כלכליים וצבאיים ומפגינים את המערביות שלהם, ומשום כך מעוררים התמרמרות בקרב חוגים איסלמאיים. הסרת חלק מההגבלות על חופש הדיבור בלחץ המערב יכול להתפס במקרה הטוב כאקומול לחולה סרטן ובמקרה הרע כמהלך מקיאווליסטי כשלעצמו. שחרור קצת קיטור בסיר הלחץ הזה. מראית עין של חופש בעוד שדבר אינו משתנה. במקביל ממשיך השאח במהלכים מקיאווליסטים אחרים ואחד מהם עולה לו מאוד ביוקר. העיתונות הממלכתית הפיצה את השמועה שחומייני הוא סוכן בריטי. זה היה בומרנג רציני שגרם לתפנית מכרעת. עד לאותה שעה עיקר המחאה באה מקרב חוגי המעמד הבינוני בעל האוריאנטצייה המערבית. אולם הכפשת חומייני קוממה את החוגים האיסלמיים והכניסה אותם למעגל המחאה האקטיבי, פרצו הפגנות אסלאמיות המוניות. דוגמא זו איפוא אינה יכולה, לדעתי, לאייר היטב את המצב שבו מדיניות מוסרית נכשלת. אני יכול להעלות בדעתי דוגמאות נוספות, שבהן צדקנות מערבית מזיקה יותר משהיא מועילה. אך דומני שאם ברצוננו לבחון ברצינות אופציה של ניהול מדיניות מוסרית צריך לחשוב בכיוון של מדיניות כוללת ולא מדיניות צדקנית מטייחת שהמערב נוקט בה לעיתים קרובות מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופוזיציה דמוקרטית לשלטונו הרודני של השאח התקיימה עוד בשנות החמישים, אך מנהיגיה נרדפו ועונו בכלא. הסוואק האיראני עינה ורצח אלפי מתנגדים למשטר השאח, בתמיכה והכשרה של הCIA, הMI5 ואולי גם השב"כ. תחת משטר דיכוי אכזרי מעין זה, החלופה היחידה העשויה לשרוד היא תופעה רצחנית לא פחות. ככה זה, קיצוניות גוררת קיצוניות. קרטר וארגוני זכויות האדם לא מחו סתם. למותר לציין כי בשנות החמישים תמכו ממשלות המערב ושופריהן התקשורתיים ברדיפת האופוזיציה לשאח. ככה זה כשהרבה נפט על הפרק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בפירוש אין לי דוגמאות למדיניות מוסרית שהצליחה, וזאת בגלל שאני בספק אם אי פעם נוסתה מדיניות מוסרית בתחום שאתה קורא לו "יחסים בין לאומיים", שכנראה לא כולל את התחומים הנקראים "הומניטריים" (כמו סיפור הדברת האבעבועות השחורות שאתה מזכיר). בעצם אנחנו מסכימים כאן, אני חושב. אני גם מסכים עם הספקות שלך, עד כמה אנחנו מסוגלים לצקת תוכן מעשי למונח "מדיניות מוסרית". אתה מציע טענה יפה, לפיה אם יהיה יום אחד תוכן מעשי כזה, אז המדיניות המוסרית תהיה צפויה יותר בתוצאותיה מהמדיניות המקיאווליסטית של היום, ולכן עדיפה בסופו של חשבון. תחת מעטה הספק הכבד מהפסקה הקודמת, אני מקבל זאת. יש אולי עוד דוגמה חיובית, מצב שבו הריאל-פוליטיק "יצא במקרה" מוסרי, והתוצאות עד היום מוצלחות לכל המעורבים, כנראה: תוכנית מרשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו משהוחלף המשטר באפגניסטן נדרש סיוע בינלאומי כדי לשקם את המדינה ההרוסה הזאת. צריכה לקום לשם כך קואליציה בינלאומית בראשות ארה"ב שתפעיל שם מדיניות מוסרית שגם תועלת של יציבות גלובלית בצידה. ראו מאמרו של ת' פרידמן בניו יורק טיימס: |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |