|
||||
|
||||
זהו, בחדשות ערוץ 2 הודיעו שבני סלע נתפס באזור נהריה ויש אישור על זיהויו. |
|
||||
|
||||
אכן הודיעו ראשונים והיו מהירים יותר מערוץ 10 ברוב הפרטים. לפני דקה גם הצליחו להראות צילומים בלעדיים שלו מתא המעצר. ובתוך ההישג העיתונאי האדיר הזה, כתב ערוץ 2 שואל אותו כ-10 פעמים את השאלה המטומטמת "בני, למה ברחת? למה ברחת, בני?". |
|
||||
|
||||
מה שכן - תודה לאל שהוא נתפס - וברכותיי להמון הבחורות שוודאי יישנו טוב יותר הלילה. האם העלה מישהו (מהשוטרים. אצל הטוקבקיסטים החשד הזה עלה כמובן) את החשד שהוא האחראי לרצח הילדה מקצרין? |
|
||||
|
||||
כמה נשים נאנסות בשנה בארץ? |
|
||||
|
||||
סה"כ עבירות מין: 4102 מתוכם הטרדה מינית : 149 מתוכם אינוס על הסעיפים השונים: כ1200 מעשה מגונה על סעיפיו השונים : כ2700 מישהו יודע מה זה : "עבירות שלא כדרך הטבע"? |
|
||||
|
||||
והוא ענה שהתעללו בו ודקרו אותו. מקומו כמובן בכלא . |
|
||||
|
||||
במחשבה שנייה אני מתקנת - זה ממש לא הישג עיתונאי אדיר, אלא סתם הישג עיתונאי. |
|
||||
|
||||
הנה הזדמנות להסביר לי משהו: למה זה הישג עיתונאי? |
|
||||
|
||||
פשט: ערוץ 2 הצליחו להביא את המידע לציבור כמה דקות לפני כל השאר, גם ההודעה על תפיסת חשוד וגם על כך שזהותו של סלע אומתה. זו בהחלט הצלחה מבחינה עיתונאית. לגבי הצילום שלו בתא המעצר - היה בזה משהו צהוב... בכל אופן, גם כאן הם הצליחו להביא את המידע (למרות שכראיון עיתונאי לא היה לזה כל ערך. זה יותר דומה להקרנת התמונות של סאדאם חוסיין האומלל והמבולבל בשעת תפיסתו). אם אתה רוצה לפתוח עוד יותר את השאלה, יש כאן היבט מוסרי בעייתי - האם ראוי לצלם אדם בשעה כזו, כשהוא כמו עכבר במלכודת, והאם המשטרה אמורה להזמין עיתונאים לחגוג על כל אסיר ועציר. מצד שני ישנו גם אלמנט קתרטי של "הצגת הקרקפת לראווה", במטרה להרגיע/לספק יצרים שנצטברו בקרב הציבור. |
|
||||
|
||||
עוד משהו - ממש במקרה הדלקתי טלוויזיה ברגע שאהרון ברנע הודיע שנתפס חשוד, ושוחח בטלפון עם כתב שהביא את הדברים. מאז ובמשך 10 דקות, בערוץ 2 היתה כתבה על הרצח בקצרין, עם כתוביות "התפתחויות בפרשת בני סלע, עדכון בקרוב", כלומר אפילו לא נתנו מבזק שמודיע שנתפס חשוד (או אולי לא היה להם מידע כזה עד שלא ראו אותו בערוץ 2 ומיהרו לאמת). במצב כזה, אני מתארת לי שכל בר דעת זפזפ לערוץ 2 ולא היה מה שיעצור אותו. |
|
||||
|
||||
אני רואה את עצמי כבר דעת, ובכל זאת, כשראיתי את ההודעה בערוץ עשר, לא העברתי לערוצים אחרים, אלא חיכיתי בסבלנות את חמשת הדקות עד שהתקבלה ההודעה. חמש דקות ונשארתי בחיים. (וחשוב מזה, אחרי שהם מסרו את ההודעה הם חזרו עליה בניסוחים שונים במהלך יותר מעשר דקות, ודווקא זה כן גרם לי להעביר ערוץ, יש גבול לכמה פעמים אםשר לחזור על אותה ידיעה בלי לחדש! משום מה החברים שלך חושבים שאנחנו ממש מטומטמים ושאי אפשר פשוט להגיד "בני סלע נתפס בנהריה, ועכשיו נחזור לכתבות היומן שהכנו") |
|
||||
|
||||
"אחרי שהם מסרו את ההודעה הם חזרו עליה בניסוחים שונים במהלך יותר מעשר דקות". אם הם חזרו עליה *רק* עשר דקות, אז *לזה* הייתי קוראת הישג עיתונאי מרשים". בגלי מה"ל היום, למשל, חזרו על סיפורי בני סלע במשך שעה לפחות, בלי לומר אפילו מלה אחת חדשה בנושא. |
|
||||
|
||||
*יותר מעשר דקות* אחרי עשר דקות העברתי. |
|
||||
|
||||
אז אתה היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. מן הסתם אתה גם קהל נאמן של רשת א', אליפות העולם בשחייה צורנית וכל מיני מדיה שבהם הכל קורה לאט. ה"חברים שלי"(?) מניחים שהאירוע הזה, שהחל כ"אירוע מתגלגל" (כלומר לא היתה תפיסה ודי, אלא היה מרדף, ותפיסה, וזמן שעבר עד שווידאו את זהות החשוד) מעניין את הציבור יותר מאשר כתבות מגזין שהוכנו מראש. אפשר לחלוק עליהם, ואתה מוזמן להמשיך לעשות זאת בפנייה ישירה אליהם. |
|
||||
|
||||
... ואולי בעצם עדיין לא הפנמת את המציאות הרב ערוצית. |
|
||||
|
||||
כמו שאמרתי, אחרי שהבנתי שהם כבר לא ישדרו משהו חדש, העברתי תחנה. ככה שאת ''המציאות הרב ערוצית'' הפנמתי. חבל ששדרי החדשות עוד לא הבינו את זה. לקרוא לזה אירוע מתגלגל זה ממש מוגזם. מאז שתפסו אותו לא התגלגל שם שום דבר ממשי. כותרת של חמש מילים (''בני סלע נתפס בנהריה היום'') תספק את כל המידע שהיה להם לשדר לנו לאורך כל הזמן. |
|
||||
|
||||
היא תספק את המידע, אבל מי, במקום התקשורת, יספק לציבור את "שעת השנאה" לה הוא זקוק? |
|
||||
|
||||
בהתחלה הודיעו שנתפס חשוד. אח''כ שלחו טביעות אצבעות שלו למוקד אחר בארץ. אח''כ כנראה זיהו בודאות אבל המתינו שחוקרים שמכירים אותו יגיעו לשם. לי זה בהחלט נראה אירוע מתגלגל (ובהסתמך על אירועי העבר בסיפור הזה, היה גם ריאלי לחשוב שהוא ייגמר אחרת, ושאותו ''חשוד'' ישוחרר אחרי שיגלו שהוא לא סלע). |
|
||||
|
||||
אהוד אשרי מחזק בכתבתו את החשד שהיה לי כבר קודם: ההישג המדהים של ערוץ 2 מסתכם בהפרת צו איסור פירסום. |
|
||||
|
||||
אגב, מישהו יכול להסביר לי מה קורה עכשיו? ברדיו שמעתי שטביעות האצבעות שנמצאו בבית שבו התרחשה הפריצה/מקלחת/תגלחת ועוד לא התאימו לאלה של סלע. אז זה הוא או לא הוא שפרץ? |
|
||||
|
||||
אולי זה אני שלא מבין משהו, אבל לא ברור לי למה "להביא את המידע כמה דקת לפני השאר" זה הישג עיתונאי. זה יכול להיות פונקציה של קשרים טובים יותר עם גורמים במשטרה מחד, או סתם יד המקרה. כשמדובר בהפרש של כמה דקות מהמתחרים הנקודה הזו מתחדדת עוד יותר לדעתי. אז הקדימו בכמה דקות לפרסם את מה שכולם פרסמו מאוחר יותר - מה ההישג בזה? האם לפרסם משהו כמה דקות לפני שכולם מפרסמים אותו מעיד על איזו יכולת עיתונאית בולטת ויוצאת דופן? לדעתי לא, אבל אני פתוח לנסיונות שכנוע. (את השאלה המוסרית אני מציע להעביר לפתיל נפרד. גם אני זעתי אמש באי-נוחות מסוימת מול הטלוויזיה באותם רגעים) |
|
||||
|
||||
אני ראיתי את התמונה בעיתון, וסיכמתי ביני לביני שלא הייתי רוצה לראות אותה בטלוויזיה. מצד שני, אני חייבת להודות שגם מבחינה מוסרית יש צדדים לכאן ולכאן בהבאת תמונות מסוג זה. אחת הטענות בעדה יכולה להיות, למשל, שתמונות כאלה עוזרות להבין יותר את השוטרים והשופטים המעורבים בתהליכים דומים. |
|
||||
|
||||
לא יכולת - הישג. פשוט הישג. ברור שהישג עיתונאי נשען על מקורות ועל נסיבות. על מה עוד יש לו להישען? לו היה מדובר על פרסום של שבוע לפני כולם, היה לך ספק שמדובר בהישג? ויום לפני כולם? ושעתיים לפני כולם? אז כאן זה היה רבע שעה בערך. בשישי בערב, באמצע מהדורת החדשות המרכזית, לרבע שעה יש משקל לא מבוטל. אז נכון, זה ממש לא לפרס פוליצר וזה לא "כל אנשי הנשיא" - אבל זה הישג. |
|
||||
|
||||
ולפרט: יש כמה סוגים ודרכים למדוד הישג עיתונאי: * סקופ או ידיעה בלעדית. * פרסום ראשון (כמו במקרה זה). * הבאת זווית נוספת וחדשה לסיפור ידוע (כמו למשל ראיון שהיה עם הנערה הראשונה שבני סלע אנס). * שליחות עיתונאית למקום חדש או ייחודי (למשל שליח של עיתון ישראלי לכווית). * דומה לאחרון: עיתונאי במסווה, שמביא מידע מניסיון אישי במטרה ליצור אימפקט מוגבר (כמו הסיפור הקלאסי של כתבת "העיר" במפעל טקסטיל בנגב). * הצלבת מידע טכני ואיסופו במטרה להגיע למסקנות חדשות (כמו מידע לגבי פצצה גרעינית של מדינה כלשהי למשל). וכולי וכולי. בטח יש עוד אבל הפרנץ' פרס מחכה לי (לא העיתונות הצרפתית אלא מכשיר הקפה). |
|
||||
|
||||
נחדד קצת את ההבדל בין הישג עיתונאי לאינפורמטיביות. ערוץ 1 הקדיש זמן אולפן ניכר אתמול לפרשת לכידתו של בני סלע. זו היתה כנראה פרשה מסובכת ומורכבת, ולכן הצריכה זמן כה רב ב־prime time. המשטרה סרבה לאשר רשמית שמדובר על הסלבריטי בני סלע מכיוון שהליך הזיהוי הפורמלי התעכב בשל עמידת מר סלע על זכותו לא לתת טביעת אצבע. במשך שעה שלמה הם חזרו על אותו תוכן. "גילו" כל מיני פרטי הרי גורל (היה או לא היה איתו אדם נוסף במכונית? המפכ"ל אשם או לא? ושאלת השאלות: מה בדיוק היה בשיחה המרגשת בין המפכ"ל לסלבריטי בני סלע). מיהרו להביא את המידע לידיעתנו. מצאו כל מיני זוויות. אבל למה זה צריך לעניין אותנו? אפשר לפרסם במהדורת החדשות דיווח על התפיסה. חומר ליותר מחמש דקות לא היה שם. מחר יתבררו פרטים נוספים וכלי התקשורת יוכלו לספק מידע אמין. אם אני רוצה מידע ספקולטיבי אני אלך ל"תיק דבקה" ולא למהדורות החדשות הרציניות. |
|
||||
|
||||
אני חושב שאת רטאה את כל העניין בעיניים עיתונאיות. העיתונאים מנהלים בינם לבין עצמם תחרות (תחרות הכאילו סקופ). זה איננו סקופ אמיתי בגלל ההפרש של 2 הדקות. למעשה לציבור הלקוחות של העיתונאים שתי הדקות הללו בטלות בשישים; ממש סערה בכוס מים. אבל מה? העיתונאים מנסים לארגן את הקהל כאילו שהם צופים במשחק כדורגל או תחרות אטלטיקה. לצערי הרבה פעמים הם מצליחים; נדמה לי שלא הפעם. |
|
||||
|
||||
א. נכון. רוב הציבור אולי בכלל לא יזכור איפה ראה/שמע את הידיעה קודם. מצד שני, לגיטימי שיהיו חישובים ושיקולים כאלה לכל מקצוע. כך למשל אפשר לדבר על הישג טכנולוגי כלשהו של חברת אינטל מול יבמ. אולי ללקוחות הקצה זה לא יהיה משמעותי או חשוב, אבל זה עדיין הישג מקצועי. ב. זה ודאי לא סקופ - זה פרסום ראשון, וכך זה גם הוצג. |
|
||||
|
||||
סליחה, אבל המשפט "להרגיע/לספק יצרים שנצטברו בקרב הציבור" נשמע לי מופרך לחלוטין. מי לוקח לעצמו את הזכות להחליט מה "הציבור" רוצה/צריך ומה טוב עבורו? יותר מכל, זה מזכיר לי את הרבנים שמספרים לנו חדשות לבקרים מה אלוהים רוצה שנעשה היום. אחרי הכל, אם הם לא ידעו מה הוא רוצה - מי ידע? |
|
||||
|
||||
מופרך *לחלוטין*? אלוהים לא אומר מה הוא רוצה, אבל הנהירה האדירה של "הציבור" אל תחנת המשטרה, וההיצמדות הקולקטיבית אל המסך - מהוות אינדיקטור לא רע לגבי מה שהציבור רוצה (זאת מבלי להיכנס לשאלת הטוב והרע). |
|
||||
|
||||
הם לא מחליטים מה הציבור רוצה או מנסים לחנכו אלא מנסים לקרוא את רצון הציבור ולספק אותו (על מנת להגדיל רייטינג). |
|
||||
|
||||
מה ז"א מי? מי שהחליט שהוא מכיר את מסעודה. הרבה פעמים הוא קולע בול, הרבה פעמים הוא מניפולטיבי, ציני וזול, והרבה פעמים הוא משעמם. לגבי "לקח לעצמו את הזכות מה הציבור רוצה/צריך" - התחלתי לכתוב שאני מסכימה איתך ושאף אחד לא נתן לו את הזכות הזו. ואז נזכרתי בסעיף 4 בחוק רשות השידור1, כמו גם בסעיף 5 ב' סעיף קטן 6 בחוק הרשות השנייה. |
|
||||
|
||||
אם הבנתי נכון, מדובר בשני החוקים על ביטוי "מגוון השקפות ודעות" ועל שידור "אינפורמציה מהימנה". האם זה אומר שהטלויזיה צריכה לגרום לקתרזיס רגשי אצל צופיה? אני לא חושב שזו פרשנות סבירה לחוק. אין שם אף מילה על הרגשות שראוי לעורר אצל הצופים. החוק משתמש באופן ברור במונחים רציונליים ("השקפות", "דעות", "אינפורמציה"). סביר שיצירת קתרזיס מצוינת לרייטינג ולמפרסמים. היא גם פוגעת באיכות הדיון הציבורי, מפני שרגשות חזקים לא ממש מאפשרים לצופה לעבד אינפורמציה מורכבת. האם הציבור רוצה קתרזיס רגשי, או פרשנות אינטליגנטית? כמובן שאין לי מושג, אבל הטענה שלי היא לא שאסור לעורר רגשות חזקים אצל הצופים, אלא שהרגש צריך לסייע להעברת אינפורמציה כלשהי. אם יש דרמה, היא איננה צריכה להיות מטרה כשלעצמה, אלא כלי ליצירת תובנות, כמו אצל מחזאי טוב. כשיש דרמה ואין תובנה, מקבלים אסקפיזם טהור - שאין טעם להאדיר אותו ולומר שהוא תשובה לרחשי ליבו של הקהל. זה פשוט אסקפיזם, בין אם מדובר בשידור חי מתמשך של לכידתו של בני סלע, או באופרת סבון. זהו ז'אנר מכובד, אבל הוא לא דומה כל כך למטרות שמזכיר החוק. |
|
||||
|
||||
''אין שם אף מילה על הרגשות שראוי לעורר אצל הצופים''. לא לעורר - לבטא. וכשמדובר ברגשות אלימים, ביטוים בתקשורת מביא ומחיש את הקתרזיס. לא נראה לי שמנסחי החוק חשבו על נקודות ההבדל בין אמנות גבוהה לבין אסקפיזם כשניסחו את הסעיף הספציפי הזה. בכל אופן, אני מקווה שמובן לך שאני לא כאן על תקן עוזרת אלכס גלעדי. אני מתארת את הגיון הפעולה של הדברים (עד כמה שאני מבינה אותם), ואתה מוזמן להתווכח על תוכנם עם בעלי הדבר. |
|
||||
|
||||
הסיפא שלך היא גם הנקודה החיובית היחידה שמצאתי בארוע. הצגתו לציבור ''חזקה'' יותר מאשר רק ההכרזה ''בני סלע נתפס'' ויש בה אפקט יצרי מרגיע מסוים, לקורבנותיו ולכל מי שחשש ממנו כשהוא חופשי. לא משהו להתגאות בו, אבל אני יכול להבין את זה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |