|
||||
|
||||
אתה צודק. כל מלחמת הגרסאות הזאת מטופשת. מדינת ישראל צריכה לצאת באמירה שהיא כלל לא בודקת אם האזרחים שם מתו מפצצה צה"לית או ממשהו אחר. זה בכלל לא משנה. חוקי המשחק צריכים להיות ברורים, וגבולות גזרת האחריות של שני הצדדים צריכים להיות ברורים אף הם. ישראל אחראית על שלום אזרחיה, ולבנון אחראית על שלום אזרחיה שלה. כאשר אני אומרת כאן "אחריות" אני לא מתכוונת למשמעות התיאורטית של המילה, אלא לזו המעשית הממשית. ישראל צריכה לגרום לכך שאזרחיה וחייליה לא ייפגעו, ובתיהם לא יופצצו ולא משנה מהו המחיר שהצד השני ישלם, וכנ"ל הלבנונים לגבי אזרחיהם. ישראל נכשלת ומועלת באחריותה כאשר עריה מופצצות, נהרגים אזרחיה ונהרסים בתיהם, ולבנון נכשלת כאשר זה קורה אצלה. לכן המדיניות שלנו צריכה להיות לירות לכל מקום ממנו יורים עלינו. גם אם הדיוק אינו 100%. מספיק שיש סיכוי שירי כזה יפחית את הפגיעה באנשינו, על מנת שהוא יהיה מוצדק ומוסרי. כל נטילת אחריות על פגיעות באזרחים לבנונים מצד מדינה ישראל, תגרום בהכרח להסרת האחריות על כך מצד הלבנונים, ובכך להגברת הנפגעים האזרחיים שם. מפני שאם ישראל לוקחת אחריות, אז ככל שיהיו יותר נפגעים לבנונים, זו ישראל שנכשלת, ולא הם, כך שיש להם אנטרס מובהק לגרום למצב הזה. זה גם יגרום לפגיעות בגזרה שישראל כן אחראית עליה, שכן המגבלות שישראל לוקחת על עצמה בפעילות נגד האוייב, גורמות לירידה ביעילות של הפעולות למניעת הפגיעה באזרחיה. בסיכומו של דבר- נטילת אחריות מצד ישראל על גורלם של אזרחי האוייב גורמת ליותר נפגעים מ*שני* הצדדים. |
|
||||
|
||||
לפי ההגיון שלך, על מדינת ישראל לשטח את כל לבנון בהפצצות זרחניות, גרעיניות, ומה שבא ליד, ובכך להבטיח את שלומה, ואת האחריות על ההרוגים החפים מפשע להטיל על ממשלת לבנון ז''ל. |
|
||||
|
||||
אם לבנון תהווה סכנה קיומית למדינת ישראל, כך שרק השמדתה תציל את המדינה, זה נכון. האם אתה חושב אחרת? כלומר, אם יאמרו לך שיש שתי אופציות: או שישראל תשמיד את לבנון (או אירן או כל מדינה אחרת), או שהיא תושמד, האם תעדיף שישראל תושמד? נכון שהמצב הזה מאוד קיצוני, (אם ח"ו יהיה לאירן נשק אטומי וראשיה ימשיכו לחשוב כמו עכשיו, זהו תסריט אפשרי מאוד), וסביר שיש אפשרויות להציל את מדינת ישראל בלי להשמיד את מדינת האוייב כולה, אבל בשורש הדברים זה המוסר הנכון. מה שאני מנסה לומר כאן זה ברמה ה"קמעונאית": בלי להתייחס למטרות המלחמה, הסיכונים הכלליים, והאסטרטגיה הגלובלית- אסור לסכן את אזרחי וחיילי מדינת ישראל, כדי להציל אזרחי אוייב. בלי להיות אסטרטגית גדולה (או קטנה), נראה לי שהכנסת חיילי צה"ל לכפרים לבנוניים לפני שהם נכתשו עד דק בהפצצות מהאויר, זו הפקרות וחוסר מוסריות ממדרגה ראשונה. לדעתי, זו הפקרות מודעת, ולו היה הדבר בידי, הייתי מעמידה את המחליטים הללו למשפט. רק מפני שהחיזבאללה יודע שאנחנו נמנע מהפצצות כאלה בגלל המצאותם של אזרחים, הוא דואג להשאיר שם אזרחים. וכך חיילנו נכנסים למלכודות המוות ב"שטח הבנוי", וגם ההרס וההרג של האזרחים לא נמנעים, באשר אנחנו כותשים את הכפר בסופו של דבר, *אחרי* ששילמנו את המחיר (האם המחליטים הללו עושים זאת משום שכך זה נראה יותר "סימטרי"?). לו ידעו החזבאללה וממשלת לבנון שהמצאותם של האזרחים לא משנה עבורנו כלום, והדבר יהווה רק כישלון וכאב מבחינתם, יש סיכוי שהם היו נותנים לאזרחים לברוח, או אפילו מארגנים להם שיירות צפונה, כפי שראוי היה שכל ממשלה ריבונית (או אפילו האו"ם) יעשו. |
|
||||
|
||||
''נראה לי נראה לי שהכנסת חיילי צה''ל לכפרים לבנוניים לפני שהם נכתשו עד דק בהפצצות מהאויר, זו הפקרות וחוסר מוסריות ממדרגה ראשונה. ולי נראה שהכנסת חיילי צה''ל לכפרים לבנוניים זו בכל מקרה הפקרות וחוסר מוסריות ממדרגה ראשונה. |
|
||||
|
||||
במקרה הספציפי הזה, אני ממש מסכימה אתך. לא רואה את התועלת שבהכנסת חיילי צה"ל לכפרים. הרי ראש ממשלתנו, בנאומו היומי, אמר שאין לנו כוונה לרוץ אחרי כל טיל וכל משגר, אלא ההרתעה (!?) שלנו היא זאת שתמנע את המשך ירי הטילים. אבל אם כבר החליט מי שהחליט כן להכנס, אז אסור לו להכניס אותם כמו ארנבים למלכודות. ודוק. אני לא רואה את *התועלת* שבכניסה לכפרים. אם היתה תועלת בכך, וזה היה חוסך לנו חיים בטווח הקצר או הארוך, הרי זה כן מוסרי בעיני. יותר מכך, זה היה לא מוסרי לא לעשות זאת, ובכך לגרום לאובדן חיים. |
|
||||
|
||||
אם יאמרו לי שיש שתי אופציות, או שישמידו לגמרי את ישראל, או שישמידו לגמרי את לבנון, אומר להם שהם משקרים ואבדוק את המידע בכוחות עצמי. החיים אף פעם לא כל-כך פשוטים. אם לאירן יהיה נשק גרעיני, אז השמדת לבנון ודאי שלא תמנע את השמדת ישראל, אלא אולי אפילו להיפך. בינתיים, המדינה היחידה שמהווה איום קיומי על מדינות אחרות במזרח התיכון היא ישראל, לה _יש_ נשק גרעיני (על פי פרסומים זרים). |
|
||||
|
||||
נניח שאחרי שתבדוק את המידע בעצמך, תגיע למסקנה שזה נכון- אם לא נשמיד את מדינה X, היא תשמיד אותנו. מה אתה חושב שמוסרי לעשות אז? להתאבד באופן קולקטיבי, או להשמיד את המדינה המאיימת? |
|
||||
|
||||
אין טעם לדבר על מוסר לאחר שמגיעים למצב כזה קיצוני. יהיה זה כמו לשאול לדעת ההלכה במקרה בו שלחת עצמך לאי בודד כשבידך רק קתלי חזיר וגופת תרנגולת שלא נשחטה כהלכה. בשני המקרים לא היה נכון מלכתחילה להכנס למצב הזה. |
|
||||
|
||||
יש טעם לדון במקרים הקיצוניים והתאורטיים(?) הללו משום שהם מבררים את העקרונות של המוסר עליו מושתתים חיינו. השאלות המוסריות, לפחות בעם היהודי (ובשמאל זה בולט במיוחד), הן קיומיות. אנשים מוכנים לסכן, ואפילו למסור את חייהם בגלל עניינים מוסריים. האם לא נכון יהיה לברר את היסודות של המוסר לפיו נוהגים, עד תום, לפני שאנחנו מקריבים את חיינו וחיי בני עמנו, על מזבחו? התשובות לשאלות על מקרים קיצוניים מסוגלות להבהיר את הנקודה היסודית של המוסר, ובכך הן משליכות גם על השיפוט המוסרי של השאלות היותר מצויות. תשובה ישירה שלך לשאלה הקיצונית שלי חשובה, ויש לה הרבה משמעות לגבי השיפוט המוסרי שלך את ההתנהלות שלנו בתוך המציאות. ההלכה, אגב, מתייחסת גם למקרים תיאורטיים ווקיצוניים. במקרה שהזכרת- גם אם לכתחילה אסור היה לי לקחת כזאת "צידה לדרך" הרי מותר לי לאכול אותה, אם בלעדיה אמות. בחיים נכנסים הרבה פעמים למקומות שלא צריך היה להכנס אליהם לכתחילה (ולא אדון בשאלה אם הכניסה לסכנה הקיומית בארץ מצוייה בידינו או או לא). למוסר צריכות להיות תשובות גם למצבים כאלו. |
|
||||
|
||||
נראה דווקא שהבירור על המקרים הקיצוניים והתיאורטיים מברר בעיקר מה אינו המוסר שלנו. בחיים המקרים הם תמיד פרטיים ותמיד יש בהם נסיבות אשר משמשות אותנו להגדיר אותם כיוצאים מן הכלל. לכן, המקרים הקיצוניים והתאורטיים הם לדעתי בגדר מוסר כפול: אומרים שיעשו משהו אחד, אבל כאשר מגיעים למקרה אמיתי בפועל עושים משהו אחר , מסטייה קטנה ועד ההיפך הגמור. ביהדות יש לשם כך תורה שבע"פ. בדתות אחרות ובמבנים חברתיים אחרים ישנם מנגנונים אחרים לשם השגת אותה תוצאה. |
|
||||
|
||||
ובכל זאת, לפי ההלכה, מה עדיף לאכול, את קתלי החזיר או את התרנגולת? |
|
||||
|
||||
אתה לא עונה ברצינות לשאלה ששאלתי אותך. זה בסדר, אתה ממש לא חייב. מבחינתי, אמירות ''מוסריות'' של אנשים שאינם מוכנים להתמודד עם שאלות מוסריות הדורשות קצת אחריות ועומק, ואינם מוכנים להראות איך המערכת המוסרית שלהם מתמודדת עם מציאותו של רוע, הן חסרות משמעות. הן לא יותר מצדקנות שמטרותיה חברתיות. |
|
||||
|
||||
אני חושב שדווקא הרצון העז לעסוק בבעיות מוסריות נקיות וקיצוניות מראה על חוסר אחריות, כי הפתרון שלהן מספק עלה תאנה מוסרי לרעות שאכן יכולות להתרחש. אם את רוצה תשובה פשוטה, אז כפי שישראל כבר ניחש, נתתי לך אותה במרומז: זו נבלה וזו טריפה. אין משמעות מוסרית לבחירה בין שתי האופציות האלה, כי שתיהן גרועות במידה שלא ניתן להשוות לשום התרחשות סבירה. לפעמים הדרך לדון בסוגיות מוסריות לעומק היא ללכת מאחורי השאלות ולבדוק האם הן רלוונטיות בכלל. |
|
||||
|
||||
הרצון לעסוק בבעיות "נקיות" נובע מהצורך לברר את השאלה המוסרית הבאה: האם לדעתך יש לעם, כעם, זכות הגנה עצמית. התשובה שנתת רחוקה מלהיות פשוטה, ויש הרבה להעמיק בה, אבל אם אתה מעדיף שאלות מצויות ורלבנטיות אז אני מזכירה לך שהדיון בינינו התחיל בשאלה הרבה יותר קטנה ומצויה, שאתה, בציניות מתחמקת, הקצנת למלחמת השמדה - האם מוצדק לכתוש כפר על אף שיש סיכוי שיש שם אנשים שאינם לוחמים, כדי לחסוך בחיי חיילים שצריכים לכבוש את המקום (בהנחה שהכיבוש עצמו נחוץ)? |
|
||||
|
||||
את זו שאמרת שלישראל לא צריכה להיות _שום_ אחריות מוסרית לחייהם של לבנונים. לו היית טורחת לתת איזשהו סייג, היה הדיון מתפתח אחרת, אבל במקום זאת החלטת להפוך את זה לשאלה חסרת משמעות מבחינה מוסרית. אני לא מוכן לקבל שהכיבוש עצמו נחוץ. לדעתי, אם אלה האופציות, צריך לקחת צעד אחורה, ולשאול למה אנחנו רוצים לכבוש את הכפר מלכתחילה. הנחות כאלה הן מה שמעיד על חוסר הדמיון, הן מה שמונע ביצוע הכרעות מוסריות אמיתיות. |
|
||||
|
||||
זה שאין לי אחריות על חייהם של אזרחי לבנון אין משמעותו שאני חייבת להרוג אותם כפי שהקצנת. אם אתה חושב שצריך להיות ל"חוסר האחריות" הזה סייג, אז אדרבא, פרט ונמק. נניח שיש כפר שמתוכו נורות קטיושות לחיפה. המומחים הצבאיים חושבים שהדרך היחידה להפסיק את הירי הזה הוא בתפיסת המקום על ידי חיילי חי"ר. האם אז תחשוב שעדיף שנסכן את חיילינו מאשר שנסכן את אזרחי האוייב? (אל תסתבך עם הסיפור. מצידי תשרטט לך סיפור שעומד בכל הקריטריונים המוסריים שלך, תגייס לעניין אפילו את היטלר והס.ס. העיקר שבסוף תהיה דילמה בה אתה צריך להכריע בין חיי חייליך/אזרחיך, לבין חיי אזרחי האוייב, שאינם מעורבים בלחימה). |
|
||||
|
||||
משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פרק יד: "טו [יז] כיצד: היו לפניו טבל ונבילה--מאכילין אותו נבילה תחילה, שהטבל במיתה; נבילה וספיחי שביעית--מאכילין אותו ספיחי שביעית, שאיסורן מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות שמיטה ויובל; טבל ושביעית--מאכילין אותו שביעית; טבל ותרומה--אם אי אפשר לתקן הטבל, מאכילין אותו טבל שאינו קדוש כתרומה. וכן כל כיוצא בזה" הנושא של "מה עדיף לאכול קודם" נדון בהלכה. חפש בגוגל "הקל הקל" ותמצא כמה מקורות. לגבי השאלה הספציפית - אני לא רב, אבל עד כמה שידוע לי שני האיסורים זהים בחומרתם - לאו מן התורה, שזה יותר חמור מעוף בחלב, אבל פחות חמור מטבל - ולכן אין הבדל מה תאכל קודם. נו, עכשיו תענה לניצה? |
|
||||
|
||||
פתאום קלטתי שיכול להיות שאתה יודע את כל זה, ובסך הכל מצאת לך דרך נורא ארוכה להגיד "זו נבילה וזו טריפה", אז אני אחדד את מה שניסיתי להגיד. (בהנחה שאני צודק והאיסורים שקולים) הבחירה בין גופת התרנגולת והחזיר השחוט כהלכה עדיין צריכה להיעשות. אתה פשוט חופשי משיקולים הלכתיים ויכול לבחור בהטלת מטבע, או מה שנראה לך יותר טעים. האם זו גם התשובה שלך בתרחיש יום הדין שלעיל? נטיל מטבע? משהו אחר? העסק הזה מזכיר לי את הדיון על העלאת שכר המינימום ושאלת ה-$10,000. הרבה יותר רציני לתת תשובה מנומקת לתרחישים דמיוניים מאשר להתחיל להתווכח על כללי הדיון ולמה ראוי ולא ראוי להתייחס. |
|
||||
|
||||
תגובה 400776 |
|
||||
|
||||
את ואחותך הצעירה, הסרה להשפעתך ולמשמעתך, נקלעות למדבר, מהלך מספר נכבד של שעות הליכה למקום היישוב הקרוב. בידך פרוסת לחם אחת וצפחת מים אחת, המפרידות בין אדם חי לבין מותו. מי שתאכל את הפרוסה ותשתה את צפחת המים - יהא בה הכוח ללכת את המרחק המציל. אם תתחלקי עם אחותך בפרוסה ובצפחת, חצי-חצי - שתיכן תמותו בחום המדברי. האופציה הריאלית היחידה היא שרק אחת משתיכן תקבל את הלחם והמים. מה תעשי? במסגרת סדנה, לפני שנים, חשבתי על הנושא, והגעתי למסקנה שחצתה את המשתתפים לאוהדים ומתנגדים בערך במידה שוה: הייתי מוותרת על חיי למען אחותי ומשכנעת אותה כי הבוגר חייב לבטל את קיומו בפני הצעיר, לצורך המשך הדורות. והנימוק שעורר מחלוקת וגם קצת צעקות: לו הייתי נוהגת להיפך ומצילה את נפשי, לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי אחר מעשה. יסורי המצפון על כך שהקרבתי את חיי אחותי היו ממררים את חיי במידה כזו שחיים שכאלה היו נעשים בלתי ראויים לחיותם. הערבים אינם נחשבים אצלך, כנראה, כאחים, אך בכל זאת: הם נבראו בצלם אלוקים, הם אחינו למשפחת האדם והינם קרובינו, צאצאי אברהם אבינו. מנין הבטחון הגמור כי במצב (היפותטי, בשלב זה) של או-או - יהא המעשה המוסרי לעשותו - להשמידם ע"מ שאנו נחיה? מנין הבטחון המוחלט כי נוכל להביט בראי לאחר מעשה, מדי יום ביומו, לאורך חיים שלמים? ושאלה שעולה בדעתי עכשיו, ממש כרגע: מנין הבטחון הגמור כי לאחר פעולה של השמדת עם שלם/מדינה שלמה/מדינות שלמות - עדיין יטיל הקב"ה את תפקיד אור לגויים על עם ישראל? שמא ישנה את דעתו ויגיע למסקנה כי עם ישראל לא ניחן בסמכות המוסרית המתאימה לתפקיד זה, וכי יש להביא על העולם מבול חוזר ע"מ לאפשר לגזע האנושי להתחיל מחדש? לא רק המבול - בסיפורי המקרא מופיעים עוד מספר רגעים בהם ניחם הקב"ה על החלטותיו ומשנה את דעתו, כך שאין להוציא את האופציה הזאת אל מחוץ לחשבון. כך שאם התשובה האמונית תכלול את המוטיב החוזר הגורס כי עם ישראל ישרוד בכל מקרה לצורך קיום יעודו הרוחני - לטעמי, לפחות, אין לבטוח במוטיב זה. |
|
||||
|
||||
אני חייב להתערב, כי אני חושב שהאנלוגיה לא טובה. נניח שבמדבר ההוא נמצאות את, אחותך הצעירה וזרה גמורה שצעירה בשנתיים מאחותך. עכשיו איך היית בוחרת? |
|
||||
|
||||
האנלוגיה, שהיא קלאסית בז'אנר שלה, משמשת בכל מיני דיונים, סדנאות וסיעורי מוחות, וראה זה פלא - גם כאן היא מתלבשת ככפפה ליד. היא אינה עומדת בפני עצמה כדילמה מוסרית אקדמית אלא מתייחסת באחד על אחד לאנחנו-או-הם של ניצה, ובמקרה ייחודי זה אין כל צורך באופציה נוספת ולא בוריאציות על הנושא. |
|
||||
|
||||
לא כל מה שקלאסי גם רלוונטי. אני לא מסכים שהיא מתאים ככפפה ליד. לדעתי היא מפספסת את העיקר. ניצה מוכנה להקריב את חייה למען אחותה, אבל לא לטובת זר. היא אפילו מוכנה לפגוע בזרים למען אחותה. איך זה מסתדר עם האנלוגיה שלך? |
|
||||
|
||||
הסברתי בתגובה 400637 מדוע הערבים אינם בחזקת זר. אם הטיעון כי נבראו בצלם וכי הם אחינו למשפחת האדם אינו משכנע, הרי היותם בני אברהם מהווה נקודה לזכותם. |
|
||||
|
||||
כלומר כל הטיעון שלך נופל אם היינו במצב מלחמה נגד קוריאה? |
|
||||
|
||||
לא. מתוך השלושה - היותם ברואים בצלם, היותם אחינו למשפחת האדם והיותם צאצאי אברהם, ציינתי את הטיעון השלישי כבר-תוקף בהתייחס לנקודת ראות דתית-מסורתית המיוצגת כאן עפי''ר ע''י ניצה. נקודת הראות שלי היא אחרת, לא אפרט אותה כאן ורק אציין כי היא אמוציונלית מאוד ומגיעה בעיקרה מהארסנל של ''איך נסתכל על עצמנו בראי..''. |
|
||||
|
||||
אני רואה אם כך שאת באמת לא מבינה את נקודת המבט. תחשבי שוב על האנלוגיה *שלי*. את יכולה לבחור בינך, לבין מישהו קרוב לך מאוד (העם שלך) לבין מישהו שנברא בצלם אנוש וכולי וכולי אבל זר לגמרי, שאינו חולק את הערכים שלך (אויבייך). מה תעשי? |
|
||||
|
||||
שאלה אחרת: גבר ואשה צעירה ממנו (שאינם קרובי משפחה) נקלעים למדבר... כל השאר אותו הדבר... מה יעשה הגבר? לפי ההגיון שלך ("לצורך המשך הדורות") הגבר צריך לוותר לאשה, אבל רק אחרי שיאנוס אותה. לא? |
|
||||
|
||||
זוהי שאלה חשובה ומעניינת, אבל לא בהקשר של השיח שהתחלתי זה עתה עם ניצה, ואני עדיין מצפה לתגובתה. השיח שלי עם ניצה כולל גם חלק אמוני שאותו אינך לוקח בחשבון (וגם לא ראובן). |
|
||||
|
||||
האנלוגיה שהבאת אינה מדוייקת משום שאין בה את מימד התוקפנות שיש במאבק בין עמים (מדינות). המצב של או או, נובע מכך שצד אחד לא משלים עם קיומו של השני ורוצה להשמידו (לא משנה מהן הסיבות לכך ואם הן "צודקות" או לא). את השאלה המוסרית ששאלתי שואל הצד המותקף, כשהדרך היחידה להמשך קיומו היא בהשמדת התוקף. היסוד המוסרי של ההגנה העצמית והכלל של "הבא להורגך השכם להורגו" הוא שמותר חייך מחיי הזולת *אם הוא תוקף אותך*. הויתור על הזכות הזאת והתייחסות שווה לחיי התוקפן ולחיי הנתקף דווקא ירבו הרג ושחיתות מוסרית בעולם, כיוון שבגישה כזאת אין שום דבר שיעמוד מול אלימות ורוע, פרטיים או מדיניים. ההתעלמות מהיסוד של התוקפנות מהדהדת לי כמו מוסר נוצרי. יש משל (שסיפרתי פעם?) על ההבדל בין המוסר היהודי למוסר הנוצרי: אם א' רואה את ב' רץ אחרי ג' במטרה להורגו, והוא יכול להציל את ג' האם מותר לו להרוג את ב' או לא? לפי הנצרות אסור. כיוון שאם ב' יבצע את זממו כלפי ג', יהרג אדם אחד, וגם אם א' יהרוג את ב' ויציל את ג', יהרג אדם אחד. היהדות, לעומת זאת, מחייבת להציל את הנרדף גם במחיר חייו של הרודף. השיקול "הכמותי", אינו משמעותי לעומת השיקול המוסרי. לגבי היותנו אור לגויים ובחירתנו בידי הקב"ה, נראה לי שהדרך הכי טובה להבטיח את זה היא להתנהג לפי כללי המוסר שהקב"ה נתן לנו. לא? שלא לדבר על כך שהשמדתנו תחייב את הקב"ה לבחור לנו ממלאי מקום..... (לגבי שאלת צפחת המים כשלעצמה- הרי לכל אחד מותר לוותר על חייו למען השני, לא משנה למה הוא מחליט לעשות זאת. אבל אין קריטריון על פיו אפשר ל*חייב* אדם לוותר על חייו למען השני.) |
|
||||
|
||||
ונובעת מכך שזהו מיתוס שניסה להנחיל (ובהצלחה רבה, יש להודות) מוחמד, ואחד הטיעונים העיקריים שלו לכך שהערבים היו צריכים לקבל עליהם את המונותאיזם. אבל הערבים אינם בני אברהם. כבר בתנ''ך יש הפרדה בין הישמעאלים (למשל בפרשת וישב) לבין הערבים (למשל נחמיה ב). |
|
||||
|
||||
אז מי הם צאצאי הישמעאלים? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
בפתיל הזה ההתייחסות היא לא מהזוית של מחקר היסטורי אלא מזוית דתית. לא כל הישמעאלים הם ערבים אבל הערבים נחשבים, מסורתית, כצאצאי ישמעאל. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |