בתשובה להאייל האלמוני, 02/08/06 15:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האנלוגיה שהבאת אינה מדוייקת משום שאין בה את מימד התוקפנות שיש במאבק בין עמים (מדינות). המצב של או או, נובע מכך שצד אחד לא משלים עם קיומו של השני ורוצה להשמידו (לא משנה מהן הסיבות לכך ואם הן "צודקות" או לא). את השאלה המוסרית ששאלתי שואל הצד המותקף, כשהדרך היחידה להמשך קיומו היא בהשמדת התוקף. היסוד המוסרי של ההגנה העצמית והכלל של "הבא להורגך השכם להורגו" הוא שמותר חייך מחיי הזולת *אם הוא תוקף אותך*. הויתור על הזכות הזאת והתייחסות שווה לחיי התוקפן ולחיי הנתקף דווקא ירבו הרג ושחיתות מוסרית בעולם, כיוון שבגישה כזאת אין שום דבר שיעמוד מול אלימות ורוע, פרטיים או מדיניים. ההתעלמות מהיסוד של התוקפנות מהדהדת לי כמו מוסר נוצרי. יש משל (שסיפרתי פעם?) על ההבדל בין המוסר היהודי למוסר הנוצרי: אם א' רואה את ב' רץ אחרי ג' במטרה להורגו, והוא יכול להציל את ג' האם מותר לו להרוג את ב' או לא? לפי הנצרות אסור. כיוון שאם ב' יבצע את זממו כלפי ג', יהרג אדם אחד, וגם אם א' יהרוג את ב' ויציל את ג', יהרג אדם אחד. היהדות, לעומת זאת, מחייבת להציל את הנרדף גם במחיר חייו של הרודף. השיקול "הכמותי", אינו משמעותי לעומת השיקול המוסרי. לגבי היותנו אור לגויים ובחירתנו בידי הקב"ה, נראה לי שהדרך הכי טובה להבטיח את זה היא להתנהג לפי כללי המוסר שהקב"ה נתן לנו. לא? שלא לדבר על כך שהשמדתנו תחייב את הקב"ה לבחור לנו ממלאי מקום..... (לגבי שאלת צפחת המים כשלעצמה- הרי לכל אחד מותר לוותר על חייו למען השני, לא משנה למה הוא מחליט לעשות זאת. אבל אין קריטריון על פיו אפשר ל*חייב* אדם לוותר על חייו למען השני.) |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |