בתשובה לאהוד פירר, 30/06/06 0:37
מה עם הדת של שפינוזה? 393675
ברוך • בתשובה לאהוד פירר יום ו', 30/6/2006, 7:45
הגדרת היטב את תמונת העולם של שפינוזה, אך לא כל כך את החויות המזומנות לאדם ההולך בדרכו (או לשפינוזה עצמו). אתה צודק בהחלט במה שאתה אומר שאצל שפינוזה אין שום דבר מעבר לגבולות השפה, וזה גם מה שאני טענתי. אך אני מוסיף וטוען שתמונת עולם שפינוזיסטית בהחלט נותנת למאמיניה את מה שהדת נותנת להם לפי דבריך במאמר; הפונקציה אותה אתה מעמיד כבסיס דביקותם של בני אדם בדת יכולה להתקיים גם על ידי תפיסת עולם שפינוזיסטית.

אקדים כי דברי אינם אמורים דווקא לדעת חוקרי שפינוזה הטוענים שהוא בעצם האמין באלוהים במשמעות הרווחת של מושג האמונה, אלא שהוא הרחיב או צמצם את האמונה להויה הכוללת את כל הטבע. גם לדעת הסוברים ששפינוזה הוא בעצם אתאיסט ומאמין רק בטבע עדיין יש בהחלט מקום לפונקציה הדתית לפי דרכו, כיון שהשאלה הזו, אם שפינוזה היה אתאיסט או לא, היא שאלה שבהגדרה, שאלה סמנטית במקרה הטוב, ואינה קשורה לחויה הדתית שהיא נושא הערתי.

ועכשיו להערתי, בהרחבה קצרה -
אני חושב שהקטעים הרלוונטים יותר להגדרת הפונקציונליות של הדת, הם אלו:
1. השקפה דתית, לפי הדגם שהוצע כאן, הנה השקפה הכוללת בתמונת העולם שלה שלושה מרכיבים: העולם המוכר והיומיומי, המצוי הראשון השוכן מעבר לגבולות ההכרה האנושית וכן אותו אמצעי גישור, אותה פרקטיקה או אותו אופן של התגלות, שתפקידם לקשר בין שני הגורמים הללו.
2. הדת, הפרקטיקה הדתית או כתבי הקודש הדתיים, מהווים עבור האדם המאמין מעין גשר אל המוחלט.
3. הרגש המרכזי המאפיין את המאמין הוא תחושת הביטחון. אותה ודאות פשוטה ומוצקה בכך שישנו נתיב המחבר בין האדם לבין (האינסוף) [המוחלט] וכן הוודאות בכך שנתיב זה מתממש דווקא במעשה מסוים, דווקא באורח חיים מסוים.

היות ואחדותה של ההויה לשיטתו של שפינוזה מצויה מעבר להכרה האנושית היומיומית, הרי שהיא בהחלט זוכה לתואר "המצוי הראשון השוכן מעבר לגבולות ההכרה האנושית". גם אמצעי גישור ופרקטיקה המובילה את האדם להתאחדות עם אותו "מצוי יחיד" עד כדי הכרה שגם "אני" אינו משהו נוסף לאותו מצוי יחיד, קיים גם קיים אצל שפינוזה, ועוצמת החויה ה"דתית" של הכרה זו מוכרת על פי כל קנה מידה אקזיסטנציאלי. מה חסר איפוא לדת של שפינוזה בשביל שהיא תיחשב לדת?

כשנסכים שהדת של שפינוזה עונה לקריטריונים שלנו במציאת הפונקציונליות של הדת, הרי שנמצא שהגדרותיך לדת אינן מדויקות, ואא גם נסכים עם ההגיון הישר הממאן לקרוא לדתו של שפינוזה דת במובן המקובל הרי שגם נפרכת כל התיזה שלך: אפשר למלא את הפונקציות של הדת גם בלי להיות דתי.

אפשר אולי לחשוב בכיוון אחר: הדת נותנת למאמיניה אפשרות של יחסים רומנטיים עם האל, וזה בהחלט לא קיים אצל שפינוזה.
מה עם הדת של שפינוזה? 393770
אהוד פירר • בתשובה לברוך יום ו', 30/6/2006, 14:29
בעיקרון, אפשר לחלק את התפיסות המזהות את אלוהים עם העולם - או עם חלק ממנו - לשני סוגים: 1. התפיסות שעוסקות באלוהים ומזהות אותה עם אלמנט כלשהו במציאות המוכרת (או עם מכלול המציאות הזו). 2. התפיסות העוסקות בעולם ומזהות אותו עם האלוהות.
עם הסוג הראשון אפשר למשל למנות את תפיסתו של אמיל דירקהיים שטוען שלמעשה מושאה האמיתי של הדת הוא המערכת החברתית וכן גם את אותן תפיסות הטוענות שלמעשה התנ"ך נכתב ע"י חייזרים והם בעצם מושא הסגידה של המאמינים.
עם הסוג השני אפשר למנות את כל אותן תפיסות מיסטיות הטוענות שלמעשה העולם המוכר והיומיומי הוא מסך של אשליה שמאחוריו מסתתרת המהות האמיתית - האלוהות. (כמאמר הזוהר "לית אתר פנוי מיניה").
את התפיסות מן הסוג הראשון אני מגדיר כתפיסות לא-דתיות, שכן בתפיסות הללו אין שום מציאות מעבר להוויה החומרית, היומיומית והמוכרת. התפיסות הללו לא מספקות לאדם שום מימד מוחלט - ובודאי שלא קשר עם אותו מימד מוחלט.
את התפיסות מן הסוג השני אני כן אסווג כתפיסות דתיות - על אף העובדה שגם בהן אלוהים נמצא 'בתוך' העולם - שכן בתפיסות הללו ישנו מימד מוחלט. יש בתוך העולם רובד כלשהו שמצוי מעבר למציאות היומיומית, שמצוי מעבר לגבולות השפה ושאיננו ניתן להגדרה.

עכשיו, אני מומחה קטן מאד לשפינוזה ואני לא אתיימר לקבוע לאיזה סוג משני הסוגים הנ"ל משתייכת תפיסתו. עד כמה שידוע לי הדבר נתון למחלוקת בין הפרשנים.
אבל ממה נפשך, אם אלוהי שפינוזה הנו אך ורק הפשטה של העולם המוכר והיומיומי כפי שאנו מכירים אותו, אם כן אזי תפיסתו בהחלט איננה דתית - אך היא גם לא מספקת שום קשר עם המוחלט ואין בה שום דבר שמצוי מעבר לגבולות השפה וההכרה.
לעומת זאת, אם אלוהי שפינוזה - או הטבע כולו כשהוא נתפס כאחדות אחת - הוא רובד אחר לחלוטין של המציאות, רובד ששונה באופן קיצוני מן העולם המוכר לנו והמתואר בשפה - אם כן אתה צודק שתפיסה זו ממלאת את הפונקציות של דת, אבל אז היא הופכת לתפיסה דתית ע"פ הגדרת המאמר, כלומר לתפיסה שבה המאמין מנסה ליצור קשר עם המוחלט המצוי מעבר לתפיסתו ומעבר לגבולות ההכרה שלו.

בכל מקרה, ודאי שאפשר למלא את הפונקציות של הדת בלי להיות דתי במובן האורתודוקסי. אבל לדעתי לא ניתן למלא את הפונקציות הללו מבלי להיות דתי במובן העמוק של המילה - כלומר מבלי להאמין שישנו אמצעי קשר כלשהו בין האדם לבין האינסוף
מה עם הדת של שפינוזה? 394088
ברוך • בתשובה לאהוד פירר יום א', 2/7/2006, 9:14
אני שמח מאוד על סבלנותך, ובכל זאת אנסה למתוח אותה עוד קצת - אני עדיין חושב שאתה לא צודק.

מדבריך עולה המשוואה: העולם המוכר והיומיומי כפי שאנו מכירים אותו=העולם המוכר לנו=המתואר בשפה=המצוי בתפיסה ובגבולות ההכרה=הבלתי מוחלט,
לעומת: העולם הבלתי זהה למוכר וליומיומי=העולם הבלתי מוכר לנו=שאינו מתואר בשפה=המצוי מעבר לתפיסה ומעבר לגבולות ההכרה=המוחלט.

אני חושב ששפינוזה יטען, ולפחות אני טוען כך, שאין כזה דבר "העולם הבלתי מוכר לנו=שאינו מתואר בשפה=המצוי מעבר לתפיסה ומעבר לגבולות ההכרה". לדעתי כל זה הוא מלל שווא, ואינך יכול להשתמש בשפה ולכתוב באייל הקורא על דברים שאינם מתוארים בשפה, ואם כבר יש לעשות בהם מה שויטגנשטיין המליץ לעשות - לשתוק. אבל גם זה, רק אם וכאשר שהמציאות המוכרת מצביעה בעליל לכיוון מציאות בלתי מוכרת. למה לנו לפטם את ראשינו בהזיות?

אך בהחלט קיים וגם קיים עולם מוחלט, שהוא הכולל את כל ההויה, וזה גם בהחלט לא העולם המוכר והיומיומי כפי שאנו מכירים אותו. ולמרות זאת הרי הוא הוא העולם המוכר לנו, המתואר בשפה, והמצוי בתפיסה ובגבולות ההכרה. לכן המשוואה שלך לא מדוייקת.

כשאתה מגיע להכרה שהתחומים בהם אתה תוחם את המציאות אינם מובנים במציאות אלא הם פרי תהליך חשיבה שסיגל לעצמו האורגניזם האנושי מטעמים אבולוציונים או אחרים, והמציאות בטהרתה טהורה מהרבה הנחות שבהם אתה מסווג אותה, הרי שאתה מכיר את אותה מציאות ומדבר עליה באותה שפה, אך המציאות הזו שונה מאוד ממה שהכרת קודם. כשאתה מוסיף לכך את התחושה הברורה שגם אתה אינך משהו נפרד העומד אל מול המציאות הזו, הרי שאתה מגיע לחויה "דתית" מאוד של קשר עם המוחלט, אף שאינך גורס שום דברים נעלמים, ושפינוזה אכן מתאר חויה כזו באיזה מקום, אייני זוכר היכן.
מה עם הדת של שפינוזה? 394294
אהוד פירר • בתשובה לברוך יום א', 2/7/2006, 18:59
אם הבנתי אותך נכון, אתה מעלה פה 2 טענות:
1. אם המוחלט המהווה את מושאה של האמונה הדתית מצוי מעבר לגבולות השפה וההכרה, אם כן אין שום טעם לדבר עליו. כל דיון שכזה בהכרח יהיה חסר ערך.
2. המימד המוחלט של המציאות אינו בהכרח צריך להימצא מחוץ לגבולות השפה וההכרה. אפשר להתייחס אל העולם המוכר לנו, כאשר הוא נתפס כאחדות אחת אורגנית בתור 'מוחלט'. תפיסה שכזו הנה שונה מהתפיסה היומיומית שלנו והיא גם מעניקה חוויה 'דתית' ללא צורך בהנחת דבר מה מחוץ לגבולות השפה.

אם כן לגבי הטענה הראשונה, אני מסכים איתך. אין שום אפשרות לדבר על מה שמחוץ לעולם. דיבור כזה הוא חסר משמעות. אולם התפיסות הדתיות השונות, כפי שניסיתי להראות במאמר, אינן מדברות על מה שמחוץ לעולם. הן מדברות על העולם - אלא שהן מתארות את העולם כמשהו שנמצא בזיקה עם מה שמעבר לו. אמירה שכזו הנה אמירה שיש לה משמעות רבה לגבי הצורה שאנו תופסים את עצמנו ואת העולם המוכר לנו.
אם ניקח את התחום המוסרי לדוגמה, ישנו הבדל ברור בין תפיסות מוסריות שעוסקות בעולם כמערכת סגורה לבין אלו שמנמקות את המעשה המוסרי מתוך זיקה אל מה שמעבר לעולם. תפיסה מן הסוג הראשון למשל, תתלה על פי רוב את הצורך במוסר בנימוקים תועלתניים: היא תטען לדוגמה שרצח הוא דבר שלילי מפני שהוא מערער את יסודות החברה - מה שיחייב אותה לנמק מה כל כך רע בערעור יסודות החברה. אם היא תמשיך ותומר שערעור יסודות החברה עלול לגרום למצב של אנארכיה ומלחמת הכול בכל, יהא עליה לנמק מה כל כך רע בזה - וכן הלאה. בכל מקרה, גישה כזאת מעצבת תמונת עולם מסוימת וחברה אנושית מסוימת.
לעומת זאת גישה מן הסוג השני - כזו שמתארת את העולם בזיקה עם מה שמעבר לגבולותיו - עשויה לטעון למשל שרצח הוא מעשה שלילי מפני שהוא מנוגד לאידיאה של הטוב, והאידיאה של הטוב היא הביטוי של הטוב המוחלט שאיננו ניתן להגדרה ואיננו זקוק לנימוק. במקרה שכזה אנחנו לא מדברים על מה שמעבר לגבולות השפה. אנחנו רק מצביעים לעברו. אולם עצם ההצבעה לעברו וההכרה בו - ולצורך העניין זה לא משנה מה הביא אותנו להכרה הזו - כבר משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את העולם שלנו, זה המצוי בתוך גבולות ההכרה והשפה.
בקיצור, ודאי שאי אפשר לתאר באמצעות השפה את מה שמחוץ לגבולות השפה ובודאי שאי אפשר לתפוס בהכרה את מה שמחוץ לגבולות ההכרה. אולם יש שתי צורות שבהן ניתן לתפוס ולתאר את אותו עולם שבתוך גבולות השפה וההכרה: לתפוס אותו כמערכת סגורה הרמטית או כמערכת פתוחה, הנמצאת בזיקה אל מה שמחוץ לה.

ולגבי הטענה השניה שלך, זה כמובן תלוי למה אנחנו מתכוונים כשאנו משתמשים במילה 'מוחלט'. אם במונח 'מוחלט' כוונתך למשהו שהוא חורג מן הניסיון היומיומי ולמשהו שהוא יותר גדול מן הקיום האינדבדואלי, אם כך אתה צודק: בחוויה של התמזגות עם הטבע והתכללות בתוכו אתה אכן עשוי להרגיש שאתה בא במגע עם 'המוחלט'. תחושה כזו אכן מתוארת אצל שפינוזה ביחס לאלוהים/הטבע. תחושות כאלה מתוארות גם אצל הוגים רומנטיים ביחס לטבע, לאומה או לכלל המין האנושי.
אולם, אם במונח 'מוחלט' אנו מתכוונים למשהו שהוא אינסופי, בלתי מותנה ובלתי ניתן להגדרה, אם אנו מתכוונים למשהו שהוא זה שמעניק ערך, משמעות וכיוון לכל המציאות היחסית והמוגבלת, אם אנו מתכוונים למשהו שנמצא מחוץ למערכת ומהווה את ההצדקה, את המקור ואת התכלית למערכת כולה, את הנקודה הארכימדית שעליה הכול עומד - אם כן אני חושב שמכלול הטבע של שפינוזה איננו יכול למלא את התפקיד הזה. מה שניסיתי לטעון במאמר זה שזהו בדיוק התפקיד שהאל ממלא בתפיסה הדתית המונותיאיסטית.

רק עוד הערה לסיום: ברגע שאתה בונה את תמונת העולם שלך סביב התפיסה של היותך חלק מן האחדות האורגנית של הטבע וחוויית ההתמזגות שלך בתוכו - כפי שעשה שפינוזה וכפי שעשו אותם רומנטיקנים - אם כן שוב אנו חוזרים לבעיה של עיצוב תפיסה דתית שלמה סביב חוויה רגעית חד-פעמית. בסופו של דבר הרי אותם רגעים של אחדות מוחלטת והרמונית חולפים עד מהרה. אותן חוויות שמתוארות אצל שפינוזה תופסות לכל היותר אחוז מזערי מחייו של האדם. בשאר הזמן הוא קיים כנפרד מן הטבע וכמנוכר לעולם שסביבו. מה הוא יעשה אז? איך הוא ימצא אז את הקשר אל המוחלט?
מה עם הדת של שפינוזה? 394315
ברוך • בתשובה לאהוד פירר יום א', 2/7/2006, 22:30
הבנת אותי מצויין, חוץ מנקודה אחת (שולית) שפיספסת. ובכל זאת אני חושב שגם אתה תסכים להערות הבאות:

1. אתה מציע רעיון נפלא להגדיר את מה שמעבר להכרה - להגדיר את מה שבתוך תחום ההכרה כמערכת פתוחה. זו נקודה ראויה לציון, כיון שבשנותי הרבים בהם התגוששתי בויכוחי פילוסופיה עם אנשים שהאמינו במערכות פתוחות כאלו, הם לא הצליחו להגדיר זאת טוב כל כך.

2. לצערי, אני מכיר היטב את הטענה לטובת המערכת הפתוחה, הטוענת שלבעלי גישת המערכת הסגורה התשובות לשאלות ה"למה" הם עם "צבים עד למטה", מה שאין כן לבעלי המערכת הפתוחה - להם יש פוסטולטים בשפע לתרץ בהם כל שאלת "למה". לעניננו די בכך שנציין כי שפע גדול מדי של פוסטולטים שאינם דורשים הנמקה על משהו בסיסי יותר, יכול לגרום ואכן גורם לשפע של מעשים בלתי מוסריים בעליל בשם ההנמקה הפוסטולטית הזו.

3. יש לי פתרון לבעיית הצבים עד למטה גם במערכת סגורה. אני מניח שגם אתה יודע על פתרונות כאלו, והבאת את הבעיה הזו רק כדי לחדד את ההבדל בין המערכות הפתוחות והסגורות, לכן לא אסיט את הדיון לכיוון הזה.

4. מלבד מה שטענתי שלא ניתן לדבר על מה שמעבר לשפה, טענה עליה אכן ענית יפה, טענתי גם שאין שום סיבה לפטם את ראשינו בהזיות על קיומם של עבמי"ם מחוץ למערכת הסגורה שלנו, אלא אם כן המערכת הסגורה מצביעה בעליל לעברם. וזה, עד כמה שידוע לי, לא קיים. אני חושב שתערו של אוקאם או משהו עוד יותר פשוט ממנו מאשש את טענתי די הצורך, ועל טענה זו לא ענית (אלא בכך שיש אנשים שמוצאים סיפוק בדמיונות שווא).

לצורך הענין אעיר, שאכן במידה מסויימת יש כן לסייג את דבריו של שפינוזה כדי שיעמדו מאחורי טענתי זו: שפינוזה טען כי המערכת המוכרת היא המערכת הקיימת ואין עוד, מה שאומר שחוקי הטבע לא ישתנו לעולם מכפי שהם כיום. זו הנחה שאינה מוכרת מתוך המציאות, ולכן יתכן והיא לא נכונה, וחוקי הטבע ישתנו מתי שהוא. הגדרת המציאות ככזו שיכולה גם להשתנות היא עדיין הגדרה של מערכת סגורה, ואין בה הנחות הלקוחות "מחוץ למערכת".

5. כתבת משפט פרוזאי מעט, ועירבת בו כמה הגדרות. כתבת: אם במונח 'מוחלט' אנו מתכוונים למשהו שהוא אינסופי, בלתי מותנה ובלתי ניתן להגדרה, אם אנו מתכוונים למשהו שהוא זה שמעניק ערך, משמעות וכיוון לכל המציאות היחסית והמוגבלת, אם אנו מתכוונים למשהו שנמצא מחוץ למערכת ומהווה את ההצדקה, את המקור ואת התכלית למערכת כולה, את הנקודה הארכימדית שעליה הכול עומד - אם כן אני חושב שמכלול הטבע של שפינוזה איננו יכול למלא את התפקיד הזה.

ובכן, אתה פותח בכמה הגדרות שאינני יודע מה הערך שלהם למוחלטות, ובהם - האינסופיות, אי -ההתניה, וחוסר יכולת ההגדרה. אלו אכן לא קיימים במכלול הטבע של שפינוזה, אך גם אין להםן ערך למוחלטות במובן הפרגמטי שלה - תחושת הבטחון.

מאידך, ה"משהו שמעניק ערך משמעות וכיוון לכל המציאות", ההצדקה והמקור והתכלית למערכת כולה והנקודה עליה הכל עומד, זהו אכן דבר פרגמטי לעילא, משהו שמקנה תחושת בטחון ואי של יציבות במכלול אי הודאות המקיף אותנו. זהו בהחלט דבר שהאדם הדתי מוצא בדתו כתועלתי. אך אני על משמרתי אעמודה, שגם מכלול הטבע של שפינוזה יכול לספק את כל זה, וכבר טעו רבים בכך שמשום מה (וככל הנראה זהו אחד הבאגים היותר מצויים בחשיבה שלנו) אנחנו מחפשים תמיד משמעות מחוץ למערכת, אף שבעצם החוצניות לא מוסיפה למשמעות כלום.

6. לבעיית עיצוב התפיסה הדתית סביב החוויה הרגעית החד-פעמית - דבריך היו נכונים לו כל ההצדקה היתה רק על פי החויה, וההצדקה היתה אקזיסטנציאלית בלבד. אך היות ומשנתו של שפינוזה כמו גם תורת המוסר שלו בנויים (בנוסף) כמערכת לוגית, הרי שהלוגיקה היא זו שמעמידה את התפיסה הדתית השלמה גם כרישומה של החויה האקזיסטנציאלית אינו ניכר.
מה עם הדת של שפינוזה? 394655
אהוד פירר • בתשובה לברוך יום ג', 4/7/2006, 17:17
בנוגע לסעיפים 1-4, אני מבין שאין בינינו ויכוח של ממש: מוסכם שאפשר להעמיד תמונת עולם שלמה וקוהרנטית הן אם נתפוס את העולם כמערכת סגורה והן אם נתפוס אותו כמערכת פתוחה. ברמת העיקרון אין הבדל מבחינה לוגית את אנו אומרים שצב מס' 335 עומד על האין המוחלט או אם אנו אומרים שזהו צב מיוחד, מהסוג שיכול לעוף. בשני המקרים הבעיה נפתרת.

למה אם כן להעדיף בכל זאת את תפיסת המערכת הפתוחה? אפשר לענות על כך ב-‏2 רמות: קודם כל, צריך לזכור שהדתות המונותיאיסטיות אינן טוענות שקיים גורם מחוץ למערכת אך ורק מפני שאנו זקוקים לאחד כזה. זוהי כמובן טענה כושלת. (בדיוק כמו הטענה שמכיון שאני רעב מכאן שבהכרח מונח על השולחן לפני סנדביץ'). מה שהדתות הללו טוענות זה שאותו גורם חוץ מערכתי פשוט נמצא שם והוא אף יוצר קשר עם בני האדם (או שבני האדם יוצרים קשר איתו). הן טוענות שישנן ערוצי תקשורת מסוימים בין מה שבתוך המערכת לבין מה שמחוץ לה. זוהי כמובן טענה עובדתית. היא אומרת משהו קונקרטי לגבי העולם שלנו, העולם המוכר שבתוך גבולות ההכרה והשפה.
כמובן שאפשר להתווכח על אמיתותה של הטענה הזו. אפשר גם לדון בסוגיה מה מביא אנשים להאמין בכך שהם נמצאים במערכת יחסים עם גורם כלשהו שנמצא מחוץ למערכת. אבל זה לא משנה כרגע לעניינינו. לצורך העניין מה שמשנה זו העובדה שזוהי הטענה שלהערכתי מצויה בליבה של כל מערכת דתית. (לפחות מערכת מן הסוג המונותיאיסטי). כל דיון בערכה של הדת, בנכונותה או בעתיד הצפוי לה, צריך לקחת את הדבר הזה בחשבון.

אבל מעבר לזה, (וכאן אנו מגיעים לסעיף 5 בדבריך), אני אינני מסכים גם עם זה שאת כל הפונקציות שממלאת תפיסת המערכת הפתוחה ניתן גם למלא במסגרת של מערכת סגורה:
למשל שאלת התכלית ("מה יתרון האדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש"), שאלת הצדק, הצורך בערכים מוחלטים, שאלת משמעותו של הסבל האנושי ועוד. הוגים רבים - מקהלת ועד אלבר קאמי - תיארו את העולם המוכר לנו כמציאות שהמאפיין הבסיסי שלה זה האבסורד, חוסר המשמעות והסבל המיותר. מי שזוהי חוויית החיים הבסיסית שלו אזי האפשרות היחידה העומדת בפניו למצוא תכלית ומשמעות במערכת הזאת היא אם הוא מאמין שאלה מצויות מחוץ למערכת. (ושוב, העובדה שהאדם זקוק לאלוהים עדיין איננה מהווה טיעון לטובת קיומו של זה. כדוגמה לכך אפשר להביא את קאמי שדיבר על כך שהאדם מחפש באופן נואש אחרי משמעות - אבל העולם מציג בפניו אך ורק מציאות של אבסורד).
בכל מקרה, אינך יכול לנחם אדם שחווה את הקיום כעמל חסר תכלית וחסר משמעות באמצעות תמונת העולם הסגורה והדטרמיניסטית של שפינוזה. אינך יכול לנחם אותו באמצעות חוויית ההרמוניה שמתאר שפינוזה - שכן הוא מעולם לא חווה אותה. כמובן גם שאינך יכול לנחם אותו באמצעות שרשרת ההיקשים והמערכת הלוגית המפוארת ששפינוזה בונה - שהרי אותו אדם חווה את הקיום כסבל כאוטי וסתמי ואין ממש טעם בניסיון להוכיח לו בצורה לוגית שלא זהו המצב.

[הערה לסיום: יתכן שיסוד הויכוח סביב השאלה האם ניתן למצוא משמעות בתוך מערכת סגורה, קשור ל-‏2 מובנים שונות של המושג 'משמעות' - משמעות חיצונית ומשמעות פנימית. לדוגמה, אם אני רואה אדם רץ, הרי שעומדות בפני שתי אפשרויות להעניק לריצה שלו ערך ומשמעות:
האפשרות האחת היא לומר שמה שמעניק משמעות לריצה שלו זה היעד שאליו הוא צריך להגיע - והעובדה שעליו להגיע לשם במהירות האפשרית. האופציה השניה הנה לומר שמשמעות הריצה טמונה בהנאה שנגרמת לו ממנה, אפילו אם היא איננה מובילה לשום מקום ואין לה שום מניע חיצוני.
כמובן שההבדל יהיה במקרה שבו ברור לי שאותו אדם שונא לרוץ ופעולת הריצה רק גורמת לו סבל ושיעמום. במקרה שכזה, אם הוא אכן נמצא בדרכו לאיזשהו יעד בעל חשיבות - אם כן הריצה שלו הנה בעלת משמעות ואולי שווה לו להמשיך ולסבול. אך לעומת זאת אם לריצה אין שום ערך מלבד הריצה עצמה - אם כך סתם חבל על המאמץ.]
מה עם הדת של שפינוזה? 526736
שפינזי • בתשובה לאהוד פירר יום ד', 7/10/2009, 3:47
ראשית ברצוני להתנצל על כך שאני מתפרץ באמצע הדברים המרתקים הללו בשביל הערה קטנה שאיננה בהכרח רלוונטית לדיון. אך בכל זאת אעשה זאת.
אדון פירר, דבריך יפים וטיעוניך חזקים, אך באמתחתי הסגה לגבי הערת הסיום שלך. לעניות דעתי, ההבדלה שאתה מקיים לגבי מושג ה'משמעות' היא איננה הבדלה לגבי מושג זה כלל, אם כי הבדלה לגבי מושג ה'ערך'. אם כוונתך היא אכן לערך (כפי שניתן אולי להסיק ממילותיך האחרונות בהן אתה אכן משתמש במונח זה), הרי שהבדלה זו היא נכונה והיא במקום. אך אם הבדלתך נוגעת למושג 'משמעות', אש, לעניות דעתי, היא מוטעית.
בכדי להבדיל ולנתח את מושג המשמעות עלינו להביט מאיזה 'משחק חיים הוא לקוח' (מישהו הזכיר כאן את ויטגנשטיין?), או במילים אחרות, מה מקורו. משמעות היא בראש ובראשונה (וזאת מבחינות רבות) משמעות למילה. כעת, אם נביט בה מושג זה נגלה שמשמועת המילה היא בהכרח מחוצה לה. הרי שאיננה באותיות ואיננה בצילילים ואף איננה בתחביר המשפטי. לכן משמעות היא בהכרח חיצונית.
תודה.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות