בתשובה לברוך, 02/07/06 9:14
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם הבנתי אותך נכון, אתה מעלה פה 2 טענות: 1. אם המוחלט המהווה את מושאה של האמונה הדתית מצוי מעבר לגבולות השפה וההכרה, אם כן אין שום טעם לדבר עליו. כל דיון שכזה בהכרח יהיה חסר ערך. 2. המימד המוחלט של המציאות אינו בהכרח צריך להימצא מחוץ לגבולות השפה וההכרה. אפשר להתייחס אל העולם המוכר לנו, כאשר הוא נתפס כאחדות אחת אורגנית בתור 'מוחלט'. תפיסה שכזו הנה שונה מהתפיסה היומיומית שלנו והיא גם מעניקה חוויה 'דתית' ללא צורך בהנחת דבר מה מחוץ לגבולות השפה. אם כן לגבי הטענה הראשונה, אני מסכים איתך. אין שום אפשרות לדבר על מה שמחוץ לעולם. דיבור כזה הוא חסר משמעות. אולם התפיסות הדתיות השונות, כפי שניסיתי להראות במאמר, אינן מדברות על מה שמחוץ לעולם. הן מדברות על העולם - אלא שהן מתארות את העולם כמשהו שנמצא בזיקה עם מה שמעבר לו. אמירה שכזו הנה אמירה שיש לה משמעות רבה לגבי הצורה שאנו תופסים את עצמנו ואת העולם המוכר לנו. אם ניקח את התחום המוסרי לדוגמה, ישנו הבדל ברור בין תפיסות מוסריות שעוסקות בעולם כמערכת סגורה לבין אלו שמנמקות את המעשה המוסרי מתוך זיקה אל מה שמעבר לעולם. תפיסה מן הסוג הראשון למשל, תתלה על פי רוב את הצורך במוסר בנימוקים תועלתניים: היא תטען לדוגמה שרצח הוא דבר שלילי מפני שהוא מערער את יסודות החברה - מה שיחייב אותה לנמק מה כל כך רע בערעור יסודות החברה. אם היא תמשיך ותומר שערעור יסודות החברה עלול לגרום למצב של אנארכיה ומלחמת הכול בכל, יהא עליה לנמק מה כל כך רע בזה - וכן הלאה. בכל מקרה, גישה כזאת מעצבת תמונת עולם מסוימת וחברה אנושית מסוימת. לעומת זאת גישה מן הסוג השני - כזו שמתארת את העולם בזיקה עם מה שמעבר לגבולותיו - עשויה לטעון למשל שרצח הוא מעשה שלילי מפני שהוא מנוגד לאידיאה של הטוב, והאידיאה של הטוב היא הביטוי של הטוב המוחלט שאיננו ניתן להגדרה ואיננו זקוק לנימוק. במקרה שכזה אנחנו לא מדברים על מה שמעבר לגבולות השפה. אנחנו רק מצביעים לעברו. אולם עצם ההצבעה לעברו וההכרה בו - ולצורך העניין זה לא משנה מה הביא אותנו להכרה הזו - כבר משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את העולם שלנו, זה המצוי בתוך גבולות ההכרה והשפה. בקיצור, ודאי שאי אפשר לתאר באמצעות השפה את מה שמחוץ לגבולות השפה ובודאי שאי אפשר לתפוס בהכרה את מה שמחוץ לגבולות ההכרה. אולם יש שתי צורות שבהן ניתן לתפוס ולתאר את אותו עולם שבתוך גבולות השפה וההכרה: לתפוס אותו כמערכת סגורה הרמטית או כמערכת פתוחה, הנמצאת בזיקה אל מה שמחוץ לה. ולגבי הטענה השניה שלך, זה כמובן תלוי למה אנחנו מתכוונים כשאנו משתמשים במילה 'מוחלט'. אם במונח 'מוחלט' כוונתך למשהו שהוא חורג מן הניסיון היומיומי ולמשהו שהוא יותר גדול מן הקיום האינדבדואלי, אם כך אתה צודק: בחוויה של התמזגות עם הטבע והתכללות בתוכו אתה אכן עשוי להרגיש שאתה בא במגע עם 'המוחלט'. תחושה כזו אכן מתוארת אצל שפינוזה ביחס לאלוהים/הטבע. תחושות כאלה מתוארות גם אצל הוגים רומנטיים ביחס לטבע, לאומה או לכלל המין האנושי. אולם, אם במונח 'מוחלט' אנו מתכוונים למשהו שהוא אינסופי, בלתי מותנה ובלתי ניתן להגדרה, אם אנו מתכוונים למשהו שהוא זה שמעניק ערך, משמעות וכיוון לכל המציאות היחסית והמוגבלת, אם אנו מתכוונים למשהו שנמצא מחוץ למערכת ומהווה את ההצדקה, את המקור ואת התכלית למערכת כולה, את הנקודה הארכימדית שעליה הכול עומד - אם כן אני חושב שמכלול הטבע של שפינוזה איננו יכול למלא את התפקיד הזה. מה שניסיתי לטעון במאמר זה שזהו בדיוק התפקיד שהאל ממלא בתפיסה הדתית המונותיאיסטית. רק עוד הערה לסיום: ברגע שאתה בונה את תמונת העולם שלך סביב התפיסה של היותך חלק מן האחדות האורגנית של הטבע וחוויית ההתמזגות שלך בתוכו - כפי שעשה שפינוזה וכפי שעשו אותם רומנטיקנים - אם כן שוב אנו חוזרים לבעיה של עיצוב תפיסה דתית שלמה סביב חוויה רגעית חד-פעמית. בסופו של דבר הרי אותם רגעים של אחדות מוחלטת והרמונית חולפים עד מהרה. אותן חוויות שמתוארות אצל שפינוזה תופסות לכל היותר אחוז מזערי מחייו של האדם. בשאר הזמן הוא קיים כנפרד מן הטבע וכמנוכר לעולם שסביבו. מה הוא יעשה אז? איך הוא ימצא אז את הקשר אל המוחלט? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבנת אותי מצויין, חוץ מנקודה אחת (שולית) שפיספסת. ובכל זאת אני חושב שגם אתה תסכים להערות הבאות: 1. אתה מציע רעיון נפלא להגדיר את מה שמעבר להכרה - להגדיר את מה שבתוך תחום ההכרה כמערכת פתוחה. זו נקודה ראויה לציון, כיון שבשנותי הרבים בהם התגוששתי בויכוחי פילוסופיה עם אנשים שהאמינו במערכות פתוחות כאלו, הם לא הצליחו להגדיר זאת טוב כל כך. 2. לצערי, אני מכיר היטב את הטענה לטובת המערכת הפתוחה, הטוענת שלבעלי גישת המערכת הסגורה התשובות לשאלות ה"למה" הם עם "צבים עד למטה", מה שאין כן לבעלי המערכת הפתוחה - להם יש פוסטולטים בשפע לתרץ בהם כל שאלת "למה". לעניננו די בכך שנציין כי שפע גדול מדי של פוסטולטים שאינם דורשים הנמקה על משהו בסיסי יותר, יכול לגרום ואכן גורם לשפע של מעשים בלתי מוסריים בעליל בשם ההנמקה הפוסטולטית הזו. 3. יש לי פתרון לבעיית הצבים עד למטה גם במערכת סגורה. אני מניח שגם אתה יודע על פתרונות כאלו, והבאת את הבעיה הזו רק כדי לחדד את ההבדל בין המערכות הפתוחות והסגורות, לכן לא אסיט את הדיון לכיוון הזה. 4. מלבד מה שטענתי שלא ניתן לדבר על מה שמעבר לשפה, טענה עליה אכן ענית יפה, טענתי גם שאין שום סיבה לפטם את ראשינו בהזיות על קיומם של עבמי"ם מחוץ למערכת הסגורה שלנו, אלא אם כן המערכת הסגורה מצביעה בעליל לעברם. וזה, עד כמה שידוע לי, לא קיים. אני חושב שתערו של אוקאם או משהו עוד יותר פשוט ממנו מאשש את טענתי די הצורך, ועל טענה זו לא ענית (אלא בכך שיש אנשים שמוצאים סיפוק בדמיונות שווא). לצורך הענין אעיר, שאכן במידה מסויימת יש כן לסייג את דבריו של שפינוזה כדי שיעמדו מאחורי טענתי זו: שפינוזה טען כי המערכת המוכרת היא המערכת הקיימת ואין עוד, מה שאומר שחוקי הטבע לא ישתנו לעולם מכפי שהם כיום. זו הנחה שאינה מוכרת מתוך המציאות, ולכן יתכן והיא לא נכונה, וחוקי הטבע ישתנו מתי שהוא. הגדרת המציאות ככזו שיכולה גם להשתנות היא עדיין הגדרה של מערכת סגורה, ואין בה הנחות הלקוחות "מחוץ למערכת". 5. כתבת משפט פרוזאי מעט, ועירבת בו כמה הגדרות. כתבת: אם במונח 'מוחלט' אנו מתכוונים למשהו שהוא אינסופי, בלתי מותנה ובלתי ניתן להגדרה, אם אנו מתכוונים למשהו שהוא זה שמעניק ערך, משמעות וכיוון לכל המציאות היחסית והמוגבלת, אם אנו מתכוונים למשהו שנמצא מחוץ למערכת ומהווה את ההצדקה, את המקור ואת התכלית למערכת כולה, את הנקודה הארכימדית שעליה הכול עומד - אם כן אני חושב שמכלול הטבע של שפינוזה איננו יכול למלא את התפקיד הזה. ובכן, אתה פותח בכמה הגדרות שאינני יודע מה הערך שלהם למוחלטות, ובהם - האינסופיות, אי -ההתניה, וחוסר יכולת ההגדרה. אלו אכן לא קיימים במכלול הטבע של שפינוזה, אך גם אין להםן ערך למוחלטות במובן הפרגמטי שלה - תחושת הבטחון. מאידך, ה"משהו שמעניק ערך משמעות וכיוון לכל המציאות", ההצדקה והמקור והתכלית למערכת כולה והנקודה עליה הכל עומד, זהו אכן דבר פרגמטי לעילא, משהו שמקנה תחושת בטחון ואי של יציבות במכלול אי הודאות המקיף אותנו. זהו בהחלט דבר שהאדם הדתי מוצא בדתו כתועלתי. אך אני על משמרתי אעמודה, שגם מכלול הטבע של שפינוזה יכול לספק את כל זה, וכבר טעו רבים בכך שמשום מה (וככל הנראה זהו אחד הבאגים היותר מצויים בחשיבה שלנו) אנחנו מחפשים תמיד משמעות מחוץ למערכת, אף שבעצם החוצניות לא מוסיפה למשמעות כלום. 6. לבעיית עיצוב התפיסה הדתית סביב החוויה הרגעית החד-פעמית - דבריך היו נכונים לו כל ההצדקה היתה רק על פי החויה, וההצדקה היתה אקזיסטנציאלית בלבד. אך היות ומשנתו של שפינוזה כמו גם תורת המוסר שלו בנויים (בנוסף) כמערכת לוגית, הרי שהלוגיקה היא זו שמעמידה את התפיסה הדתית השלמה גם כרישומה של החויה האקזיסטנציאלית אינו ניכר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לסעיפים 1-4, אני מבין שאין בינינו ויכוח של ממש: מוסכם שאפשר להעמיד תמונת עולם שלמה וקוהרנטית הן אם נתפוס את העולם כמערכת סגורה והן אם נתפוס אותו כמערכת פתוחה. ברמת העיקרון אין הבדל מבחינה לוגית את אנו אומרים שצב מס' 335 עומד על האין המוחלט או אם אנו אומרים שזהו צב מיוחד, מהסוג שיכול לעוף. בשני המקרים הבעיה נפתרת. למה אם כן להעדיף בכל זאת את תפיסת המערכת הפתוחה? אפשר לענות על כך ב-2 רמות: קודם כל, צריך לזכור שהדתות המונותיאיסטיות אינן טוענות שקיים גורם מחוץ למערכת אך ורק מפני שאנו זקוקים לאחד כזה. זוהי כמובן טענה כושלת. (בדיוק כמו הטענה שמכיון שאני רעב מכאן שבהכרח מונח על השולחן לפני סנדביץ'). מה שהדתות הללו טוענות זה שאותו גורם חוץ מערכתי פשוט נמצא שם והוא אף יוצר קשר עם בני האדם (או שבני האדם יוצרים קשר איתו). הן טוענות שישנן ערוצי תקשורת מסוימים בין מה שבתוך המערכת לבין מה שמחוץ לה. זוהי כמובן טענה עובדתית. היא אומרת משהו קונקרטי לגבי העולם שלנו, העולם המוכר שבתוך גבולות ההכרה והשפה. כמובן שאפשר להתווכח על אמיתותה של הטענה הזו. אפשר גם לדון בסוגיה מה מביא אנשים להאמין בכך שהם נמצאים במערכת יחסים עם גורם כלשהו שנמצא מחוץ למערכת. אבל זה לא משנה כרגע לעניינינו. לצורך העניין מה שמשנה זו העובדה שזוהי הטענה שלהערכתי מצויה בליבה של כל מערכת דתית. (לפחות מערכת מן הסוג המונותיאיסטי). כל דיון בערכה של הדת, בנכונותה או בעתיד הצפוי לה, צריך לקחת את הדבר הזה בחשבון. אבל מעבר לזה, (וכאן אנו מגיעים לסעיף 5 בדבריך), אני אינני מסכים גם עם זה שאת כל הפונקציות שממלאת תפיסת המערכת הפתוחה ניתן גם למלא במסגרת של מערכת סגורה: למשל שאלת התכלית ("מה יתרון האדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש"), שאלת הצדק, הצורך בערכים מוחלטים, שאלת משמעותו של הסבל האנושי ועוד. הוגים רבים - מקהלת ועד אלבר קאמי - תיארו את העולם המוכר לנו כמציאות שהמאפיין הבסיסי שלה זה האבסורד, חוסר המשמעות והסבל המיותר. מי שזוהי חוויית החיים הבסיסית שלו אזי האפשרות היחידה העומדת בפניו למצוא תכלית ומשמעות במערכת הזאת היא אם הוא מאמין שאלה מצויות מחוץ למערכת. (ושוב, העובדה שהאדם זקוק לאלוהים עדיין איננה מהווה טיעון לטובת קיומו של זה. כדוגמה לכך אפשר להביא את קאמי שדיבר על כך שהאדם מחפש באופן נואש אחרי משמעות - אבל העולם מציג בפניו אך ורק מציאות של אבסורד). בכל מקרה, אינך יכול לנחם אדם שחווה את הקיום כעמל חסר תכלית וחסר משמעות באמצעות תמונת העולם הסגורה והדטרמיניסטית של שפינוזה. אינך יכול לנחם אותו באמצעות חוויית ההרמוניה שמתאר שפינוזה - שכן הוא מעולם לא חווה אותה. כמובן גם שאינך יכול לנחם אותו באמצעות שרשרת ההיקשים והמערכת הלוגית המפוארת ששפינוזה בונה - שהרי אותו אדם חווה את הקיום כסבל כאוטי וסתמי ואין ממש טעם בניסיון להוכיח לו בצורה לוגית שלא זהו המצב. [הערה לסיום: יתכן שיסוד הויכוח סביב השאלה האם ניתן למצוא משמעות בתוך מערכת סגורה, קשור ל-2 מובנים שונות של המושג 'משמעות' - משמעות חיצונית ומשמעות פנימית. לדוגמה, אם אני רואה אדם רץ, הרי שעומדות בפני שתי אפשרויות להעניק לריצה שלו ערך ומשמעות: האפשרות האחת היא לומר שמה שמעניק משמעות לריצה שלו זה היעד שאליו הוא צריך להגיע - והעובדה שעליו להגיע לשם במהירות האפשרית. האופציה השניה הנה לומר שמשמעות הריצה טמונה בהנאה שנגרמת לו ממנה, אפילו אם היא איננה מובילה לשום מקום ואין לה שום מניע חיצוני. כמובן שההבדל יהיה במקרה שבו ברור לי שאותו אדם שונא לרוץ ופעולת הריצה רק גורמת לו סבל ושיעמום. במקרה שכזה, אם הוא אכן נמצא בדרכו לאיזשהו יעד בעל חשיבות - אם כן הריצה שלו הנה בעלת משמעות ואולי שווה לו להמשיך ולסבול. אך לעומת זאת אם לריצה אין שום ערך מלבד הריצה עצמה - אם כך סתם חבל על המאמץ.] |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית ברצוני להתנצל על כך שאני מתפרץ באמצע הדברים המרתקים הללו בשביל הערה קטנה שאיננה בהכרח רלוונטית לדיון. אך בכל זאת אעשה זאת. אדון פירר, דבריך יפים וטיעוניך חזקים, אך באמתחתי הסגה לגבי הערת הסיום שלך. לעניות דעתי, ההבדלה שאתה מקיים לגבי מושג ה'משמעות' היא איננה הבדלה לגבי מושג זה כלל, אם כי הבדלה לגבי מושג ה'ערך'. אם כוונתך היא אכן לערך (כפי שניתן אולי להסיק ממילותיך האחרונות בהן אתה אכן משתמש במונח זה), הרי שהבדלה זו היא נכונה והיא במקום. אך אם הבדלתך נוגעת למושג 'משמעות', אש, לעניות דעתי, היא מוטעית. בכדי להבדיל ולנתח את מושג המשמעות עלינו להביט מאיזה 'משחק חיים הוא לקוח' (מישהו הזכיר כאן את ויטגנשטיין?), או במילים אחרות, מה מקורו. משמעות היא בראש ובראשונה (וזאת מבחינות רבות) משמעות למילה. כעת, אם נביט בה מושג זה נגלה שמשמועת המילה היא בהכרח מחוצה לה. הרי שאיננה באותיות ואיננה בצילילים ואף איננה בתחביר המשפטי. לכן משמעות היא בהכרח חיצונית. תודה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |