|
||||
|
||||
אני בדרך כלל סוגר את הטלפון ברגע שאני מזהה שהצד השני לא מקשיב. בין אם מדובר בהקלטה ובין אם מדובר בסוקר נודניק במיוחד. מה שהטריד אותי, זה שאני לא רוצה לטרוח לזהות שהצד השני לא מקשיב - מכונה שעוברת את מבחן טיורינג עלולה להיות חכמה יותר מסוקר נודניק וכך למרות שאין הקשבה1 אני אבזבז זמן ואשתדל להיות מנומס. 1 לא! אני לא מתכוון להגדיר הקשבה בהקשר הזה. |
|
||||
|
||||
נבואה: כשיהיו מחשבים כאלה אתה תהיה הרבה פחות מנומס. |
|
||||
|
||||
אם המחשב שעובר את מבחן טיורינג הוא גם בעל מודעות ורגשות, האם אין זה, אהמ, מן הנימוס, להיות אליו מנומס? |
|
||||
|
||||
אדם שהיה נכשל1 במבחן טיורינג, כללי הנימוס כלפיו שונים? 1 לא! אני לא מתכוון להגדיר כשלון במבחן טיורינג. |
|
||||
|
||||
כוונתך לכישלון מול מכונה, או מול אדם אחר? |
|
||||
|
||||
ויקיפדיה 'מבחן טיורינג': "שופט מקיים דיאלוג בשפה טבעית, עם שני גורמים סמויים מעיניו, האחד מהם אדם והשני מכונה. אם השופט אינו מסוגל לקבוע בביטחון מי האדם ומי המכונה, אז המכונה עברה בהצלחה את המבחן. כדי לפשט את המבחן, הוא נערך בערוץ תקשורת טקסטואלי בלבד." אם השופט בוחר במכונה כאדם הרי שהאדם נכשל. אני כשופט הייתי נמנע מהגדרה מסויימת ומחכה לראות מי יתעקש להבין את ההגדרה עד הסוף... |
|
||||
|
||||
נראה לי שחובת הנימוס חלה, וביתר שאת, גם על מפגרים קשים (זה לא שיא הרציונליות, אבל אם אני אראה מישהו מקלל מפגר, או אולי חרש ללא מכשיר שעומד בגבו אליו, ומצדיק עצמו לפניי בטענה שההוא ממילא לא מבין או שומע, אני אחשוב שהוא, אהמ, לא מנומס. זאת להבדיל מאדם שמקלל כלב. נימוס, להבדיל ממוסר, אני לא בטוח עד כמה הוא אמור להישמע לכללי הרציונליות.) אבל בכיוון ההפוך זה לא עובד: אם למשהו שאינו אדם יש מודעות דומה לשל אדם נורמלי, נראה לי שהוא זכאי לנימוס. |
|
||||
|
||||
לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא י"ט, פס' י"ד). |
|
||||
|
||||
אכן; אבל כדאי לשים לב לחוסר הסימטריה בין שני הציוויים, בעיקר במבחן התוצאה. (או שאולי הפסוק מבטא אמונה ווּדוּאית, לפיה לקללה יש השפעה מעשית על המקולל, ושכללי המאבק ההוגן מחייבים שהוא ישמע אותה, כדי שיוכל לנקוט אמצעי נגד1?!) 1 "הכל עובר עליך, ו..." |
|
||||
|
||||
חרמפפ קטן נמנע כאן בדקה התשעים ממש. הסיכום של ההודעה שנגנזה הוא שעפ''י הרשכ''ג יש לקרוא ''חרש'' במלעיל. קללה, כמו עיטוש, לא בריא לעצור. |
|
||||
|
||||
אהממ, אהממ. כשאני בשוונג רשכ"גי קשה לעצור אותי. כמו שירדן הראה, שני חלקי הפסוק אינם סימטריים. הסיפא מדברת על נזק אמיתי, בעוד הרישא אינה אלא מקרה פרטי של "זה נהנה והשני אינו חסר" קטן, לפחות מאז חרב בית המקדש ואין לקללות אותה יכולת להשפיע על העולם שהיתה להן פעם. אותן קללות בודדות שעוד כוחן במותניהן, פולסא דנורא למשל, ודאי שאינן נכללות באיסור, אחרת חרשות היתה מעניקה חסינות לצוררים, מה שאינו מתקבל על הדעת. חלקו השני של הפסוק טריויאלי בצורה שמעוררת אף היא תמיהה מסוימת, מה ראה הכתוב להזכיר עניין ברור כזה בכלל. הרשכ"ג מפרש, אם כן, שאין מדובר כאן בתקבולת אלא במראית עין. "חרש לא תקלל" *מפני* שזה כמו להניח מכשול בפני עיור. העיור הוא אותו אדם תמים (צד שלישי, כפי שהוא נקרא בעולם הביטוח) ששומע את הקללה אבל אינו יודע שהמקולל חרש, ולכן מניח שמותר, ואולי אף ראוי, לקלל חופשי. יתר על כן, אותו שומע עלול להסיק מחוסר התגובה של החרש שקללות הן עניין מקובל במידה כזאת עד שבפגישתו הבאה עם הבריון השכונתי הוא עלול לפלוט את ה"חושלאמאמאמאמאשלך" המתבקש בריש גלי, וסופו בחדר המיון הקרוב למקום מגוריו. ו"ו החיבור קצת מערערת את הפרוש הזה. חושלאמאמאמאשלה. |
|
||||
|
||||
אאל"ט, הרמב"ם נבהל כמוך מהצליל הוודואיסטי שעולה מ"לא תקלל חירש". לכן, על פי פרשנותו, הכוונה בפסוק היא: אפילו אדם שלא שומע את הקללה, ולא נפגע ממנה - אסור לקלל. הקללה מטמאת את פי המקלל ופוגעת בו עצמו. איך זה מתקשר לחלק השני של הפסוק? אשאיר את זה למי שיודע. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |