 |
אהממ, אהממ. כשאני בשוונג רשכ"גי קשה לעצור אותי.
כמו שירדן הראה, שני חלקי הפסוק אינם סימטריים. הסיפא מדברת על נזק אמיתי, בעוד הרישא אינה אלא מקרה פרטי של "זה נהנה והשני אינו חסר" קטן, לפחות מאז חרב בית המקדש ואין לקללות אותה יכולת להשפיע על העולם שהיתה להן פעם. אותן קללות בודדות שעוד כוחן במותניהן, פולסא דנורא למשל, ודאי שאינן נכללות באיסור, אחרת חרשות היתה מעניקה חסינות לצוררים, מה שאינו מתקבל על הדעת. חלקו השני של הפסוק טריויאלי בצורה שמעוררת אף היא תמיהה מסוימת, מה ראה הכתוב להזכיר עניין ברור כזה בכלל.
הרשכ"ג מפרש, אם כן, שאין מדובר כאן בתקבולת אלא במראית עין. "חרש לא תקלל" *מפני* שזה כמו להניח מכשול בפני עיור. העיור הוא אותו אדם תמים (צד שלישי, כפי שהוא נקרא בעולם הביטוח) ששומע את הקללה אבל אינו יודע שהמקולל חרש, ולכן מניח שמותר, ואולי אף ראוי, לקלל חופשי. יתר על כן, אותו שומע עלול להסיק מחוסר התגובה של החרש שקללות הן עניין מקובל במידה כזאת עד שבפגישתו הבאה עם הבריון השכונתי הוא עלול לפלוט את ה"חושלאמאמאמאמאשלך" המתבקש בריש גלי, וסופו בחדר המיון הקרוב למקום מגוריו.
ו"ו החיבור קצת מערערת את הפרוש הזה. חושלאמאמאמאשלה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש