בתשובה לגדי ו., 25/05/06 9:26
ראיתי את העתיד, וזה עובד 387476
ירדן ניר-בוכבינדר • בתשובה לגדי ו. יום ו', 26/5/2006, 7:52
נראה לי שחובת הנימוס חלה, וביתר שאת, גם על מפגרים קשים (זה לא שיא הרציונליות, אבל אם אני אראה מישהו מקלל מפגר, או אולי חרש ללא מכשיר שעומד בגבו אליו, ומצדיק עצמו לפניי בטענה שההוא ממילא לא מבין או שומע, אני אחשוב שהוא, אהמ, לא מנומס. זאת להבדיל מאדם שמקלל כלב. נימוס, להבדיל ממוסר, אני לא בטוח עד כמה הוא אמור להישמע לכללי הרציונליות.)

אבל בכיוון ההפוך זה לא עובד: אם למשהו שאינו אדם יש מודעות דומה לשל אדם נורמלי, נראה לי שהוא זכאי לנימוס.
ראיתי את העתיד, וזה עובד 387479
עוזי ו. • בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר יום ו', 26/5/2006, 8:08
לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ--וְלִפְנֵי עִוֵּר, לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא י"ט, פס' י"ד).
ראיתי את העתיד, וזה עובד 387499
ירדן ניר-בוכבינדר • בתשובה לעוזי ו. יום ו', 26/5/2006, 9:01
אכן; אבל כדאי לשים לב לחוסר הסימטריה בין שני הציוויים, בעיקר במבחן התוצאה.

(או שאולי הפסוק מבטא אמונה ווּדוּאית, לפיה לקללה יש השפעה מעשית על המקולל, ושכללי המאבק ההוגן מחייבים שהוא ישמע אותה, כדי שיוכל לנקוט אמצעי נגד‏1?!)

‏1 "הכל עובר עליך, ו..."
ראיתי את העתיד, וזה עובד 387511
שוטה הכפר הגלובלי • בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר יום ו', 26/5/2006, 10:31
חרמפפ קטן נמנע כאן בדקה התשעים ממש.

הסיכום של ההודעה שנגנזה הוא שעפ''י הרשכ''ג יש לקרוא ''חרש'' במלעיל. קללה, כמו עיטוש, לא בריא לעצור.
ראיתי את העתיד, וזה עובד 387528
שוטה הכפר הגלובלי • בתשובה לשוטה הכפר הגלובלי יום ו', 26/5/2006, 12:04
אהממ, אהממ. כשאני בשוונג רשכ"גי קשה לעצור אותי.

כמו שירדן הראה, שני חלקי הפסוק אינם סימטריים. הסיפא מדברת על נזק אמיתי, בעוד הרישא אינה אלא מקרה פרטי של "זה נהנה והשני אינו חסר" קטן, לפחות מאז חרב בית המקדש ואין לקללות אותה יכולת להשפיע על העולם שהיתה להן פעם. אותן קללות בודדות שעוד כוחן במותניהן, פולסא דנורא למשל, ודאי שאינן נכללות באיסור, אחרת חרשות היתה מעניקה חסינות לצוררים, מה שאינו מתקבל על הדעת. חלקו השני של הפסוק טריויאלי בצורה שמעוררת אף היא תמיהה מסוימת, מה ראה הכתוב להזכיר עניין ברור כזה בכלל.

הרשכ"ג מפרש, אם כן, שאין מדובר כאן בתקבולת אלא במראית עין. "חרש לא תקלל" *מפני* שזה כמו להניח מכשול בפני עיור. העיור הוא אותו אדם תמים (צד שלישי, כפי שהוא נקרא בעולם הביטוח) ששומע את הקללה אבל אינו יודע שהמקולל חרש, ולכן מניח שמותר, ואולי אף ראוי, לקלל חופשי. יתר על כן, אותו שומע עלול להסיק מחוסר התגובה של החרש שקללות הן עניין מקובל במידה כזאת עד שבפגישתו הבאה עם הבריון השכונתי הוא עלול לפלוט את ה"חושלאמאמאמאמאשלך" המתבקש בריש גלי, וסופו בחדר המיון הקרוב למקום מגוריו.

ו"ו החיבור קצת מערערת את הפרוש הזה. חושלאמאמאמאשלה.
ראיתי את העתיד, וזה עובד 387535
. • בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר יום ו', 26/5/2006, 12:49
אאל"ט, הרמב"ם נבהל כמוך מהצליל הוודואיסטי שעולה מ"לא תקלל חירש". לכן, על פי פרשנותו, הכוונה בפסוק היא: אפילו אדם שלא שומע את הקללה, ולא נפגע ממנה - אסור לקלל. הקללה מטמאת את פי המקלל ופוגעת בו עצמו.
איך זה מתקשר לחלק השני של הפסוק? אשאיר את זה למי שיודע.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות