|
||||
|
||||
איזה מבחן תוצאה יש לגבי נוחות סובייקטיבית? אם בשבילי המשחק על הצוק הוא שיא הנוחות ובשבילך לא לשחק זה נוח, אז שנינו ננקוט פעולה המיועדת להגביר את נוחותנו, ואני לא מבין מדוע אחד מאיתנו יהא "יעיל" יותר בהשגת מטרתו. או שה"נוחות" האולטמטיבית ה"אובייקטיבית" אצלך זה לשרוד. אבל אני חושב שכאן זה כבר מאוד בעייתי. כאמור, אם לוקחים בחשבון תהליך ברירה טבעית של גנים ולא של אורגניזמים, אין שום סיבה שליכולת של האורגניזם לשרוד בכל מחיר תהא הצלחה מבחינה אבולוציונית. בכלל, "עקרונות הדת" חסרי משמעות מבחינת קידום ההישרדות. האבולוציה (בכל אופן של יצורים גדולים כמו בני אדם) לא פועלת בטווח של כמה אלפי שנים. לעובדה שיש בני אדם שצמים לא יכולה להיות שום השפעה על שינויים בקוד הגנטי. אולי בעוד כמה מליון שנה, אבל לא עכשיו. |
|
||||
|
||||
"איזה מבחן תוצאה יש לגבי נוחות סובייקטיבית?" הנוחות – סובייקטיבית. התצפית שלנו על המתרחש יכולה לאמוד את מידת המוצלחות של החתירות הסובייקטיביות השונות בהשגת נוחות לאורך זמן. ההתבוננות מנקודת מבט "הישרדותית" כביכול מאפשרת לנו לומר שפעולה א' היא בעלת יתרון הישרדותי רב יותר, בממוצע, בהשוואה לפעולה ב' ולכן לאורך זמן נוכל לצפות להמשך הפצת המטען הגנטי של א' ביחס ל-ב'. אם לחזור לקו המחשבה במאמר – נאמר שיש לנו שני שבטים: בשניהם מופצת האמונה הדתית שהמעלה המוסרית העליונה והדרך להתקרב לאלוהות ולאושר האינסופי טמונה בישיבה והרהורים, צום מתמשך, והמנעות ככל האפשר מיחסי מין. בשבט א', התורה מתקבלת כהלכתה וכל בני השבט נמנעים מקיום יחסי מין ויושבים איש במערתו ומהרהרים בחיים. בשבט ב', מתקבלת התורה כהלכתה, אך בני השבט מייחדים להם קבוצה קטנה של "בני המעלה" שתפקידם לשבת במערות, בעוד שאר השבט ממשיך בחייו כמקודם, ומדי שבוע מעלה בסלסילה דבלים ומיני מתיקה ליושבי המערות מביניהם. אין צורך לומר ששבט א' ייכחד כולו בתוך זמן קצר, ואילו שבט ב' ימשיך וישגשג כמקודם. בפועל, איננו רואים שמצב נוסח שבט א' נוצר כלל, למרות שעל פי עקרונות דתות שונות כך צריך להיות והשאלה – מדוע? מדוע מתקבל הרעיון על דעת רוב בני האדם (והרי זה טרואיזם לציין כי כמעט כל בני האדם אוחזים באמונה דתית כזו או אחרת), ומדוע הוא אינו ממומש עד תומו... |
|
||||
|
||||
ואני אחדד - גם בנצרות אין שום אידיאל שטוען שכולם צריכים לצום לולהתנזר. יש דרישה חזקה מאוד למונוגמיה, ויש מספר ימי צום: אבל פרט לנזירים - קבוצה מאוד ייחודית ומאוחרת בהתפתחות הנצרות - אין בהגות ובתיאולוגיה הנוצרית שום דרישה לעינוי הגוף. במקומות רבים, אפילו הכמרים נישאים ומגדלים ילדים. |
|
||||
|
||||
הכמרים הפרוטסטנטים כולם נישאים, לא? לפחות כל מי שבא לו. |
|
||||
|
||||
"נזירים - קבוצה מאוד ייחודית ומאוחרת בהתפתחות הנצרות - אין בהגות ובתיאולוגיה הנוצרית שום דרישה לעינוי הגוף" אם המאה השנייה לספירה היא תקופה מאוד מאוחרת בנצרות, הרי שמושגי הזמן שלנו שונים. למעשה, ההצטרפות למנזרים וחיי נזירות או השאיפה לכך היא המאפיין העיקרי של הדת מראשיתה. להלכה, וכבר משלב מוקדם, כל איש דת שהוקדש, ולא רק נזירים, חייב היה לחיות חיי פרישות. אי הקיום של ההלכה למעשה היה מקור לויכוח עז ומתמיד בתוך הדת הנוצרית, כיוון שסתר את האידאל שאליו יש לשאוף: פרישות מלאה וחיים המחקים את אלו של ישו: רוח טהורה שאינה כבולה בכבלי הבשר. החשוב כאן גם אינה מידת המימוש של העקרון – שהרי מובן שכמעט אין אדם שפוי המסוגל למימוש מלא שלו – אלא עצם קיומו של הרעיון הזה כ*אידאה* שיש לשאוף אליה. |
|
||||
|
||||
אצל הפרוטסטנטים אין נזירים. |
|
||||
|
||||
הפרוטסטנטים הם תופעה מאוחרת מאוד ובוודאי שאינם שייכים לרעיונות המקוריים של הדת. גם שם הציווי האסקטי מרכזי, אבל זה שוב סיפור אחר. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |