 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני רק יכול להציע את קנאתי הירוקה. עקב שינויים פרוזאים מסוימים ,אני חושש שקניית תקליטים, טוב קופסאות של אופרות, יצטרכו לחכות. מעניין יהיה לשמוע את ההתרשמות שלך מהביצוע של גודאל באנגלית. Winter Storm עוד נשמע סביר בתרגום, אבל איך ישמע הטקסט האליטרטיבי של מימה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק שאשמח לדווח לך, בפרטיות או מעל דפי האייל (מישהו פרט לשנינו בכלל מתענין בכל הואגנריאניות הזו? השמיעו קול!), אלא שאתה מוזמן לשאול כל פריט מאוסף הואגנר המתהווה שלי. כתוב לי דואל אם אתה מעונין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על הצעת ההשאלה, אבל אני חולה במחלה ש-שטובריאן(?) הגדיר "אם ספר הוא מספיק טוב לקרוא אותו אז וודאי שהוא מספיק טוב לקנותו" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחח, כן, אנחנו סובלים מאותו מיחוש... חברה טובה שלי קראה לזה The Hamster Syndrome, במשחק מלים על התרגום העברי. בכל זאת, אם תרצה לברר אם כדאי לך לרכוש אחד מהביצועים שברשותי, אתה מוזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שקיעת האלים באנגלית, בניצוח רג'ינלד גודול (הביצוע שהזכרת בתגובה מוקדמת יותר) הגיע אל ביתי הקט אמש, והוא מרשים ביותר (אם כי טרם סיימתי להאזין לו). התרגום עצמו הרואי ממש, ועל כך הגגתי באריכות ביומן הרשת שלי, המנוהל באנגלית: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשוואגנר רצה לכתוב קומדיה, או לפחות הדבר הקרוב ביותר לקומדיה שיצא תחת ידיו, הוא כתב עוד אופרה בת שש שעות. האופרה מספרת על עיר שמכובדיה אינם פוליטקאים, כהנים או אבירים אלא חברי גילדת המשוררים. וחברי הגילדה הזו אינם אמנים מיוסרים ומתייסרים או חובשי כסית הוגי עולם וגם לא בעלי קתדראות באקדמיה. חברי הגילדה הם סנדלרים, לבלרים וכל מיני אנשי יום יום. אורי צבי גרינברגים המוציאים לחמם כפקידים בעירית רמת-גן. ביניהם אחד סיקטוס בקמסר שעל פי מבקריו הנוקשים של ואגנר היה (רחמנא לצלן) עוד שרטוט נלעג של היהודי. אבל, למרבה ההפתעה, היהודי הזה ניכן בכישרון אמנותי לא מבוטל ומועמד רציני לתואר רב-משורר. למרבה המזל, האופרה הזו מתרחשת כולה תחת תאורה עזה בהירה ולא במעמקי הריין או באיזו מערה עמוקה או מעבה יער, כך שממש אפשר לראות מה קורה. לראות את החגיגה הארס-פואטית שבה האמנות היא המגן העיקרי שלנו כנגד הרוע שבעולם, כנגד שלטון טירני ומתעמר. יחד עם זאת, האמנות היא הכוח המאחד, עם האהבה, את האנושות, את העם, את הקהיליה. והכותרת - זה שם השיר שהביא לוולטר את זר הנצחון בתחרות השירה ,חלום שחרית מאושר. בקיצור, אמש ראיתי בהנאה גדולה את Die Meistersinger von N�rnberg |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מזמן נזדמנתי לקליפורניה, ימים ספורים בלבד לאחר שהאופרה של לוס אנג'לס *פסקה* מלהציג את המייסטרזינגר. אני אוכל את עצמי על זה עד עכשיו. ואני מזכיר מלפפון (בצבע) למקרא מזלך הטוב. בינתיים, התנחמתי בקריאת The Perfect Wagnerite של ג'ורג' ברנרד שואו, ואף השלמתי את אוסף הואגנר שלי (טוב, נו, לא כולל די פן, רינצי, הליבספרבוט, ושירי וזנדונק), כשקיבלתי את המייסטרזינגר (קובליק בביירוית) ואת טאנהויזר (שולטי עם הפיל' של וינה, באולפן). ולסגירת המעגל, בדיוק לפני שנתקלתי בהודעה הזו שלך (תודות לענין ה"דיונים מתמשכים"), התחלתי להאזין לפרסיפל (בארנבוים והפיל' של ברלין). אחח, תענוג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מצאת ניחומים בשואו (נכון שהוא כותב נהדר?) מן הסתם תהנה גם לקרוא את Aspects Of Wagner של Magee הפילוסוף, שנדמה לי שספר שיחות שלו עם פילוסופים תורגם לעברית לא מזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שואו יודע לכתוב, ללא ספק. כתיבתו לא היתה עוברת את טעם הקורא המודרני, מן הסתם – הוא בוטח מדי. הוא כותב מתוך היכרות מעמיקה עם החומר, גם מהצד הרעיוני-תוכני וגם מהצד המוסיקלי, והוא לא מצטנע כלל, אלא מודה בפירוש שמטרת ספרו היא להחכים את הקורא החסר חלק מהידע וההקשר הדרוש להבנת הרינג של ואגנר. היום לא כל-כך מוכנים לשמוע אמירה כזו בלא מעט חנופה או הצטנעות. אבל הניתוח שלו שריר ומוצלח, לטעמי, והוא בהחלט העניק לי תובנות מרנינות ביותר על הרינג ועל ואגנר עצמו. בקרוב אתחיל לקרוא את הספר של ג'.ק. הולמן על הרינג, ואשווה כמובן מול שואו. את מגי החלטתי לדחות בינתיים, עד אחרי שאקרא את הולמן, ואת הספר של ניומן על כל האופרות של ואגנר. אגב, מה דעתך על ההולנדי? נ.ב. מענין שהזכרת תרגום: בעודי קורא את הספר של שואו, מצאתי עצמי שוב ושוב מתרגם משפטים שלמים לעברית, ולא משום שאיני מבין את המקור, אלא בפירוש לשם בחינת הנוסח הרצוי להם *לכשאתרגם* את הספר. ממש תפסתי את עצמי מתכנן את בחירת המונחים ומתלבט לגבי סדרי מלים במשפט העברי. בהתחשב באמור לעיל, ובכמות הטקסטים העדכניים על ואגנר, וכמובן החרם האידיוטי עליו בישראל, לא נראה לי שיש טעם או תוחלת לתרגום כזה, אז בינתיים גנזתי את הרעיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לפני כמה ימים ראיתי פעם נוספת את המייסטרזינגר מנירנברג. כבר מצלילי הפתיחה ברור שהאופרה הזו לא תהייה דומה לזכות המטא-היסטורית והרוחנית של פארסיפל או לקדרות הפסיכו-פילוסופית של וולקירה. שני אלו נפתחות ב"התגלות והארה" של כלי הקשת. אולם, המייסטרזינגר נפתחת במארש מלכותי שמנוגן בכלי הנשיפה ממתכת, ושאליהן מצטרפים החלילים בשירה מיתרוננת. אבל, אסור לטעות ולחשוב שהבהירות והטון המרומם של האופרה מוביל כביכול למהתלה קומית חביבה (אם כך אפשר לקרוא ליצירה שנמשכת כ-6 שעות). לא ולא, וואגנר רקם גם באופרה הזו שכבות על גבו שכבות של הגות פילוסופית ואמנותית עמוקה. אני חושב שיצירות גדולות שנשארות חקוקות בזכרוננו ושיש להן השפעה על התפתחות האמנות והתרבות, מתיחדות בשכבות המרובות של משמעויות שאפשר לגלות בהן. מתחת לשיכבה המיידית של סיפור על אומנות ואהבת אמת למול אמנות שמשמשת קרדום לחפור בה, מסתתרת שכבה נוספת (ובהחלט לא אחרונה). מייסטרזינגר מתארת כיצד "שיר נולד" בהופעה חיה. אנחנו חווים בזמן אמת (בימתי כמובן) בתהליך היצירה האמנותי. על הבמה, לנגד עינינו ואזנינו, האביר וולטר כותב שיר ומלחין לו מנגינה. בהדרכתו של הסנדלר זאקס, מייסטרזינגר בעצמו, וולטר לומד כיצד לחצוב מתוך החלום שלו שירה ולחן, שמספרים את האוטוביוגרפיה שלו, את המטמורפוזיס שהוא עבר, מאביר שמשתמש בחרב, למשורר שמשתמש במלים. אני לא מכיר אופרה אחרת שכותבת את עצמה תוך כדי הביצוע על הבמה. (אגב, מעניין שכמו אצל הנס כריסטיאן אנדרסן, גם וואגנר משתמש בסנדלר בתור האומן המושלם). למשל, בקטע שאולי יזעזע את אלי אשד (לפי תגובה 143819) וולטר שופך אש וגופרית על החוקים והכללים לכתיבת שירה של גילדת המייסטרזינגרס, ושבגלל שהוא לא הכיר וידע איך לכתוב על פיהם הוא נפסל במבחן הקבלה: הא, המומחים האלה! הטבע הדביק, המאוס של כללי החריזה! לצאת לחופש! שם מקומי. כמו רוחות רעות הם באים עלי ללעוג לי. וולטר חסר הנסיון אך בעל כוח הרעננות והחידוש, מרגיש שחוקי ההכתיבה והחרישה של הגילדה כופים עליו להיכנס לכותונת כפיה פורמליסטית ומדכאים את כוחות היצירה שלו. האנס, המשורר החכם, מבין לליבו ומראה לו כיצד יש להשתמש בחוקים כיד לשחרר את כוחות היצירה. הדיאלקטיקה המרתקת היא שמצד אחד דרושים חוקים וכללים אך אסור שאלה יחנקו את כוחות החידוש. כדי ליצור משהו חדש ומשוחרר צריך בסיס של כללים שממנו "משתחררים". וכך מראה לנו וואגנר כיצד נבנית אומנות, כיצד נוצרת אומנות וכיצד יצירת אמנות מקבלת את משמעותה. וואגנר גם מראה לנו מי בכלל נותן ליצירה משמעות, כי הרי לשורת שיר אין משמעות מתוך עצמה אלא רק השומעים נותנים לה משמעות. לדוגמא, בקמסר מנסה להשתמש בשיר של וולטר אבל מכיוון שהוא לא יודע מהו המקור ממנו וולטר שאב את חומרי השיר, הרי עבור בקמסר מילות השיר נהפכו פשוט לרצף הברות ומילים חסרי קשר ומשמעות, וכך בבושת פנים הוא נאלץ להימלט מליגלוגם של בני העיר. מדוע מאיר שלו? אני חושב שבהסתייגויות מסוימות, הספר האחרון שלו 'פונטנלה', הוא גם יצירה שמראה לנו כיצד מתהווים סממני תרבות מתוך חומרי המציאות, הדמיון וההיסטוריה. אמנם, בניגוד לוואגנר, פונטנלה היתה רק יוצאת נישכרת אם הספר היה קצר יותר, אבל הצורה בה שלו מוביל אותנו למעמקי הנפש המתהווה, מזכירה לי מאד את המייסטרזינגר. כמו הרומנים הקודמים של שלו, גם פונטנלה מספרת סיפור פרוזאי של אותו זמן מיתולוגי ישראלי-רוסי-עמק יזרעאל. אם קוראים את הספר רק ברובד הזה, הרי שלטעמי מהר מאד אפשר להשתעמם ממנו, משום שיש פה פחות או יותר חזרה על אותם מוטיבים של 'רומן רוסי, או 'עשיו'. אבל בניגוד לרומנים הקודמים, נראה ששלו העמיק עכשיו ונתן לנו הארות עמוקות יותר. אני לא יודע אם הוא אכן התכוון לזה או שפשוט זה מה שאני קורא בספר, אבל זה לא כל כך משנה. אני גם לא חושב שמידת ההשפעה של 'פונטנלה' שווה בחשיבותה להשפעה של 'מייסטרזינגר', אבל גם זה לא כ"כ משנה. פונטנלה מראה לנו ברובד אחד כיצד נוצר זיכרון, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. כיצד נבנה הזיכרון הישראלי מתוך חומרי המציאות אמיתיים ובדיוניים. הזיכרון משחק תפקיד חשוב בחיי משפחת יופה. למעשה, הזכרון הוא הדבק שמאחד ומניע אותם. בנוסף לזכרון ישנם החוקים והריטואלים שמזהים את בני משפחת יופה, הצורה בה הם חותכים לחם, ביטויים יחודיים למשפחה וכו'. החוקים יוצרים מסורת, בונים שבט, בוראים עבר כמעט יש מאין ומקימים לעצמם (ולישראלים בכלל) מיתוס רב עוצמה. וואגנר ושלו מראים לנו את המטבח בו נוצרת האמנות, הזכרון, המיתוס. אבל, אנחנו לא צופים סבילים שהולכים הביתה בתום ההופעה. עצמם הצפיה באופרה, ועצם הקריאה בספר בוראת בתוכנו את האמנות, כי הרי לאמנות אין קיום בלי האדם, היצור והצופה, הסופר והקורא. אמנות היא מדיום התקשורת הנפשית שמאחדת את בני האדם. אולי זה נכון יותר לגבי המייסטרזינגר מאשר פונטנלה, אבל לטעמי בהחלט יש פה תהליך אקטיבי ודינמי. תוך כדי הקריאה בפונטנלה אנחנו מהנהנים לעצמנו למקרא התאורים והסיפורים של בני המשפחה 'אח, כמה שזה נכון, זה כל כך אמיתי' ובלי משים נבנה בתוכנו זכרון מיתי חדש-ישן שאולי יתקבע בנפשנו. כך שאחרי זמן מה זהו סיפורי סבתא משעשעים הופכים להיות מיתוס מעצב והרה גורל. בדיוק כמו ששיר על חלום אהבה הופך להבנה על מהותה העמוקה של האמנות, ואשר אולי מוביל ליצירה של אמנות נוספת. ____________________ בלינק הזה אפשר לקרוא את סיפור האופרה, להקשיב לכמה קטעים ולראות תמונות בתמונה הזו, ראש גילדת המייסטרזינגרס, הסנדלר האנס זאקס (הבס הנהדר ג'יימס מוריס) מתעלל ומשפיל את בקמסר, שמנסה לשיר סרנדה לאווה: בתמונה הזו, האביר וולטר שר את השיר שניצח בתחרות וזיכה אותו בידה של אווה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון של "איך שיר/זכרון נולד" ברבדים של סיפור, זכרון, הבנייה ושכתוב הוא ראוי ובעל ערך, נכון - אבל ב"פונטנלה" אפשר היה לראות את הטכניקה שמאחורי הרעיון, וזה מה שלא אהבתי. הרגשתי ששלו מאכיל אותי בכפית: "את תרגישי שאני שוכח דברים ומנסח אותם מחדש ומבנה אותם, ויהי מה!". הרגשתי שהשימוש בנוסחה נותן לצורה בכורה על התוכן, ושמאיר שלו לא נותן לי מספיק קרדיט לעמוד על הנימים העדינים שבתהליך בכוחות עצמי. אבל את ההשוואה לוואגנר אהבתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה כתבת. תודה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה של אסף החזירה אותי לקרוא שוב את דבריך, ואני תוהה איך לא שמתי לב לכך לפני כן: האופרה, כפי שאתה מתאר אותה, די מזכירה את הספר "מאסטר ומרגריטה" של בולגקוב (שנכתב מאוחר יותר, כמובן). הפתיחה הקומית-כמעט, האמן שלומד גם מתוך חלום איך להמשיך את יצירתו, ההתעמתות עם גילדת היוצרים, וכמובן, בניית היצירה תוך-כדי התקדמותה (ספר שכותב את עצמו תוך כדי קריאה, אם תרצה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי זה מעניין! כלומר, בערך... הפרטים לא באמת מעניינים אותי, אבל נחמד להפליא לקרוא דיונים שוליים ו"אחרים" באתר. כל עוד התגובות קצרות, המתדיינים הם בעלי עברית נאה, ודף התגובות נשאר קומפקטי. טוב, אני לא יודע אם באמת עודדתי אתכם... (אגב, הכותרת מכוונת להיות בחולם, אבל גם שורוק עובד, איכשהו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משתמש בתגובה שלך רק כדי להוסיף משהו על אופרה והחיים, תוך הסתכנות בפריצת גבול הקומפקטיות... במקרה יצא לי לשמוע את הפרופסור הרסגור בתוכנית ההסטורית שלו. הוא השמתש באופרה חובשצ'ינה של מוסורסקי כדי לדון בתופעת הקנאות המשולבת באורתודוכסיה דתית וטרוריזם. הוא דיבר על הזרם הדתי-אורתודוכסי שאיים להשתלט על רוסיה של המאה ה17 מתוך שאיפה לשמור על "פיגור מרצון" או "פיגור של נוחיות". כת "המאמינים העתיקים" (סטארי וריישצ'י) התנגדו למגמות ההתמערבות שהובילה אוצרת המלוכה סופיה ואחיה הקטין פיוטר, ולצטרך זה השתמשה במעשי טרור, רצח ולחץ דתי לא מתון על הצמיתים העניים והנבערים. אחד ממנהיגי הכת, הגנרל חובנסקי הוא גיבור האופרה. הרסגור טוען שאולי אחת הבעיות היא שבארצות ערב אין בית אופרה שהמוני העם יכולים לבוא וללמוד פרק היסטורי חשוב דרך האומנות. מוסר ההשכל ההסטורי שלו הוא שהטרור נועד לכשלון לכישלון. נבערות, קפיאה על השמרים, נוחיות של חוסר שינוי ופיגור נושאים בחובם את זרע הכשלון. (פרטים טכניים על התוכנית באימייל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> (פרטים טכניים על התוכנית באימייל). לא שאני צריך, אבל חשבת אולי לכתוב בהודעה גם את כתובת הדואר האלקטרוני שלך? כך אנשים יוכלו לכתוב אליך ולברר מהו האימייל שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבתובת נמצאת בראש המאמר. אני לא שם אותה בתגובות כדי לא לקבל ספאמים. אשר לתוכנית, היא שמורה בקובץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך המשתמשים בכתובת אי מייל של האייל מושכים דואר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטעות בתיאוריה היא שהאופרה מעולם לא היתה נחלתם של המוני העם אלא של האליטות, ואם להאמין לבלזאק, גם הם לא הקשיבו לה במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לא צריך ''המונים'', אלא תהליך ''פרקולציה'', טפטוף רעיונות מהפרט אל הכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כל-כך מבין את הבסיס לטענה. הקנאות המודרנית, שיצרה את מעשי הטרור המחרידים ביותר, מתקיימת גם ללא דת. היא במידה רבה תוצר של תנועת ההשכלה 1, ולא של "נבערות, קפיאה על השמרים, נוחיות של חוסר שינוי ופיגור". לכן, בודאי שאי-אפשר ללמוד ש"התמערבות" או "התקדמות ותנועה" היא מתכון לחברה טובה יותר. אז איזה פרק היסטורי חשוב נלמד מצפייה באופרה? חוץ מזה, האם המציאות אכן מראה שהטרור נועד לכישלון? נדמה לי שהיום בעקבה קבלנו הדגמה שאין זה כך. 1 מרכסיזם הוא תוצר ישיר של ערכי תנועת ההשכלה. בנוגע לפשיזם ונאציזם יש מחלוקות. בכל מקרה, הן נוצרו בהתייחסות לערכים אלו (או מתוכם או כריאקציה להם). אני יודע שפרופ' הרסגור חולק על ההנחה שטוטליטריות היא המצאה מודרנית, אבל נדמה לי שהוא לא יחלוק על כך שתורות אלה עושות שימוש באמצעים מודרניים, ולא מאופיינות ב"נוחיות של חוסר שינוי ופיגור". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה מובן המרקסיזם הוא תוצר של תנועת ההשכלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מחלה אינה עונש מהאל אלא תוצאה של הזנחה הגיינית,גם עוני אינו גזירה משמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, חוץ ממה שאומר ידידנו הארסי, המרכסיזם יונק מערכי ההשכלה ומהרוח שלה בכל מני מאפיינים: רציונליזם, הומניזם, אינטרנציונליזם, שאיפה לצדק חברתי, תפיסת האדם כטוב מטבעו ולכן מסוגל להגיע להרמוניה חברתית וכולי. החלק המעניין ביותר בעיניי הוא התפיסה של הדמוקרטיה הרדיקלית מיסודו של רוסו. כל המשטרים הטוטליטריים משתמשים ברעיונות האלה (אם-כי, הרסגור לא בהכרח מסכים לניתוח הזה). בקצרה: הדמוקרטיה הרדיקלית רואה ב"רצון הכללי" את הביטוי האמיתי של אזרחיה. רצון זה אינו נוצר מקיבוץ מספרי של רצונות האזרחים, אלא בהגדרתו הוא אותו רצון שמכוון לטובת הכלל, ולכן הוא תמיד טוב. בקביעה זאת הגישה הרדיקלית יוצרת את הפתח לטוטליטריזם: הזיהוי של רצונו של האדם לאו דווקא עם הרצון של אדם ממשי, כפי שהוא מבטא אותו, אלא עם איכותו ומושאו של הרצון, או "אידאה" נורמטיבית שהאדם אף עשוי שלא להיות מודע לה. ההבדל היסודי בין הדמוקרטיה הרדיקלית לבין הטוטליטריזם הוא שבשלטון טוטליטרי השלטון טוען שהוא יודע מה היא אותה "אידאה" של הרצון הכללי (האידיאולוגיה של השלטון עצמו), ובשמה הוא פועל - למשל, הניתוח המרכסיסטי. לבד מההסתמכות על אידאה של טוב, ישנו מאפיין חשוב נוסף שהוא תוצאה של "הרצון הכללי" והוא הזיהוי של המדינה עם החברה. זיהוי זה גורם לצורך במהפכה חברתית בשביל להשליט את אותה אידאה, ולא רק במהפכה פוליטית: גם הדמוקרטיה הרדיקלית וגם הטוטליטריזם הם מהפכנים בטבעם (או, במקרה הפחות קיצוני, רדיקלים-שמרנים). הדמוקרטיה הרדיקלית הפועלת בשמו של הרצון-הכללי והטוטליטריזם שפועל בשמה של האידיאולוגיה "הנכונה", וטוען שהיא מבטאת את הרצון-הכללי (כי אם כולם היו מבינים שהיא נכונה, זה אכן היה הרצון שלהם), יוצרים קווי דמיון נוספים בין שתיהן: הסתכלות על העם/מדינה כשלמות אחת, שיוצרים רצון משותף. הטענה של השלטון שהוא מבטא את העם, ואינו חלק נפרד ממנו. המוניזם בשיטת השלטון ובמחשבה החברתית כי השלטון מייצג את הרצון האמיתי, ומכאן גם חוסר הצורך בהגבלת השלטון. השלטון, כמייצג העם והרצון הנעלה, אינו יכול להיות עריץ, ומכאן גם שאין צורך בזכויות-פרט במובנן הליברלי. מתוך המוניזם, מתבררת מאליה ההתנגדות לעיקרון הייצוג: אין אינטרסים סותרים ברצון הכללי. דמוקרטיה רדיקלית משתמשת בפרלמנט כדי "לברר" מה הוא אותו רצון, בעוד ששלטון טוטליטרי טוען שהוא מחזיק כבר באמת זאת. אצל שתי השיטות, הטענה היא שרק במסגרת השלטון הזה אפשר להשיג את החירות האמיתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש מקום אחר בסייברמשהו שדיון על וואגנר נהפך לדיון על טרוריזם ומרכסיזם? כן, בחייו ויצירתו של וואגנר. וואגנר עצמו השתתף בנסיון המהפכה הסוציאליסטית הכושל של 1849. בשנים שקדמו לה הוא התרועע עם האנרכיסט הרוסי מיכאיל באקונין, שהכיר באופן אישי את מרכס ואנגלס. במאמר נוקב ומלא להט, שסביר שנכתב על ידו, בשם "המהפיכה" הוא כתב: "אני [הרבולוציה] ארסק כל אי-צדק ששולט על האדם. אני אהרוס את השתלטות אחד על השני, של המתים על חיים, של החומרי על הרוחני, אני אנתץ את סמכות החזקים, של חוק וקניין. אדונו של האדם יהיה רצונו שלו, תשוקותיו שלו, כוחו שלו, קנינו שלו, כי רק האדם החופשי הוא קדוש ושום דבר אינו נעלה ממנו. נשים קץ לעוולה שנותנת לאחד שלטון על מליונים..." בארי מילינגטון כותב שה"אגואיזם האנרכיסטי" הזה, שחוגג את חופש האינדיבידואליזם, מזכיר מאד את באקונין. וואגנר השתתף בנסיון החובבני למרוד, כשבין השאר הוא ערך תצפיות על הצבא והשתתף ביצור של רימוני יד. כשכוחות הצבא הפרוסי דיכאו אות המהפכה באכזריות ומהירות, וואגנר נאלץ לברוח בעור שיניו, ובילה בגלות עד 1861. נקודה מענינת נוספת היא הניתוח המרכסיסטי המרתק של ג'. ברנרד שואו למחזור האופרות "טבעת הניבלונגים" (בספר The perfect Wagnerite). אשר להרסגור: האופרה חובשצ'ינה מתארת את הארועים ההיסטוריים שהתרחשו ברוסיה של המאה ה17. לכן הוא אומר שאפשר ללמוד מהאמנות פרק חשוב בהיסטוריה ואולי להפיק מזה איזה מוסר השכל. בסיפור הספציפי הזה, הטרוריסטים היו קנאי דת אורתודוכסיים, שניסו לעצור את הנסיון להוביל את רוסיה לעבר מערב אירופה (הולנד, אנגליה וצרפת). הכת הזו ניסתה להשתלט על הממלכה אבל כשלוה הוביל את אנשיה למעשה התאבדות המוני. הרסגור לא אמר שכל מעשי טרור נובעים מדת, אלא שכל תנועה טרוריסטית בהיסטוריה נועדה בסופו של דבר לכשלון, כשבדרך היא הובילה למרחץ דמים עקר. הפיגור עליו הוא דיבר הוא הפיגור שהאורתודוכסיה הדתית (אנחנו מדברים על רוסיה של אז) "בחרה בו מרצון". הוא טוען שהשמרנות ההאורתודוכסית בוחרת להשאר בפיגור מתוך "נוחיות". הקידמה דושת מאמץ, השינוי הוא טלטלה ויותר נוח להשאר בתחום המוכר. אם באים מכיוון דתי, אז אפשר גם להטיף להמוני העם שזהו רצון האל. דוגמא אחרת לבחירה מרצון בפיגור הוא האימפריה העותומנית שבחרה לוותר על הדפוס, שעונים, משקפיים וכל שאר אמצעי הקידמה שהתפתחו באירופה (ואולי יש לכך קשר גם לויתור על הפוליטיקה והפילוסופיה), ולכן היא "נחנקה מפיגור ושוחד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כל כך מבין את הטענה שהאורתודוכסיה בחרה בפיגור מתוך "נוחיות". "נוחיות" יכולה להסביר, עד כמה שאני רואה, רק פסיביות. פעולה אקטיבית לשמירת פיגור נראית לי פחות "נוחה" (עד כמה שאני מבין את המושג) מצפיה פסיבית בגלי ההיסטוריה הבאים לסחוף אותך. אולי לא נוחיות, אלא אינטרסים כלכליים-פוליטיים-מוסדיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שמדובר כאן על יחסיות ההשקעה. אם צריך להשקיע פחות אנרגיה בשמירה על הקיים - נניח אסור להשתמש בכפתורים, כמו האמיש שזוכרים על ידי זה את הרדיפות של אבות אבותיהם על ידי החיילים השוויצריים. כמו כן, שמירה על הקיים יכולה להניב תוצאות הרבה יותר טובות למי ששולט על ''הקיים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין לא מבין. 1. גם תנועות שהאמינו בפיגור (אולי המונח הנכון הוא "שמרנות"?) וגם תנועות מודרניות שהאמינו בקדמה ותנועה התמוטטו - אז אולי הפיגור אינו הגורם לכשלון, וצריך למצוא משתנה אחר שיסביר את הכשלונות. 2. איך מודדים כשלון בהיסטוריה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מדובר בתוכנית בת 50 דקות ברדיו, ואני מניח שאם אנחנו רוצים להתעמק בנושא אז אנחנו צריכים למצוא כמה ספרים רלוונטיים. בכל אופן, אותו פיגור שהרסגור התייחס אליו ושתרם או הביא להתמוטטות התנועה "המפגרת", לא אומר שהוא הגורם היחידי להתמוטטות חברות. בדוגמא שהבאתי בשמו על המשטר העתומני, הוא כרך "פיגור מרצון" עם "שחיתות" שהביאו להתמוטטות האמפריה. סביר להניח שהיו גורמים נוספים. אגב, הרסגור קישר "פיגור" עם "שמרנות" ו"אורתודוכסיה" שמשמעותה "הדעה הנכונה", וזה לא יחודי רק לדתות. 2. הכשלון עליו הצביע הרסגור הוא חיסולן של התנועות הללו, כמו ההתאבדות ההמונית של חברי כת "המאמינים העתיקים" ברוסיה של המאה ה17. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרסגור שאהוב עלי מאוד. טועה פעמיים באופן מאוד מאוד ישראלי. ראשית בית האופרה בקהיר קיים כבר מן המאה ה-19 והוא מוסד מרכזי מאוד בתרבות המצרית (וזאת בניגוד למדינה מזה"תית אחרת הרואה עצמה כחברה מובילה בתרבות המערב, שבה האופרה אינה מצליחה להתבסס ומתקיימת אם בכלל באופן מאוד צנוע). האופרה המצרית מתעסקת גם במוסיקה ערבית וגם באופרות מערביות סטנדרטיות. כשההתמחות היא כמובן באאידה. שנית המיתוס על הפיגור הטרמינלי של העותומנים, הוא במידה רבה עלילה שנרקמה ע"י מעצמות אירופה ששאפו לקרוע נתחים מגווית האימפריה ההולכת ונחלשת. כל מי שביקר באיסטנבול יכול לראות את הגשרים, תחנות הרכבת וקו הרכבת התחתית שנבנו עוד לפני מלה"ע ה-I (כלומר לפני אטאטורק). האימפריה העותומנית עשתה מאמצים לא מבוטלים של מודרניזציה. אלא שכמו במקומות רבים אחרים המאמץ לא היה רצוף והיה תלוי באישיותם של השולטנים השונים ושל שריהם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |