 |
שואו יודע לכתוב, ללא ספק. כתיבתו לא היתה עוברת את טעם הקורא המודרני, מן הסתם – הוא בוטח מדי. הוא כותב מתוך היכרות מעמיקה עם החומר, גם מהצד הרעיוני-תוכני וגם מהצד המוסיקלי, והוא לא מצטנע כלל, אלא מודה בפירוש שמטרת ספרו היא להחכים את הקורא החסר חלק מהידע וההקשר הדרוש להבנת הרינג של ואגנר. היום לא כל-כך מוכנים לשמוע אמירה כזו בלא מעט חנופה או הצטנעות.
אבל הניתוח שלו שריר ומוצלח, לטעמי, והוא בהחלט העניק לי תובנות מרנינות ביותר על הרינג ועל ואגנר עצמו. בקרוב אתחיל לקרוא את הספר של ג'.ק. הולמן על הרינג, ואשווה כמובן מול שואו.
את מגי החלטתי לדחות בינתיים, עד אחרי שאקרא את הולמן, ואת הספר של ניומן על כל האופרות של ואגנר.
אגב, מה דעתך על ההולנדי?
נ.ב. מענין שהזכרת תרגום: בעודי קורא את הספר של שואו, מצאתי עצמי שוב ושוב מתרגם משפטים שלמים לעברית, ולא משום שאיני מבין את המקור, אלא בפירוש לשם בחינת הנוסח הרצוי להם *לכשאתרגם* את הספר. ממש תפסתי את עצמי מתכנן את בחירת המונחים ומתלבט לגבי סדרי מלים במשפט העברי. בהתחשב באמור לעיל, ובכמות הטקסטים העדכניים על ואגנר, וכמובן החרם האידיוטי עליו בישראל, לא נראה לי שיש טעם או תוחלת לתרגום כזה, אז בינתיים גנזתי את הרעיון.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש