בתשובה לאסף ברטוב, 31/07/01 22:33
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אותי זה מעניין! כלומר, בערך... הפרטים לא באמת מעניינים אותי, אבל נחמד להפליא לקרוא דיונים שוליים ו"אחרים" באתר. כל עוד התגובות קצרות, המתדיינים הם בעלי עברית נאה, ודף התגובות נשאר קומפקטי. טוב, אני לא יודע אם באמת עודדתי אתכם... (אגב, הכותרת מכוונת להיות בחולם, אבל גם שורוק עובד, איכשהו). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני משתמש בתגובה שלך רק כדי להוסיף משהו על אופרה והחיים, תוך הסתכנות בפריצת גבול הקומפקטיות... במקרה יצא לי לשמוע את הפרופסור הרסגור בתוכנית ההסטורית שלו. הוא השמתש באופרה חובשצ'ינה של מוסורסקי כדי לדון בתופעת הקנאות המשולבת באורתודוכסיה דתית וטרוריזם. הוא דיבר על הזרם הדתי-אורתודוכסי שאיים להשתלט על רוסיה של המאה ה17 מתוך שאיפה לשמור על "פיגור מרצון" או "פיגור של נוחיות". כת "המאמינים העתיקים" (סטארי וריישצ'י) התנגדו למגמות ההתמערבות שהובילה אוצרת המלוכה סופיה ואחיה הקטין פיוטר, ולצטרך זה השתמשה במעשי טרור, רצח ולחץ דתי לא מתון על הצמיתים העניים והנבערים. אחד ממנהיגי הכת, הגנרל חובנסקי הוא גיבור האופרה. הרסגור טוען שאולי אחת הבעיות היא שבארצות ערב אין בית אופרה שהמוני העם יכולים לבוא וללמוד פרק היסטורי חשוב דרך האומנות. מוסר ההשכל ההסטורי שלו הוא שהטרור נועד לכשלון לכישלון. נבערות, קפיאה על השמרים, נוחיות של חוסר שינוי ופיגור נושאים בחובם את זרע הכשלון. (פרטים טכניים על התוכנית באימייל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> (פרטים טכניים על התוכנית באימייל). לא שאני צריך, אבל חשבת אולי לכתוב בהודעה גם את כתובת הדואר האלקטרוני שלך? כך אנשים יוכלו לכתוב אליך ולברר מהו האימייל שלך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבתובת נמצאת בראש המאמר. אני לא שם אותה בתגובות כדי לא לקבל ספאמים. אשר לתוכנית, היא שמורה בקובץ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך המשתמשים בכתובת אי מייל של האייל מושכים דואר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטעות בתיאוריה היא שהאופרה מעולם לא היתה נחלתם של המוני העם אלא של האליטות, ואם להאמין לבלזאק, גם הם לא הקשיבו לה במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי לא צריך ''המונים'', אלא תהליך ''פרקולציה'', טפטוף רעיונות מהפרט אל הכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כל-כך מבין את הבסיס לטענה. הקנאות המודרנית, שיצרה את מעשי הטרור המחרידים ביותר, מתקיימת גם ללא דת. היא במידה רבה תוצר של תנועת ההשכלה 1, ולא של "נבערות, קפיאה על השמרים, נוחיות של חוסר שינוי ופיגור". לכן, בודאי שאי-אפשר ללמוד ש"התמערבות" או "התקדמות ותנועה" היא מתכון לחברה טובה יותר. אז איזה פרק היסטורי חשוב נלמד מצפייה באופרה? חוץ מזה, האם המציאות אכן מראה שהטרור נועד לכישלון? נדמה לי שהיום בעקבה קבלנו הדגמה שאין זה כך. 1 מרכסיזם הוא תוצר ישיר של ערכי תנועת ההשכלה. בנוגע לפשיזם ונאציזם יש מחלוקות. בכל מקרה, הן נוצרו בהתייחסות לערכים אלו (או מתוכם או כריאקציה להם). אני יודע שפרופ' הרסגור חולק על ההנחה שטוטליטריות היא המצאה מודרנית, אבל נדמה לי שהוא לא יחלוק על כך שתורות אלה עושות שימוש באמצעים מודרניים, ולא מאופיינות ב"נוחיות של חוסר שינוי ופיגור". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באיזה מובן המרקסיזם הוא תוצר של תנועת ההשכלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מחלה אינה עונש מהאל אלא תוצאה של הזנחה הגיינית,גם עוני אינו גזירה משמים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, חוץ ממה שאומר ידידנו הארסי, המרכסיזם יונק מערכי ההשכלה ומהרוח שלה בכל מני מאפיינים: רציונליזם, הומניזם, אינטרנציונליזם, שאיפה לצדק חברתי, תפיסת האדם כטוב מטבעו ולכן מסוגל להגיע להרמוניה חברתית וכולי. החלק המעניין ביותר בעיניי הוא התפיסה של הדמוקרטיה הרדיקלית מיסודו של רוסו. כל המשטרים הטוטליטריים משתמשים ברעיונות האלה (אם-כי, הרסגור לא בהכרח מסכים לניתוח הזה). בקצרה: הדמוקרטיה הרדיקלית רואה ב"רצון הכללי" את הביטוי האמיתי של אזרחיה. רצון זה אינו נוצר מקיבוץ מספרי של רצונות האזרחים, אלא בהגדרתו הוא אותו רצון שמכוון לטובת הכלל, ולכן הוא תמיד טוב. בקביעה זאת הגישה הרדיקלית יוצרת את הפתח לטוטליטריזם: הזיהוי של רצונו של האדם לאו דווקא עם הרצון של אדם ממשי, כפי שהוא מבטא אותו, אלא עם איכותו ומושאו של הרצון, או "אידאה" נורמטיבית שהאדם אף עשוי שלא להיות מודע לה. ההבדל היסודי בין הדמוקרטיה הרדיקלית לבין הטוטליטריזם הוא שבשלטון טוטליטרי השלטון טוען שהוא יודע מה היא אותה "אידאה" של הרצון הכללי (האידיאולוגיה של השלטון עצמו), ובשמה הוא פועל - למשל, הניתוח המרכסיסטי. לבד מההסתמכות על אידאה של טוב, ישנו מאפיין חשוב נוסף שהוא תוצאה של "הרצון הכללי" והוא הזיהוי של המדינה עם החברה. זיהוי זה גורם לצורך במהפכה חברתית בשביל להשליט את אותה אידאה, ולא רק במהפכה פוליטית: גם הדמוקרטיה הרדיקלית וגם הטוטליטריזם הם מהפכנים בטבעם (או, במקרה הפחות קיצוני, רדיקלים-שמרנים). הדמוקרטיה הרדיקלית הפועלת בשמו של הרצון-הכללי והטוטליטריזם שפועל בשמה של האידיאולוגיה "הנכונה", וטוען שהיא מבטאת את הרצון-הכללי (כי אם כולם היו מבינים שהיא נכונה, זה אכן היה הרצון שלהם), יוצרים קווי דמיון נוספים בין שתיהן: הסתכלות על העם/מדינה כשלמות אחת, שיוצרים רצון משותף. הטענה של השלטון שהוא מבטא את העם, ואינו חלק נפרד ממנו. המוניזם בשיטת השלטון ובמחשבה החברתית כי השלטון מייצג את הרצון האמיתי, ומכאן גם חוסר הצורך בהגבלת השלטון. השלטון, כמייצג העם והרצון הנעלה, אינו יכול להיות עריץ, ומכאן גם שאין צורך בזכויות-פרט במובנן הליברלי. מתוך המוניזם, מתבררת מאליה ההתנגדות לעיקרון הייצוג: אין אינטרסים סותרים ברצון הכללי. דמוקרטיה רדיקלית משתמשת בפרלמנט כדי "לברר" מה הוא אותו רצון, בעוד ששלטון טוטליטרי טוען שהוא מחזיק כבר באמת זאת. אצל שתי השיטות, הטענה היא שרק במסגרת השלטון הזה אפשר להשיג את החירות האמיתית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש מקום אחר בסייברמשהו שדיון על וואגנר נהפך לדיון על טרוריזם ומרכסיזם? כן, בחייו ויצירתו של וואגנר. וואגנר עצמו השתתף בנסיון המהפכה הסוציאליסטית הכושל של 1849. בשנים שקדמו לה הוא התרועע עם האנרכיסט הרוסי מיכאיל באקונין, שהכיר באופן אישי את מרכס ואנגלס. במאמר נוקב ומלא להט, שסביר שנכתב על ידו, בשם "המהפיכה" הוא כתב: "אני [הרבולוציה] ארסק כל אי-צדק ששולט על האדם. אני אהרוס את השתלטות אחד על השני, של המתים על חיים, של החומרי על הרוחני, אני אנתץ את סמכות החזקים, של חוק וקניין. אדונו של האדם יהיה רצונו שלו, תשוקותיו שלו, כוחו שלו, קנינו שלו, כי רק האדם החופשי הוא קדוש ושום דבר אינו נעלה ממנו. נשים קץ לעוולה שנותנת לאחד שלטון על מליונים..." בארי מילינגטון כותב שה"אגואיזם האנרכיסטי" הזה, שחוגג את חופש האינדיבידואליזם, מזכיר מאד את באקונין. וואגנר השתתף בנסיון החובבני למרוד, כשבין השאר הוא ערך תצפיות על הצבא והשתתף ביצור של רימוני יד. כשכוחות הצבא הפרוסי דיכאו אות המהפכה באכזריות ומהירות, וואגנר נאלץ לברוח בעור שיניו, ובילה בגלות עד 1861. נקודה מענינת נוספת היא הניתוח המרכסיסטי המרתק של ג'. ברנרד שואו למחזור האופרות "טבעת הניבלונגים" (בספר The perfect Wagnerite). אשר להרסגור: האופרה חובשצ'ינה מתארת את הארועים ההיסטוריים שהתרחשו ברוסיה של המאה ה17. לכן הוא אומר שאפשר ללמוד מהאמנות פרק חשוב בהיסטוריה ואולי להפיק מזה איזה מוסר השכל. בסיפור הספציפי הזה, הטרוריסטים היו קנאי דת אורתודוכסיים, שניסו לעצור את הנסיון להוביל את רוסיה לעבר מערב אירופה (הולנד, אנגליה וצרפת). הכת הזו ניסתה להשתלט על הממלכה אבל כשלוה הוביל את אנשיה למעשה התאבדות המוני. הרסגור לא אמר שכל מעשי טרור נובעים מדת, אלא שכל תנועה טרוריסטית בהיסטוריה נועדה בסופו של דבר לכשלון, כשבדרך היא הובילה למרחץ דמים עקר. הפיגור עליו הוא דיבר הוא הפיגור שהאורתודוכסיה הדתית (אנחנו מדברים על רוסיה של אז) "בחרה בו מרצון". הוא טוען שהשמרנות ההאורתודוכסית בוחרת להשאר בפיגור מתוך "נוחיות". הקידמה דושת מאמץ, השינוי הוא טלטלה ויותר נוח להשאר בתחום המוכר. אם באים מכיוון דתי, אז אפשר גם להטיף להמוני העם שזהו רצון האל. דוגמא אחרת לבחירה מרצון בפיגור הוא האימפריה העותומנית שבחרה לוותר על הדפוס, שעונים, משקפיים וכל שאר אמצעי הקידמה שהתפתחו באירופה (ואולי יש לכך קשר גם לויתור על הפוליטיקה והפילוסופיה), ולכן היא "נחנקה מפיגור ושוחד". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כל כך מבין את הטענה שהאורתודוכסיה בחרה בפיגור מתוך "נוחיות". "נוחיות" יכולה להסביר, עד כמה שאני רואה, רק פסיביות. פעולה אקטיבית לשמירת פיגור נראית לי פחות "נוחה" (עד כמה שאני מבין את המושג) מצפיה פסיבית בגלי ההיסטוריה הבאים לסחוף אותך. אולי לא נוחיות, אלא אינטרסים כלכליים-פוליטיים-מוסדיים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול להיות שמדובר כאן על יחסיות ההשקעה. אם צריך להשקיע פחות אנרגיה בשמירה על הקיים - נניח אסור להשתמש בכפתורים, כמו האמיש שזוכרים על ידי זה את הרדיפות של אבות אבותיהם על ידי החיילים השוויצריים. כמו כן, שמירה על הקיים יכולה להניב תוצאות הרבה יותר טובות למי ששולט על ''הקיים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין לא מבין. 1. גם תנועות שהאמינו בפיגור (אולי המונח הנכון הוא "שמרנות"?) וגם תנועות מודרניות שהאמינו בקדמה ותנועה התמוטטו - אז אולי הפיגור אינו הגורם לכשלון, וצריך למצוא משתנה אחר שיסביר את הכשלונות. 2. איך מודדים כשלון בהיסטוריה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. מדובר בתוכנית בת 50 דקות ברדיו, ואני מניח שאם אנחנו רוצים להתעמק בנושא אז אנחנו צריכים למצוא כמה ספרים רלוונטיים. בכל אופן, אותו פיגור שהרסגור התייחס אליו ושתרם או הביא להתמוטטות התנועה "המפגרת", לא אומר שהוא הגורם היחידי להתמוטטות חברות. בדוגמא שהבאתי בשמו על המשטר העתומני, הוא כרך "פיגור מרצון" עם "שחיתות" שהביאו להתמוטטות האמפריה. סביר להניח שהיו גורמים נוספים. אגב, הרסגור קישר "פיגור" עם "שמרנות" ו"אורתודוכסיה" שמשמעותה "הדעה הנכונה", וזה לא יחודי רק לדתות. 2. הכשלון עליו הצביע הרסגור הוא חיסולן של התנועות הללו, כמו ההתאבדות ההמונית של חברי כת "המאמינים העתיקים" ברוסיה של המאה ה17. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרסגור שאהוב עלי מאוד. טועה פעמיים באופן מאוד מאוד ישראלי. ראשית בית האופרה בקהיר קיים כבר מן המאה ה-19 והוא מוסד מרכזי מאוד בתרבות המצרית (וזאת בניגוד למדינה מזה"תית אחרת הרואה עצמה כחברה מובילה בתרבות המערב, שבה האופרה אינה מצליחה להתבסס ומתקיימת אם בכלל באופן מאוד צנוע). האופרה המצרית מתעסקת גם במוסיקה ערבית וגם באופרות מערביות סטנדרטיות. כשההתמחות היא כמובן באאידה. שנית המיתוס על הפיגור הטרמינלי של העותומנים, הוא במידה רבה עלילה שנרקמה ע"י מעצמות אירופה ששאפו לקרוע נתחים מגווית האימפריה ההולכת ונחלשת. כל מי שביקר באיסטנבול יכול לראות את הגשרים, תחנות הרכבת וקו הרכבת התחתית שנבנו עוד לפני מלה"ע ה-I (כלומר לפני אטאטורק). האימפריה העותומנית עשתה מאמצים לא מבוטלים של מודרניזציה. אלא שכמו במקומות רבים אחרים המאמץ לא היה רצוף והיה תלוי באישיותם של השולטנים השונים ושל שריהם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |