 |
|
 |
||
|
||||
 |
פעם, במיוחד בתקופה שאחרי החזרה מאירופה, נהגתי לקטר המון על האופי הזה. בדיעבד, אלה סתם היו ייסורי גמילה מחו"ל. היום אני חושבת שיש משהו מרגיז וגם מקסים במדינה שבה קשישה בתחנת אוטובוס מתחילה לדבר איתך בטבעיות, אפילו לתת עצות לחיים טובים. לא שאנשים לא עושים את זה במדינות אחרות, אבל שם זה נראה תמיד יותר סוריאליסטי, מדברים בבדיחות הדעת, כדי להשתשע, לא מפני שבאמת רוצים להתערב בחיים של אחרים :-) מכל מקום, עכשיו הצבעתי למצב הביטחוני. ובמקום לנמק, אצטט ידידה שלי, אם לילד בן חמש: "בגיל 18 אני אשבור לו יד או רגל". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עוד 13 שנים היא תשבור לבן שלה את הרגל יחד עם שאר האמהות בישראל, ועוד 15 שנים שכנינו האוהבים ישברו לנו את כל העצמות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חחחח...אני רוצה לראות את הזקנה הזו שוברת רקל לבחור בן 18 שעומד להתגייס לקרבי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהמ... אכן, אין מה לומר, יש דברים נחמדים באופן הצברי. אבל יש הרבה יותר דברים לא נחמדים. אני לא יודעת אם מי שהצביע לאפשרות זו (מסתבר שכרגע אנחנו מובילים) התכוון למה שאני התכונתי, אבל אם הפעם האחרונה שהייתי בחו''ל הייתה לפני שנה וחצי ואני עדיין בייסורי גמילה, כנראה שיש דברים בגו. הלב שלי נחמץ בכל פעם שאני רואה מעשן זורק את הסיגריה לאדמה ומשאיר אותה שם בלי לחשוב פעמיים. בכל פעם שמישהו דוחף אותי בתור. בכל פעם שמישהו אמור לתת לי שירות והוא מתייחס אליי כמו אוויר. בכל פעם שמישהו עוקף אותי באופן לא חוקי רק כדי לפנות עשרה מטר מאוחר יותר. בכל פעם שאמי המורה מספרת על עוד הורה שבא להצהיר שאם הילד שלו מופרע זה באשמתה. בשבילי זה הרבה יותר מוחשי מהממשלה ואפילו מהמצב הבטחוני. שאין כאן נימוס מינימלי ויחס של כבוד בין אנשים, ואפילו אם הם זרים גמורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט. רק שצריך לזכור דבר אחד (שלמדתי אחרי הכרות מעמיקה עם האירופים() - מה שנראה כמו "יחס של כבוד" או מתן מרחב לאחרים הוא לרוב ריחוק מנוכר, הינעלות וניתוק. הרבה פעמים 1 אין להם כלים להיות כנים, לגלות איכפתיות או אפילו להסעיר את הדם. במשפחה הולנדית שהכרתי היטב, האמינו שכאשר מישהו קרוב מתחיל לבכות, יש לצאת מהחדר ולהשאיר אותו שם לבדו. ואלה היו אנשים נחמדים, לא גועליים ולא אכזריים. 1 כן, כל התגובה הזאת מלאה הכללות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור ללא מוסר השכל: אחת מחברותיי (הישראליות) עברה לפני שנים אחגדות אונס ברוטאלי במיוחד (מסוג סרטי האימה ממש). יומיים אחר כך, כשהגיעה לאחותה, בקשה האחות שלא תדבר על כך איתה, כי "זה אישי מדי", ושלחה אליה את בעלה. לבעל, מתמטיקאי במקצועו, הייתה אכן בשורה מעודדת: מייד לאחד שהגיעה אליו הידיעה, הוא בדק את האפשרות הסטטיסטית שתיאנס שנית באותו אופן, וראה לשביעות רצונו שזו שואפת לאפס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שהאפשרות הסטטיסטית שתאנס שנית תהיה שונה מהאפשרות הסטטיסטית ששהיתה לה להאנס מלכתחילה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לשער שהמתמטיקאי המקצועי ניסה לנחם את הנאנסת בדרך זאת, ולא שהוא באמת האמין בזה. אחרת, הרבה יותר קל להיות מתמטיקאי מקצועי ממה שחשבתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדויק. הדגש במשפט האחרון היה על ''באותו אופן'' (לא אכנס לפרטים, אבל זה באמת משהו מסרטי אימה), הטון כמובן היה סרקסטי, והגיס - שהוא אכן מתמטיקאי מקצועי (פרופ' למתמטיקה) - בדק ומצא שאירוע כזה הוא נדיר ביותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לא מדויק? אני מבין שאין מוסר השכל, אבל משהו בכל זאת הניע אותך לספר את הסיפור (התמוה) הזה פה. מה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האסוציאציה התייחסה לדבריה של ברקת על יחסם (הלא אמפטי - לכאורה, לפחות) של ההולנדים למצבי משבר. זה הזכיר לי יחס ישראלי לא ממש אמפתי בהקשר כזה. אין מוסר השכל כי (אני מקווה) זה לא מייצג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מייצג? מהפרטים שהבאת נראה שגם האחות וגם הפרופסור הם בדיוק ההיפך ממייצגים (את אוכלוסיית האחיות ואת אוכלוסיית הפרופסורים, בהתאמה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי, אני מקווה שזה לא מיצג (את אוכלוסיית האחיות והגיסים בארץ ובעולם). לאור התרחבות אוכלוסיית הפרופסורים מקרב מכריי (עניין של גיל), לא הייתי רוצה להמר בעניין זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מחמיץ כאן משהו, ללא ספק. במלחמת המפרץ הראשונה ניסיתי להרגיע מישהי היסטרית למדי ע''י חישוב תיאורטי של הסיכויים שלה להפגע. תאמין לי שזה לא היה מתוך חוסר אמפטיה, אדישות או רוע לב. מה שנכון, התברר די מהר שקלונקס הרבה יותר אפקטיבי מחישובי הסתברות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בסדר גמור, אבל אם היית מנסה להרגיע אותה באותה דרך *אחרי* שטיל הרס לה את הבית, היתה לנו בעיה קטנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרת, אתה בהחלט מחמיץ כאן משהו. יש הבדל גדול בין חרדה ממשהו שעלול לקרות לבין חוויה טראומטית ביותר שקרתה זה עתה. לו היית עושה למענה את אותו חישוב, למשל, יום אחרי שביתה קרס מטיל והיא ניצלה בנס או עם פגיעה קשה - וזאת בלי שתקשיב לה קודם ותנסה לתמוך בעניין הזה - זו הייתה המקבילה הנכונה ליחס שתיארתי, שהוא אטום במקרה הטוב. אני ניסיתי להרגיע בערך באופן הזה אנשים שהצליחו להגיע להיסטריה לפני מלחמת המפרץ השנייה, אבל מהר מאוד הבנתי שהשיטה הטובה בשבילם זה פשוט הסחת דעת. אז הסחתי בשיחי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשאר רק לברר אם תל השומר, או מקום אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרוב עיסוק באפריורי סינתטי הוא איבד מהאותנטיות שלו | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה משהו שגם מתקשר ליום זה וסופר לנו בתחילת קורס בפילוסופיה של המרחב-זמן. מדובר בהוגה חשוב בתחוםזה, שבתקופת מלח"ע I נידב את שרותיו לצבא ( - הבריטי נדמה לי). הוא בחר באחד התפקידים הקשים בעורף - הודעה למשפחות השכולות על מות יקיריהם. הרעיון שלו היה להציג ליתומים, האלמנות וההורים השכולים את התפיסה הפיסיקלית של הזמן, דהיינו ציר מתמטי שלאורכו מתקיימים עצמים, ובני אדם בכלל זאת. כפי שכל אחד מאיתנו תופס תחום מרחבי מוגבל ולמרות זאת אין הדבר נתפס כטראגי, כך גם צריך לנהוג במימד הזמן. כלומר יקירים שמתו, לא חדלו להתקיים, אלא ממשיכים להתקיים שם - בתחום הזמן שלהם. לאחר זמן קצר ויתר הצבא על שירותיו של האיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''לאחר זמן קצר ויתר הצבא על שירותיו של האיש.'' כמה מפתיע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שירותו של האיש בצבא תופס מרחב קטן למדי במימד הזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא אם בעולם של 11 מימדים זה באמת כל כך משנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לבילי פליגרים השיטה הזו דווקא עבדה היטב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשחושבים על זה - זה רעיון ממש חכם. בכי נועד כדי לקבל תשומת לב, אם נותנים לאנשים שבוכים 0 תשומת לב - מקבלים 0 בכי, וברוך שפטרנו מעולו של זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכי לא תמיד נועד לקבל תשומת לב. הרבה מאוד מן הבכי האנושי, בכל מצב שהוא - קורה כשהבוכה נמצא ביחידות (מזיל דמעות אל הכר, ''הגברים בוכים בלילה...'' וכו'). קורה הרבה פעמים שאדם מנסה להתגבר על בכיו ע''מ שלא יקרה בפומבי - ואינו מצליח. אני הייתי מציעה למשפחה ולכל אחד במצב כזה - לשאול, לברר, בעדינות - האם הבוכה מעדיף להיות לבד או מעוניין בחברה ובתמיכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכי של מבוגרים בא לפרוק רגשות סוערים (עצב, כעס, אכזבה). בכי של תינוקות בא להתריע שמשהו לא בסדר (רעב, כאב, קור/חום, בידוד, בהלה וכולי). ואילו המונח "תשומת לב" הוא המצאה תרבותית שאינני יודעת מה מקורה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה "תשומת לב" זו המצאה תרבותית? האם בראיה כזו גם "בכי של מבוגרים" זה המצאה תרבותית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר הזה, של טיפול בבכי תינוקות, הוא בהחלט המצאה תרבותית (הניחוש שלי? רציונליזציה לאדישות של הורים עייפים: "הוא רק רוצה תשומת לב"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז עכשיו את אומרת שגם רציונליזציה זה המצאה תרבותית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אמרתי את זה. לא חושבת שאנחנו מבינים זא''ז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם את אומרת שתשומת לב מתבטאת אחרת בתרבויות שונות, אז אני מסכים. אני רק לא הבנתי אם את אומרת שתשומת לב באוםן כללי זה המצאה תרבותית (לא שאני מבין מה זה המצאה תרבותית). אבל, אני לא יודע איך לפתח את הנושא מכאן, אז לך זכות המילה האחרונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עניתי כאן: תגובה 299716 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארור יהיה ד''ר ספוק והתיאוריות הקלוקלות שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחיות לא מקדישות תשומת לב זו לזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב הוצאתי מהקשרי. תגובה 299707 כמובן שתשומת לב אינה תלויה רק בהבניות תרבותיות. התייחסתי לטיעון השגור "הוא בוכה כדי לקבל תשומת לב", שנשמע בין היתר ב תגובה 299578 . הטיעון הזה מופעל לעתים קרובות מדי על בכי של תינוקות, וממנו נובע: א. הבכי אינו "אמיתי". ב. לכן אין צורך לגשת לתינוק 1 הבוכה או לטפל בו. לטעמי, הטיעון הזה הוא המצאה תרבותית שעושה שימוש בפסיכולוגיה בגרוש ואינה לוקחת בחשבון את משמעותו של בכי תינוקות, כפי שפירטתי פה תגובה 299701 . כמוהו כטיעון הפסבדו-רפואי "בכי (של תינוקות!) זה טוב, זה עוזר לפתח את הריאות/לחזק את הגרון", ששמעתי שלוש פעמים ביממה האחרונה, משלושה אנשים שונים. אבל אפסיק לפני שהתגובה תהפוך לביבליוגרפיה של תגובותיי מהשעה האחרונה. 1 ולפני שיבוא איזשהו אייל ויספר לי על תעלוליו ומשובותיו של הילד שלו, בן ארבע או בן שבע - אני מדברת על תינוקות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק נזכר בקטע מחריד מאיזה סדרת טלויזיה שאני לא זוכר את שמה (יחידה מיוחדת של משטרת לונדון). אחת החוקרות נוסעת לבקר בבתי יתומים ברומניה ושם היא רואה תינוקות מוזנחים שנמצאים בשלבים שונים של קטטוניה או אפטיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע אם כיוונת בעצם לדעתי, או לא, אבל הצורך בתשומת לב הוא דבר אמתי מאוד וממשי מאוד, ולפי כל המחקרים הפסיכולוגיים והרפואיים גם יחד חוסר תשומת לב לתינוקות עלול לפגוע בהתפתחותם באופן דרסטי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו מסכימים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו זה הזכיר לי איזו ידיעה מלפני שבועיים שלושה, על תינוק (או אפילו ילד קטן) שהוריו נטשו אותו בבית החולים אבל מסרבים למוסרו לאימוץ. מישהו יודע משהו בעניין הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ספציפי למקרה הזה, אבל באופן כללי הורים לעתים מסרבים למסור את הילדים לאימוץ משום שאז מופסקת הקצבה. פגשתי כמה וכמה מקרים כאלה 1. 1 כמו גם מקרים שבהם בני משפחה נטשו קרוב משפחה זקן או לוקה בנפשו בבית החולים, והמשיכו להשתמש בקצבת הביטוח הלאומי שלו 2. 2 במקרה אשפוז, תיאורטית (ותיאורטית בלבד) הקצבה תופסק לאחר שלושה חודשי אשפוז. איני יודעת מה המצב במקרה של קצבת ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא רק פוגע בהתפתחותם, במקרים מסויימים הוא הורג אותם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או הופך אותם לשוטים. מה יותר גרוע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברגע זה שמתי לב ששכחתי את החיוך בתגובתי הקודמת תגובה 299789 אני מקווה שקראת אותו גם ככה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבי סיפר לי שבזמן לימודיו בירושלים, הוא היה מוזמן מדי פעם לארוחת ערב שבת אצל קרובים שלו שגרו שם. הוא גילה כי כאשר התינוק שלהם בוכה, הם פשוט מעבירים אותו לחדר האמבטיה עד שירגע, בנימוק ש''תינוקות צריכים לבכות, זה חלק מההתפתחות התקינה שלהם, אבל אנחנו לא חייבים לסבול מזה.'' מסתבר שאנשים באמת חשבו ככה - שלא צריך לקחת את התינוק על הידיים ולהרגיע אותו כי זה יפגע בהתפתחותו התקינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אנשים באמת חשבו ככה?" למה אתה מדבר בלשון עבר? כקהל יעד של פורומי "הורים לתינוקות" למיניהם, אני קוראת סיפורים כאלה כל יום, בהווה מוצק. כואב הלב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא שאני לא מאמין לך, אבל בקרב מכרי ההורים (היחסית טריים ויש רבים כאלו) לא נתקלתי בגישה הזאת, לשמחתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי קרובי משפחה עם ילד בן שלוש וחצי, כמה חודשים לפני שהוא נולד הם ניתקלו בספר "התינוק יודע"1. הם החליטו לאמץ את השיטה באופן אולטימטיבי, מה שכולל אי הרגעת2 התינוק כשהוא בוכה. כל פעם כשהיינו מבקרים אותם והוא היה מתחיל לבכות אחד מהם היה הולך איתו לחדר השני, ונותן לא לבכות עד שיגמר לו הבכי, ומדובר על שלוש שעות מינימום. משיחות איתם הבנו שמדובר על דבר יומיומי, לפחות פעמיים ביום, לפחות שלוש שעות בכל פעם. היום הילד מדבר כמו בן שנתיים, אין לו כמעט חברים (כי אסור לשלוח ילדים לגנים), אבל ההורים שלו בטוחים שהם ההורים הכי טובים בעולם, ומנסים לשכנע את כולם לקרוא את הספר ההוא, ואת ההמשך שלו ("הילד יודע"). מצד שני, זה כן נכון שכדאי לתת לפעמים לתינוקות (לא בגילאים שלכם, אבל יותר לכיוון השנתיים) לבכות כשצריך. אם לפעמים הילד צריך לקבל לא (או גבול אחר), והבכי הוא אחת השיטות שלו להתמודד אם הלא (או, אם הוא מתוחכם, לנסות ולהניע את הוריו להזיז את הגבול). 2 כולל, מוצצים, נידנודים, חיבוקים, שירים, דיבורים. כשהתינוק בוכה, מותר רק להחזיק אותו ולחכות שהוא יפסיק לבכות, כי אם הוא בוכה, הוא יודע למה הוא בוכה, ומי אנחנו שנשתיק אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, שמעתי על הספר הזה. הסיפור עושה לי רע 1. מעבר לכל התיאוריות החינוכיות, אני לא מבינה איך אפשר - פיזית - להמשיך לשמוע את הדציבלים הגבוהים האלה. הלא סירנות של אמבולנסים מחקות את הקול הזה, שמעורר רק רצון אחד: להפסיק אותו (ואם כבר התעללות, אני נוטה להבין יותר הורים מטלטלי תינוקות, שעושים זאת מתוך ייאוש כי הבכי לא נפסק, מאשר כאלה שנותנים להם לבכות). 1 אם כי "אין לו כמעט חברים" קשור יותר, להבנתי, בבחירה בחינוך ביתי מאשר בכישוריו החברתיים של הילד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, צריך הרבה מאד שכנוע עצמי ואישיות דוגמתית במיוחד בשביל לעמוד בחוויה הזאת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשים גם חשבו (ובחלק מהתרבויות עדיין חושבים) שצריך לקשור לילדים את יד שמאל כדי שיהיו רק ימניים; או שצריך לקשור לתינוקות את הרגליים כדי שלא יגדלו עם רגליים עקומות. ומצד שני, קמות היום כל מיני תרבויות פוסט-משהו שמצדדות בשהות עם התינוק 24 שעות ביממה, מה שאפשרי כמובן רק לאלה שיש להם משאבים אדירים (כמו בעל שיהיה עם התינוק מחוץ לחדר, כאשר אשתו מרצה על השיטה, ויכניס את התינוק לינוק בשנייה שהוא מגרגר 1), אבל דואג לרגשות אשם אצל היתר (השייכות לאותו מילייה). ובסוף, מה שנראה לי הוא, שאינטואיציה אימהית עובדת די טוב, עד שבאים ומקלקלים אותה. 1 אני מתעצלת למצוא את הלינק, אבל היה מאמר כזה ב"הארץ", של איזו פסוידו-חוקרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את המאמר. נראה לי שזה לא בדיוק פוסט משהו, אלא טרנדי משהו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה פסוידו-חוקרת? חוקרת עם קבלות. ובסך הכל היא צודקת: "החברה שלנו בנויה ככה שהיא מצד אחד מוכרת לנו הנשים את הדרישה שנהיה אמהות טובות, ומצד שני מכשילה אותנו בכל דרך אפשרית כשאנחנו רוצות. אם אנחנו רוצות אבל לא יכולות לקחת תינוק יונק לעבודה, אם אנחנו לא יכולות לנהל בנק עם ילד בן שנתיים לידנו, אז החברה לא מרשה לנו להיות אמהות כאלו. היא מכריחה אותנו להגיד, או התינוק או אני". אגב, אינטואיציה אמהית זה דבר טוב ויפה, אבל הרבה מהשיטות הקיימות לגידול ילדים גורמות (או מאפשרות, או מעודדות) לאמא להשתיק את האינטואיציה שלה, כביכול בשם טובת הילד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא צודקת אולי בפסקה הזו. היא לא צודקת (לדעתי) בכך שצריך לגדל ילדים בלי שום תסכול. אף פעם. זה גם לא יכול להחזיק לאורך זמן. (כן, אפשר לקחת את זה לקיצון השני, הפתולוגי לא פחות, של לתת לילד לצרוח באמבטיה כי זה טוב בשבילו, אבל אני לא חושבת שחייבים לקחת את זה לקיצוניות הזו). המונח "אמא טובה דיה" של ויניקוט הוא לא רעיון של "בלית ברירה", אלא, לתפיסתו של ויניקוט, הדרך האופטימלית. ומה מרגיז אותי: כשאבן זוהר יוצאת עם התיאוריה הזו כדרך הנכונה היחידה, זה משאיר הרבה מאוד אימהות מתוסכלות, ולא בצדק. טליה המתוקה היא היום בת ארבע. את תוצאות הניסוי של אבן זוהר צריך לבדוק כאשר בתה תהיה בת 18 למשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא מה שמרגיז אותך נראה לי לא רלוונטי. אם היא אומרת דברים נכונים, מה איכפת אם זה יגרום רגשות אשמה לאלה ששוגים? תוכן הדברים שלה הוא כבר משהו אחר - היא אכן מאוד קיצונית, נדמה לי שהכי קיצונית בארץ ביישום המודל הזה של חינוך (ושל סגנון חיים בכלל). אותי הקיצוניות הזו דווקא מרתקת, ואני לא רואה בה מודל אלא מעין נביאת תוכחה, אפשר להגיד גם סמנית ימנית, שמסך כל דבריה אפשר לקחת מה שמתאים ולהמשיך הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אני חושבת שמה שהיא מציעה מזיק. (מכיוון שאני לא רואה בפסיכואנליזה מדע, לא אביא (שוב) את ויניקוט כאסמכתא, אלא כמישהו שהיה לו אותה תחושת בטן). שנית, ליצור דור של אמהות שמרגישות שהן לא מספיק טובות בטוח לא מועיל לתפקודן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. אבל דברי ביקורת על סגנון אמהות יכולים להיות גם בונים, לא? מטריד אותך שהביקורת שלה לא בונה? 1. טוב, זו כבר אופרה אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתי היא שכיוון שההסטוריה מספקת לנו שלל דוגמאות לאימהות או אי-מהות מכל הסוגים, וכיוון שההבניה החברתית בארץ היא כזו שאימהות נחשבת לערך מקודש למדי, וכיוון שהתפתחות הפסיכולוגיה תרמה, בין השאר, להשרשת חרדות רבות בעניין זה (בעיקר אצל אימהות לילד ראשון), וכיוון שריבוי ספרי ההדרכה בנושא והגישות ה"מקצועיות" השונות אליו יכולות לבלבל לא פחות משהן עוזרות, וכיוון שיש די שונות בין אנשים, חברות, משפחות, ילדים ומצבים אישיים/כלכליים/חברתיים וכיו"ב - נראה לי שבסופו של דבר הטוב ביותר הוא לחזור, כמה שאפשר על האינסטינקטים הבסיסיים ביותר, ולהסתמך על מינימום של מומחים/יות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה לא פיר להגיד את זה, אבל יש תרבויות לא פוסט שחושבים שצריך לקצץ לבנים בני 8 ימים חתיכת עור מאבר המין. אתה זה אני כותב כשאני יודע את הרקע שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשורה התחתונה אנחנו מסכימים. אשתי ואני מנסים מאז תחילת ההריון ללכת בגישה ''זורמת'' ולא להיות נעולים על גישה ''נכונה'' מסויימת. ככה היה בלידה - בלי הצהרות מוקדמות על ''לידה טבעית'' אלא גישה של ''נזרום עם זה ונראה איך ילך'', כנ''ל לגבי הנקה (שלושה חודשים ובינתיים חלב אם בלבד, אין תאריך יעד, אבל זה בטח לא ימשך שלוש שנים) ובאופן כללי אנחנו מנסים לגדל את הדור הבא לפי מיטב הבנתנו בלי מחוייבות לשיטה מסויימת או לכללים שאסור לחרוג מהם. אם הוא בוכה אז ניגשים אליו, מנסים להרגיע אותו ואם צריך לוקחים אותו על הידיים ואם צריך גם מאכילים אותו אפילו אם הוא אכל רק לפני חצי שעה. מצד שני, אם אנחנו באמצע משהו, לא זורקים הכל ורצים אליו, אם הוא יבכה חצי דקה לא יקרה שום אסון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני, מרוב שניסיתי לדאוג לכל צרכיו של הפספוס בלי שהוא חלילה יבכה יותר מיבבה קטנה, נתתי לו כל כך הרבה צומי בחודש הראשון לחייו שהוא בקושי הצליח לישון. התוצאה היתה כמובן תינוק מאד כועס.* היום זה עבר לי, והוא יכול לבלות בכיף שעה-שעתיים שהוא משחק לבד בלי צורך בצומי ממני, פרט לחיוך מדי פעם (כדי לודא שהוא עדיין אוהב אותי, אלא מה? צרכים יש גם למבוגרים!). ----------------------------- * על כל ציוץ הוא היה מקבל חיבוק, בזמן שבמרבית הפעמים הוא סתם רוצה למלמל קצת ולחזור לעיסוקיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שעה-שעתיים שהוא משחק לבד?! את בטח מתכוונת, כשהוא עלייך, לידך או במרחק נגיעה. זה לא נחשב "לבד". זה נחשב "לא למרכז את הילד" (אשקרה עיקרון הרצף, אגב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, שעה שעתיים הוא משחק לבד, ואח''כ עוד כמה שעות הוא מעיין באנציקלופדיה העברית עד שנמאס לו וחייבים לשים סרט של ברגמן בוידיאו. תאכלי את הלב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלי קורא רק עיתונים. שטחי :-( | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חניוק. ברגמן גם ההורים שלו לא רואים, והילד מתעניין באותה המידה ב''ביבי מוצארט'', ''יס בייבי'', ''באפי קוטלת הערפדים'' וחדשות ערוץ עשר (כלומר, מהופנט למסך במשך כמה דקות, ואז מגלה שכן, האגרופים שלו עדיין שם, וכן, אפשר עדיין ללעוס אותם באושר תוך השמעת קולות נמרצים ומאושרים. לא גאון הילד, אבל מותק.). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על משטח המשחקים שלו, כשרוב הזמן אני באותו חדר (כמה מטרים ממנו) עושה משהו אחר, ולפעמים אני בחדרים אחרים, ובודקת מה שלומו פעם בעשר דקות בערך. אני יכולה לראות אותו אם אני פשוט אזיז את המבט (מהספר, אלא מה, מהכביסה?), אבל הוא לא רואה אותי אלא אם כן אני ניגשת אליו, כך שמבחינתו הוא לבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חכי שיתחיל להתגלגל. פעם בעשר דקות? נצלי את ימי החופש האחרונים שלך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הלול כבר מוכן לפעולה. גם ממשטח המשחקים הוא לא יכול להגיע רחוק במיוחד (זו מעיין שמיכה שמונחת על הריצפה). חופשי, שילך. נקשור עליו סמרטוטי ספונג'ה, שיביא גם תועלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''גם ממשטח המשחקים הוא לא יכול להגיע רחוק במיוחד '' הוי, התמימות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיומת שלך מזכירה לי את השיר המופלא של חזי לסקלי ''הו, חולשה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? מוזר. מצד שני, מעולם לא ניסיתי למתוח את הזמן ככה. בד"כ אין אצלנו יותר מעשרים דקות-חצי שעה של פעילות רצופה (מה הוא עושה שם שעתיים? אין לו אפילו עם מי להשוות גדלים!) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שעתיים בלי הפוגה. פעם בחצי שעה אני באה להצחיק אותו עד שהוא צוחק עם כל הגוף, ובשאר הזמן הוא לועס אגרופים, משחק במובייל שלו, בועט באויר, מתאגרף עם חברים דמיוניים ומתגונן מהחתול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החיים שלך היו יכולים להיות פשוטים הרבה יותר אם במקום חתול היית מגדלת נמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יה! נמר! איפה קונים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שעה שעתיים? כל הכבוד. כשהוא ער (והוא ער רוב שעות היום וכל הערב, למעט בזמן נסיעות) הוא מתקשה להתרכז במשהו אחד יותר מ-20 דקות ואז הוא מתחיל לקטר ורוצה שישחקו איתו במשהו אחר. מצד שני, הוא מוכן לבהות במסך המחשב (זה מזיק?) ככה שאני יכול להחזיק אותו עלי ביד אחת ולעבוד (בקריאת האייל) בשניה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יתברר שזה מזיק תוכל לתבוע את האייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אבי השפן עושה את זה, ואני חשבתי שזו סטיה אישית שלו. הרשיתי כשהוא הבטיח לא לשחק HALF LIFE2 עם התינוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(שכ"ג, מחכך ידיים בהנאה כשהוא רואה בעיני רוחו את האמהות זוקפות אוזניים מודאגות עם כל ציוץ של הזאטוט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רשע מרושע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חמתי עלי"ה היתה אומרת שבגיל שמונה עשרה, אפילו אם נרצה, לא נוכל לקחת את התינוק(?!) בידים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הו באמת? אף פעם לא בכית כשהיית לבד? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
_________ העלמה עפרונית, בדרך לחגוג עצמאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה נכון, כי מי ששובר יד בגיל 18 מקבל פטור משירות בצה"ל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל אם היא תמשיך לשבור לו רגל או יד כל פעם כשהשבר הקודם מתאחה במשך שלוש שנים ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אני מניח שבשלב כלשהו הילד יהיה זכאי כדת וכדין לפרופיל 21. אבל האמת שבקריאה שניה הבנתי את ההגיון של אותה ידידה של ברקת: היא פשוט לא רוצה שהילד יתגייס במחזור אוגוסט. והיא צודקת - כל הטובים מתגייסים בנובמבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, היא רוצה שהוא יהיה נהג בקריה. להרבה נהגים בקריה יש בבית גבס עם ציורים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהג בקריה? היא השתגעה? היא מכירה את הסטטיסטיקה של תאונות הדרכים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האינסטינקט הראשוני שלי, כשראיתי את הסקר היה לכתוב תגובה שמסבירה שבישראל אין באמת הרבה תאונות דרכים, ולכן ראוי שתורידו את האופציה "בגלל תאונות הדרכים" מהסקר. התאכזבתי מאוד לגלות שהאופציה לא היתה שם מלכתחילה. לכן אני מודה לך, אייל אלמוני, על שאפשרת לי להציג את מרכולתי: בישראל אין באמת הרבה תאונות דרכים, לפחות יחסית לעולם המערבי, כפי שניתן לראות מכאן וכאן וכאן וכאן החישוב בקצרה: באיחוד האירופי 50000 הרוגים בת"ד בשנה באוכלוסיה של 460 מיליון (כ-11 הרוגים ל-100000) בישראל 514 הרוגים באוכלוסיה של 6.9 מיליון (כ-7.4 הרוגים ל-100000). הפרש של כ-50% לרעת האירופאים, ובאמריקה המצב רע הרבה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שנהוג לנרמל לפי בעלי הרכב ולא לפי האוכלוסיה הכללית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי השיטות נהוגות וגם לפי קילומטר כביש. אף אחת מהשיטות הללו לא מודדת בדיוק את הסיכוי של אזרח במדינה מסויימת למות מתאונת דרכים בהינתן מצבו התעבורתי (נהג, הולך רגל וכו') כי יש עוד פרמטרים שצריך לקחת בחשבון (צפיפות הכבישים, למשל). השיטה שבה השתמשתי מודדת את הסיכוי הזה בממוצע לכלל האזרחים. בכל מקרה, באופן כללי אפשר להגיד שהמצב בארץ בכלל לא גרוע ואולי אפילו טוב יחסית. אני גם לא חושב שיש באיחוד האירופי פי 1.5 מכוניות לאזרח מכאן. אם תבדוק את הלך הרוח בארץ, למשל בתקשורת או בתגובות באתרים פחות מכובדים מכאן (לא מדד סטיטסטי מדויק כמו הסקרים כאן, אבל בכ"ז) תראה שאנשים מאשימים גורמים מקומיים כמו "הנהג הישראלי", "התשתית בארץ" או "הממשלה" באחריות למצב הנוראי של תאונות דרכים בארץ, כשבעצם המצב כאן לא כזה גרוע. זו איזו מין מנטרה שחוזרים עליה בכל פעם שרוצים להראות כמה רע *כאן* למרות שהתופעה הזו בכלל לא יחודית לארץ, ואת הנתונים ההשוואתיים האמיתיים לא מראים לנו (לא במקרה היו לי 4 לינקים בתגובה ולא אחד). לציבור בארץ יש תפיסה מוטעית לחלוטין של המצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני חושב שהסטטיסטיקות שלך נכונות, אני חולק על הרמיזה כאילו המצב לא נורא. המצב אכן נורא - גם אם הוא יותר טוב מאשר באירופה ובארה"ב. תשתית טובה תוכל להציל לפחות 100 איש בשנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, הפרטת התשתיות תהיה הערובה לכך... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערובה לכך, איני יודע, אבל בוודאי תתרום רבות. הרבה יותר קל למדינה לפקח על בטיחות כאשר היא לא מנהלת את העניינים מאשר כאשר היא מנהלת את העניינים. קח למשל את בתיה''ס. בבתי ספר פרטיים, המדינה כופה בדיקות בטיחות קפדניות. לעומת זאת, בבתי ספר ממלכתיים המדינה נותנת לעצמה פטורים. כך גם בתחבורה. אם המדינה תהיה רק מפקחת, יש יותר סיכוי שנגיע לכבישים עם סטנדרטים גבוהים מאשר אם המדינה היא המבצעת ורוצה לחסוך כסף ולכן מטאטאת החוצה את הסטנדרטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם המדינה לא "תטאטא החוצה את הסטנדרטים", מי יעשה את פעולת הניקיון החשובה הזאת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי מושג עם איזה אלמוני אני מדבר. קח מספר, זהה את חמש ההודעות האחרונות שלך, ובהגיע הזמן תקבל תשובה מנומקת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפעמים מתלוננים על זה שתומכי השוק החופשי משתלטים על כל דיון ומפיצים בו את משנתם. אני תוהה אם עכשיו אנחנו רואים למה כל דיון שתומך שוק חופשי משתתף בו הופך מהר מאוד לדיון על השקפת עולמו בנוגע להפרטות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זו מחאה על כך שלחצתי על כפתור ההפעלה של יעקב - אז אני מתנצלת, אבל לא הצלחתי להתאפק... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא אומר שלא צריך לשאוף להקטין את הבעיה גם אם היא לא ענקית. אני מנסה להצביע על סימפטום לתופעה. פה בארץ, אנשים כל הזמן בטוחים שכאן הכל גרוע ומביטים בערגה אל מעבר לים, בלי שערכו בכלל השוואה. הכל רושם שנוצר ממצג שווא. הסטטיסטיקה של תאונות הדרכים היא הדוגמה הקלאסית. להערכתי, אם היתה אפשרות של תאונות דרכים בסקר היא היתה מקבלת לא מעט קולות. אנשים כאן בטוחים שהמצב של תאונות הדרכים בארץ הוא קטסטרופאלי. בארץ - כלומר בניגוד למקומות אחרים. ולמעשה, המצב שלנו יחסית לעולם המערבי הוא בסדר גמור עד מצויין. מצד שני, אולי אני פוסל במומי. הרי לא עשיתי השוואה לשאר העולם. יכול להיות שגם ברגשי נחיתות לאומיים אנחנו במקום טוב באמצע וזה סתם נדמה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לגמרי מסכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |