בתשובה לברקת, 09/05/05 19:59
הוי האופי הצברי 299237
אהמ... אכן, אין מה לומר, יש דברים נחמדים באופן הצברי.
אבל יש הרבה יותר דברים לא נחמדים. אני לא יודעת אם מי שהצביע לאפשרות זו (מסתבר שכרגע אנחנו מובילים) התכוון למה שאני התכונתי, אבל אם הפעם האחרונה שהייתי בחו''ל הייתה לפני שנה וחצי ואני עדיין בייסורי גמילה, כנראה שיש דברים בגו.

הלב שלי נחמץ בכל פעם שאני רואה מעשן זורק את הסיגריה לאדמה ומשאיר אותה שם בלי לחשוב פעמיים. בכל פעם שמישהו דוחף אותי בתור. בכל פעם שמישהו אמור לתת לי שירות והוא מתייחס אליי כמו אוויר. בכל פעם שמישהו עוקף אותי באופן לא חוקי רק כדי לפנות עשרה מטר מאוחר יותר. בכל פעם שאמי המורה מספרת על עוד הורה שבא להצהיר שאם הילד שלו מופרע זה באשמתה. בשבילי זה הרבה יותר מוחשי מהממשלה ואפילו מהמצב הבטחוני. שאין כאן נימוס מינימלי ויחס של כבוד בין אנשים, ואפילו אם הם זרים גמורים.
הוי האופי הצברי 299427
בהחלט.

רק שצריך לזכור דבר אחד (שלמדתי אחרי הכרות מעמיקה עם האירופים() - מה שנראה כמו "יחס של כבוד" או מתן מרחב לאחרים הוא לרוב ריחוק מנוכר, הינעלות וניתוק. הרבה פעמים ‏1 אין להם כלים להיות כנים, לגלות איכפתיות או אפילו להסעיר את הדם. במשפחה הולנדית שהכרתי היטב, האמינו שכאשר מישהו קרוב מתחיל לבכות, יש לצאת מהחדר ולהשאיר אותו שם לבדו. ואלה היו אנשים נחמדים, לא גועליים ולא אכזריים.

1 כן, כל התגובה הזאת מלאה הכללות.
הוי האופי הצברי 299535
סיפור ללא מוסר השכל:
אחת מחברותיי (הישראליות) עברה לפני שנים אחגדות אונס ברוטאלי במיוחד (מסוג סרטי האימה ממש). יומיים אחר כך, כשהגיעה לאחותה, בקשה האחות שלא תדבר על כך איתה, כי "זה אישי מדי", ושלחה אליה את בעלה. לבעל, מתמטיקאי במקצועו, הייתה אכן בשורה מעודדת: מייד לאחד שהגיעה אליו הידיעה, הוא בדק את האפשרות הסטטיסטית שתיאנס שנית באותו אופן, וראה לשביעות רצונו שזו שואפת לאפס.
איזה סיפור מוזר 299644
למה שהאפשרות הסטטיסטית שתאנס שנית תהיה שונה מהאפשרות הסטטיסטית ששהיתה לה להאנס מלכתחילה?
איזה סיפור מוזר 299647
יש לשער שהמתמטיקאי המקצועי ניסה לנחם את הנאנסת בדרך זאת, ולא שהוא באמת האמין בזה. אחרת, הרבה יותר קל להיות מתמטיקאי מקצועי ממה שחשבתי.
איזה סיפור מוזר 299657
לא מדויק. הדגש במשפט האחרון היה על ''באותו אופן'' (לא אכנס לפרטים, אבל זה באמת משהו מסרטי אימה), הטון כמובן היה סרקסטי, והגיס - שהוא אכן מתמטיקאי מקצועי (פרופ' למתמטיקה) - בדק ומצא שאירוע כזה הוא נדיר ביותר.
איזה סיפור מוזר 299666
מה לא מדויק?

אני מבין שאין מוסר השכל, אבל משהו בכל זאת הניע אותך לספר את הסיפור (התמוה) הזה פה. מה?
איזה סיפור מוזר 299668
האסוציאציה התייחסה לדבריה של ברקת על יחסם (הלא אמפטי - לכאורה, לפחות) של ההולנדים למצבי משבר. זה הזכיר לי יחס ישראלי לא ממש אמפתי בהקשר כזה. אין מוסר השכל כי (אני מקווה) זה לא מייצג.
איזה סיפור מוזר 299676
מייצג? מהפרטים שהבאת נראה שגם האחות וגם הפרופסור הם בדיוק ההיפך ממייצגים (את אוכלוסיית האחיות ואת אוכלוסיית הפרופסורים, בהתאמה).
איזה סיפור מוזר 299681
כפי שאמרתי, אני מקווה שזה לא מיצג (את אוכלוסיית האחיות והגיסים בארץ ובעולם). לאור התרחבות אוכלוסיית הפרופסורים מקרב מכריי (עניין של גיל), לא הייתי רוצה להמר בעניין זה.
איזה סיפור מוזר 299769
אני מחמיץ כאן משהו, ללא ספק.

במלחמת המפרץ הראשונה ניסיתי להרגיע מישהי היסטרית למדי ע''י חישוב תיאורטי של הסיכויים שלה להפגע. תאמין לי שזה לא היה מתוך חוסר אמפטיה, אדישות או רוע לב. מה שנכון, התברר די מהר שקלונקס הרבה יותר אפקטיבי מחישובי הסתברות.
איזה סיפור מוזר 299778
זה בסדר גמור, אבל אם היית מנסה להרגיע אותה באותה דרך *אחרי* שטיל הרס לה את הבית, היתה לנו בעיה קטנה.
איזה סיפור מוזר 299780
כפי שאמרת, אתה בהחלט מחמיץ כאן משהו.
יש הבדל גדול בין חרדה ממשהו שעלול לקרות לבין חוויה טראומטית ביותר שקרתה זה עתה. לו היית עושה למענה את אותו חישוב, למשל, יום אחרי שביתה קרס מטיל והיא ניצלה בנס או עם פגיעה קשה - וזאת בלי שתקשיב לה קודם ותנסה לתמוך בעניין הזה - זו הייתה המקבילה הנכונה ליחס שתיארתי, שהוא אטום במקרה הטוב.
אני ניסיתי להרגיע בערך באופן הזה אנשים שהצליחו להגיע להיסטריה לפני מלחמת המפרץ השנייה, אבל מהר מאוד הבנתי שהשיטה הטובה בשבילם זה פשוט הסחת דעת. אז הסחתי בשיחי.
עלינו עליך. אתה פסיכיאטר 300027
נשאר רק לברר אם תל השומר, או מקום אחר.
איזה סיפור מוזר 301197
מרוב עיסוק באפריורי סינתטי הוא איבד מהאותנטיות שלו
ניחומים 299698
הנה משהו שגם מתקשר ליום זה וסופר לנו בתחילת קורס בפילוסופיה של המרחב-זמן. מדובר בהוגה חשוב בתחוםזה, שבתקופת מלח"ע I נידב את שרותיו לצבא ( - הבריטי נדמה לי). הוא בחר באחד התפקידים הקשים בעורף - הודעה למשפחות השכולות על מות יקיריהם. הרעיון שלו היה להציג ליתומים, האלמנות וההורים השכולים את התפיסה הפיסיקלית של הזמן, דהיינו ציר מתמטי שלאורכו מתקיימים עצמים, ובני אדם בכלל זאת. כפי שכל אחד מאיתנו תופס תחום מרחבי מוגבל ולמרות זאת אין הדבר נתפס כטראגי, כך גם צריך לנהוג במימד הזמן. כלומר יקירים שמתו, לא חדלו להתקיים, אלא ממשיכים להתקיים שם - בתחום הזמן שלהם.
לאחר זמן קצר ויתר הצבא על שירותיו של האיש.
ניחומים 299700
''לאחר זמן קצר ויתר הצבא על שירותיו של האיש.''
כמה מפתיע.
ניחומים 300028
שירותו של האיש בצבא תופס מרחב קטן למדי במימד הזמן.
ניחומים 300044
השאלה היא אם בעולם של 11 מימדים זה באמת כל כך משנה.
ניחומים 301196
לבילי פליגרים השיטה הזו דווקא עבדה היטב.
הוי האופי הצברי 299578
כשחושבים על זה - זה רעיון ממש חכם.

בכי נועד כדי לקבל תשומת לב, אם נותנים לאנשים שבוכים 0 תשומת לב - מקבלים 0 בכי, וברוך שפטרנו מעולו של זה.
הוי האופי הצברי 299582
בכי לא תמיד נועד לקבל תשומת לב. הרבה מאוד מן הבכי האנושי, בכל מצב שהוא - קורה כשהבוכה נמצא ביחידות (מזיל דמעות אל הכר, ''הגברים בוכים בלילה...'' וכו'). קורה הרבה פעמים שאדם מנסה להתגבר על בכיו ע''מ שלא יקרה בפומבי - ואינו מצליח. אני הייתי מציעה למשפחה ולכל אחד במצב כזה - לשאול, לברר, בעדינות - האם הבוכה מעדיף להיות לבד או מעוניין בחברה ובתמיכה.
הוי האופי הצברי 299701
בכי של מבוגרים בא לפרוק רגשות סוערים (עצב, כעס, אכזבה). בכי של תינוקות בא להתריע שמשהו לא בסדר (רעב, כאב, קור/חום, בידוד, בהלה וכולי). ואילו המונח "תשומת לב" הוא המצאה תרבותית שאינני יודעת מה מקורה.
הוי האופי הצברי 299706
למה "תשומת לב" זו המצאה תרבותית? האם בראיה כזו גם "בכי של מבוגרים" זה המצאה תרבותית?
הוי האופי הצברי 299707
בהקשר הזה, של טיפול בבכי תינוקות, הוא בהחלט המצאה תרבותית (הניחוש שלי? רציונליזציה לאדישות של הורים עייפים: "הוא רק רוצה תשומת לב").
הוי האופי הצברי 299709
אז עכשיו את אומרת שגם רציונליזציה זה המצאה תרבותית?
הוי האופי הצברי 299711
לא אמרתי את זה. לא חושבת שאנחנו מבינים זא''ז.
הוי האופי הצברי 299715
אם את אומרת שתשומת לב מתבטאת אחרת בתרבויות שונות, אז אני מסכים. אני רק לא הבנתי אם את אומרת שתשומת לב באוםן כללי זה המצאה תרבותית (לא שאני מבין מה זה המצאה תרבותית). אבל, אני לא יודע איך לפתח את הנושא מכאן, אז לך זכות המילה האחרונה.
הוי האופי הצברי 299717
עניתי כאן: תגובה 299716
מסכימה איתך 301198
ארור יהיה ד''ר ספוק והתיאוריות הקלוקלות שלו.
הוי האופי הצברי 299712
וחיות לא מקדישות תשומת לב זו לזו?
הוי האופי הצברי 299716
שוב הוצאתי מהקשרי.
תגובה 299707

כמובן שתשומת לב אינה תלויה רק בהבניות תרבותיות. התייחסתי לטיעון השגור "הוא בוכה כדי לקבל תשומת לב", שנשמע בין היתר ב תגובה 299578 . הטיעון הזה מופעל לעתים קרובות מדי על בכי של תינוקות, וממנו נובע:
א. הבכי אינו "אמיתי".
ב. לכן אין צורך לגשת לתינוק ‏1 הבוכה או לטפל בו.

לטעמי, הטיעון הזה הוא המצאה תרבותית שעושה שימוש בפסיכולוגיה בגרוש ואינה לוקחת בחשבון את משמעותו של בכי תינוקות, כפי שפירטתי פה תגובה 299701 . כמוהו כטיעון הפסבדו-רפואי "בכי (של תינוקות!) זה טוב, זה עוזר לפתח את הריאות/לחזק את הגרון", ששמעתי שלוש פעמים ביממה האחרונה, משלושה אנשים שונים. אבל אפסיק לפני שהתגובה תהפוך לביבליוגרפיה של תגובותיי מהשעה האחרונה.

1 ולפני שיבוא איזשהו אייל ויספר לי על תעלוליו ומשובותיו של הילד שלו, בן ארבע או בן שבע - אני מדברת על תינוקות.
הוי האופי הצברי 299722
אני רק נזכר בקטע מחריד מאיזה סדרת טלויזיה שאני לא זוכר את שמה (יחידה מיוחדת של משטרת לונדון). אחת החוקרות נוסעת לבקר בבתי יתומים ברומניה ושם היא רואה תינוקות מוזנחים שנמצאים בשלבים שונים של קטטוניה או אפטיה.
הוי האופי הצברי 299726
אני לא יודע אם כיוונת בעצם לדעתי, או לא, אבל הצורך בתשומת לב הוא דבר אמתי מאוד וממשי מאוד, ולפי כל המחקרים הפסיכולוגיים והרפואיים גם יחד חוסר תשומת לב לתינוקות עלול לפגוע בהתפתחותם באופן דרסטי.
הוי האופי הצברי 299760
אנחנו מסכימים.
הוי האופי הצברי 299792
אפרופו זה הזכיר לי איזו ידיעה מלפני שבועיים שלושה, על תינוק (או אפילו ילד קטן) שהוריו נטשו אותו בבית החולים אבל מסרבים למוסרו לאימוץ. מישהו יודע משהו בעניין הזה?
הוי האופי הצברי 299794
לא ספציפי למקרה הזה, אבל באופן כללי הורים לעתים מסרבים למסור את הילדים לאימוץ משום שאז מופסקת הקצבה. פגשתי כמה וכמה מקרים כאלה ‏1.

1 כמו גם מקרים שבהם בני משפחה נטשו קרוב משפחה זקן או לוקה בנפשו בבית החולים, והמשיכו להשתמש בקצבת הביטוח הלאומי שלו ‏2.

2 במקרה אשפוז, תיאורטית (ותיאורטית בלבד) הקצבה תופסק לאחר שלושה חודשי אשפוז. איני יודעת מה המצב במקרה של קצבת ילדים.
הוי האופי הצברי 299772
הוא לא רק פוגע בהתפתחותם, במקרים מסויימים הוא הורג אותם.
הוי האופי הצברי 299789
או הופך אותם לשוטים. מה יותר גרוע?
:) 299801
ברגע זה שמתי לב ששכחתי את החיוך בתגובתי הקודמת תגובה 299789 אני מקווה שקראת אותו גם ככה.
הוי האופי הצברי 299734
אבי סיפר לי שבזמן לימודיו בירושלים, הוא היה מוזמן מדי פעם לארוחת ערב שבת אצל קרובים שלו שגרו שם. הוא גילה כי כאשר התינוק שלהם בוכה, הם פשוט מעבירים אותו לחדר האמבטיה עד שירגע, בנימוק ש''תינוקות צריכים לבכות, זה חלק מההתפתחות התקינה שלהם, אבל אנחנו לא חייבים לסבול מזה.''
מסתבר שאנשים באמת חשבו ככה - שלא צריך לקחת את התינוק על הידיים ולהרגיע אותו כי זה יפגע בהתפתחותו התקינה.
הוי האופי הצברי 299761
"אנשים באמת חשבו ככה?" למה אתה מדבר בלשון עבר? כקהל יעד של פורומי "הורים לתינוקות" למיניהם, אני קוראת סיפורים כאלה כל יום, בהווה מוצק. כואב הלב.
הוי האופי הצברי 299766
זה לא שאני לא מאמין לך, אבל בקרב מכרי ההורים (היחסית טריים ויש רבים כאלו) לא נתקלתי בגישה הזאת, לשמחתי.
התינוק יודע 300363
יש לי קרובי משפחה עם ילד בן שלוש וחצי, כמה חודשים לפני שהוא נולד הם ניתקלו בספר "התינוק יודע"‏1. הם החליטו לאמץ את השיטה באופן אולטימטיבי, מה שכולל אי הרגעת‏2 התינוק כשהוא בוכה. כל פעם כשהיינו מבקרים אותם והוא היה מתחיל לבכות אחד מהם היה הולך איתו לחדר השני, ונותן לא לבכות עד שיגמר לו הבכי, ומדובר על שלוש שעות מינימום. משיחות איתם הבנו שמדובר על דבר יומיומי, לפחות פעמיים ביום, לפחות שלוש שעות בכל פעם. היום הילד מדבר כמו בן שנתיים, אין לו כמעט חברים (כי אסור לשלוח ילדים לגנים), אבל ההורים שלו בטוחים שהם ההורים הכי טובים בעולם, ומנסים לשכנע את כולם לקרוא את הספר ההוא, ואת ההמשך שלו ("הילד יודע").

מצד שני, זה כן נכון שכדאי לתת לפעמים לתינוקות (לא בגילאים שלכם, אבל יותר לכיוון השנתיים) לבכות כשצריך. אם לפעמים הילד צריך לקבל לא (או גבול אחר), והבכי הוא אחת השיטות שלו להתמודד אם הלא (או, אם הוא מתוחכם, לנסות ולהניע את הוריו להזיז את הגבול).

2 כולל, מוצצים, נידנודים, חיבוקים, שירים, דיבורים. כשהתינוק בוכה, מותר רק להחזיק אותו ולחכות שהוא יפסיק לבכות, כי אם הוא בוכה, הוא יודע למה הוא בוכה, ומי אנחנו שנשתיק אותו.
התינוק יודע 300426
כן, שמעתי על הספר הזה. הסיפור עושה לי רע ‏1.

מעבר לכל התיאוריות החינוכיות, אני לא מבינה איך אפשר - פיזית - להמשיך לשמוע את הדציבלים הגבוהים האלה. הלא סירנות של אמבולנסים מחקות את הקול הזה, שמעורר רק רצון אחד: להפסיק אותו (ואם כבר התעללות, אני נוטה להבין יותר הורים מטלטלי תינוקות, שעושים זאת מתוך ייאוש כי הבכי לא נפסק, מאשר כאלה שנותנים להם לבכות).

1 אם כי "אין לו כמעט חברים" קשור יותר, להבנתי, בבחירה בחינוך ביתי מאשר בכישוריו החברתיים של הילד.
התינוק יודע 300434
כן, צריך הרבה מאד שכנוע עצמי ואישיות דוגמתית במיוחד בשביל לעמוד בחוויה הזאת.
הוי האופי הצברי 299786
אנשים גם חשבו (ובחלק מהתרבויות עדיין חושבים) שצריך לקשור לילדים את יד שמאל כדי שיהיו רק ימניים; או שצריך לקשור לתינוקות את הרגליים כדי שלא יגדלו עם רגליים עקומות.

ומצד שני, קמות היום כל מיני תרבויות פוסט-משהו שמצדדות בשהות עם התינוק 24 שעות ביממה, מה שאפשרי כמובן רק לאלה שיש להם משאבים אדירים (כמו בעל שיהיה עם התינוק מחוץ לחדר, כאשר אשתו מרצה על השיטה, ויכניס את התינוק לינוק בשנייה שהוא מגרגר ‏1), אבל דואג לרגשות אשם אצל היתר (השייכות לאותו מילייה).

ובסוף, מה שנראה לי הוא, שאינטואיציה אימהית עובדת די טוב, עד שבאים ומקלקלים אותה.

1 אני מתעצלת למצוא את הלינק, אבל היה מאמר כזה ב"הארץ", של איזו פסוידו-חוקרת.
הוי האופי הצברי 299803
קראתי את המאמר. נראה לי שזה לא בדיוק פוסט משהו, אלא טרנדי משהו.
הוי האופי הצברי 299815
למה פסוידו-חוקרת? חוקרת עם קבלות.

ובסך הכל היא צודקת:
"החברה שלנו בנויה ככה שהיא מצד אחד מוכרת לנו הנשים את הדרישה שנהיה אמהות טובות, ומצד שני מכשילה אותנו בכל דרך אפשרית כשאנחנו רוצות. אם אנחנו רוצות אבל לא יכולות לקחת תינוק יונק לעבודה, אם אנחנו לא יכולות לנהל בנק עם ילד בן שנתיים לידנו, אז החברה לא מרשה לנו להיות אמהות כאלו. היא מכריחה אותנו להגיד, או התינוק או אני".

אגב, אינטואיציה אמהית זה דבר טוב ויפה, אבל הרבה מהשיטות הקיימות לגידול ילדים גורמות (או מאפשרות, או מעודדות) לאמא להשתיק את האינטואיציה שלה, כביכול בשם טובת הילד.
הוי האופי הצברי 299818
היא צודקת אולי בפסקה הזו. היא לא צודקת (לדעתי) בכך שצריך לגדל ילדים בלי שום תסכול. אף פעם. זה גם לא יכול להחזיק לאורך זמן. (כן, אפשר לקחת את זה לקיצון השני, הפתולוגי לא פחות, של לתת לילד לצרוח באמבטיה כי זה טוב בשבילו, אבל אני לא חושבת שחייבים לקחת את זה לקיצוניות הזו).

המונח "אמא טובה דיה" של ויניקוט הוא לא רעיון של "בלית ברירה", אלא, לתפיסתו של ויניקוט, הדרך האופטימלית.

ומה מרגיז אותי:
כשאבן זוהר יוצאת עם התיאוריה הזו כדרך הנכונה היחידה, זה משאיר הרבה מאוד אימהות מתוסכלות, ולא בצדק.

טליה המתוקה היא היום בת ארבע. את תוצאות הניסוי של אבן זוהר צריך לבדוק כאשר בתה תהיה בת 18 למשל.
הוי האופי הצברי 299871
דווקא מה שמרגיז אותך נראה לי לא רלוונטי. אם היא אומרת דברים נכונים, מה איכפת אם זה יגרום רגשות אשמה לאלה ששוגים?

תוכן הדברים שלה הוא כבר משהו אחר - היא אכן מאוד קיצונית, נדמה לי שהכי קיצונית בארץ ביישום המודל הזה של חינוך (ושל סגנון חיים בכלל).
אותי הקיצוניות הזו דווקא מרתקת, ואני לא רואה בה מודל אלא מעין נביאת תוכחה, אפשר להגיד גם סמנית ימנית, שמסך כל דבריה אפשר לקחת מה שמתאים ולהמשיך הלאה.
הוי האופי הצברי 299875
ראשית, אני חושבת שמה שהיא מציעה מזיק. (מכיוון שאני לא רואה בפסיכואנליזה מדע, לא אביא (שוב) את ויניקוט כאסמכתא, אלא כמישהו שהיה לו אותה תחושת בטן).

שנית, ליצור דור של אמהות שמרגישות שהן לא מספיק טובות בטוח לא מועיל לתפקודן.
הוי האופי הצברי 299893
2. אבל דברי ביקורת על סגנון אמהות יכולים להיות גם בונים, לא? מטריד אותך שהביקורת שלה לא בונה?

1. טוב, זו כבר אופרה אחרת.
הוי האופי הצברי 299896
2. כן.
הוי האופי הצברי 299989
דעתי היא שכיוון שההסטוריה מספקת לנו שלל דוגמאות לאימהות או אי-מהות מכל הסוגים,
וכיוון שההבניה החברתית בארץ היא כזו שאימהות נחשבת לערך מקודש למדי,
וכיוון שהתפתחות הפסיכולוגיה תרמה, בין השאר, להשרשת חרדות רבות בעניין זה (בעיקר אצל אימהות לילד ראשון),
וכיוון שריבוי ספרי ההדרכה בנושא והגישות ה"מקצועיות" השונות אליו יכולות לבלבל לא פחות משהן עוזרות,
וכיוון שיש די שונות בין אנשים, חברות, משפחות, ילדים ומצבים אישיים/כלכליים/חברתיים וכיו"ב -
נראה לי שבסופו של דבר הטוב ביותר הוא לחזור, כמה שאפשר על האינסטינקטים הבסיסיים ביותר, ולהסתמך על מינימום של מומחים/יות.
הוי האופי הצברי 299837
אולי זה לא פיר להגיד את זה, אבל יש תרבויות לא פוסט שחושבים שצריך לקצץ לבנים בני 8 ימים חתיכת עור מאבר המין. אתה זה אני כותב כשאני יודע את הרקע שלך.
הוי האופי הצברי 299843
בשורה התחתונה אנחנו מסכימים. אשתי ואני מנסים מאז תחילת ההריון ללכת בגישה ''זורמת'' ולא להיות נעולים על גישה ''נכונה'' מסויימת. ככה היה בלידה - בלי הצהרות מוקדמות על ''לידה טבעית'' אלא גישה של ''נזרום עם זה ונראה איך ילך'', כנ''ל לגבי הנקה (שלושה חודשים ובינתיים חלב אם בלבד, אין תאריך יעד, אבל זה בטח לא ימשך שלוש שנים) ובאופן כללי אנחנו מנסים לגדל את הדור הבא לפי מיטב הבנתנו בלי מחוייבות לשיטה מסויימת או לכללים שאסור לחרוג מהם. אם הוא בוכה אז ניגשים אליו, מנסים להרגיע אותו ואם צריך לוקחים אותו על הידיים ואם צריך גם מאכילים אותו אפילו אם הוא אכל רק לפני חצי שעה. מצד שני, אם אנחנו באמצע משהו, לא זורקים הכל ורצים אליו, אם הוא יבכה חצי דקה לא יקרה שום אסון.
הוי האופי הצברי 300360
ואני, מרוב שניסיתי לדאוג לכל צרכיו של הפספוס בלי שהוא חלילה יבכה יותר מיבבה קטנה, נתתי לו כל כך הרבה צומי בחודש הראשון לחייו שהוא בקושי הצליח לישון. התוצאה היתה כמובן תינוק מאד כועס.*
היום זה עבר לי, והוא יכול לבלות בכיף שעה-שעתיים שהוא משחק לבד בלי צורך בצומי ממני, פרט לחיוך מדי פעם (כדי לודא שהוא עדיין אוהב אותי, אלא מה? צרכים יש גם למבוגרים!).

-----------------------------
* על כל ציוץ הוא היה מקבל חיבוק, בזמן שבמרבית הפעמים הוא סתם רוצה למלמל קצת ולחזור לעיסוקיו.
הוי האופי הצברי 300431
שעה-שעתיים שהוא משחק לבד?!

את בטח מתכוונת, כשהוא עלייך, לידך או במרחק נגיעה. זה לא נחשב "לבד". זה נחשב "לא למרכז את הילד" (אשקרה עיקרון הרצף, אגב).
הוי האופי הצברי 300432
כן, שעה שעתיים הוא משחק לבד, ואח''כ עוד כמה שעות הוא מעיין באנציקלופדיה העברית עד שנמאס לו וחייבים לשים סרט של ברגמן בוידיאו.

תאכלי את הלב.
הוי האופי הצברי 300440
שלי קורא רק עיתונים. שטחי :-(
הוי האופי הצברי 300443
חניוק. ברגמן גם ההורים שלו לא רואים, והילד מתעניין באותה המידה ב''ביבי מוצארט'', ''יס בייבי'', ''באפי קוטלת הערפדים'' וחדשות ערוץ עשר (כלומר, מהופנט למסך במשך כמה דקות, ואז מגלה שכן, האגרופים שלו עדיין שם, וכן, אפשר עדיין ללעוס אותם באושר תוך השמעת קולות נמרצים ומאושרים. לא גאון הילד, אבל מותק.).
הוי האופי הצברי 300441
על משטח המשחקים שלו, כשרוב הזמן אני באותו חדר (כמה מטרים ממנו) עושה משהו אחר, ולפעמים אני בחדרים אחרים, ובודקת מה שלומו פעם בעשר דקות בערך. אני יכולה לראות אותו אם אני פשוט אזיז את המבט (מהספר, אלא מה, מהכביסה?), אבל הוא לא רואה אותי אלא אם כן אני ניגשת אליו, כך שמבחינתו הוא לבד.
הוי האופי הצברי 300444
חכי שיתחיל להתגלגל. פעם בעשר דקות? נצלי את ימי החופש האחרונים שלך.
הוי האופי הצברי 300448
הלול כבר מוכן לפעולה. גם ממשטח המשחקים הוא לא יכול להגיע רחוק במיוחד (זו מעיין שמיכה שמונחת על הריצפה). חופשי, שילך. נקשור עליו סמרטוטי ספונג'ה, שיביא גם תועלת.
הוי האופי הצברי 300450
''גם ממשטח המשחקים הוא לא יכול להגיע רחוק במיוחד ''
הוי, התמימות.
הוי האופי הצברי 300452
הסיומת שלך מזכירה לי את השיר המופלא של חזי לסקלי ''הו, חולשה''.
הוי האופי הצברי 300447
באמת? מוזר.
מצד שני, מעולם לא ניסיתי למתוח את הזמן ככה. בד"כ אין אצלנו יותר מעשרים דקות-חצי שעה של פעילות רצופה (מה הוא עושה שם שעתיים? אין לו אפילו עם מי להשוות גדלים!)
הוי האופי הצברי 300451
לא שעתיים בלי הפוגה. פעם בחצי שעה אני באה להצחיק אותו עד שהוא צוחק עם כל הגוף, ובשאר הזמן הוא לועס אגרופים, משחק במובייל שלו, בועט באויר, מתאגרף עם חברים דמיוניים ומתגונן מהחתול.
הוי האופי הצברי 300453
החיים שלך היו יכולים להיות פשוטים הרבה יותר אם במקום חתול היית מגדלת נמר.
הוי האופי הצברי 300454
יה! נמר! איפה קונים?
הוי האופי הצברי 300482
שעה שעתיים? כל הכבוד. כשהוא ער (והוא ער רוב שעות היום וכל הערב, למעט בזמן נסיעות) הוא מתקשה להתרכז במשהו אחד יותר מ-‏20 דקות ואז הוא מתחיל לקטר ורוצה שישחקו איתו במשהו אחר. מצד שני, הוא מוכן לבהות במסך המחשב (זה מזיק?) ככה שאני יכול להחזיק אותו עלי ביד אחת ולעבוד (בקריאת האייל) בשניה.
הוי האופי הצברי 300485
אם יתברר שזה מזיק תוכל לתבוע את האייל.
הוי האופי הצברי 300542
גם אבי השפן עושה את זה, ואני חשבתי שזו סטיה אישית שלו. הרשיתי כשהוא הבטיח לא לשחק HALF LIFE2 עם התינוק.
לידיעת האמהות והאבות 301185
(שכ"ג, מחכך ידיים בהנאה כשהוא רואה בעיני רוחו את האמהות זוקפות אוזניים מודאגות עם כל ציוץ של הזאטוט).
לידיעת האמהות והאבות 301193
רשע מרושע.
הוי האופי הצברי 300429
חמתי עלי"ה היתה אומרת שבגיל שמונה עשרה, אפילו אם נרצה, לא נוכל לקחת את התינוק(?!) בידים.
הוי האופי הצברי 299759
הו באמת? אף פעם לא בכית כשהיית לבד?
שלא להגיד, כאלו שבוכים רק כשהם לבד. 299825
_________
העלמה עפרונית, בדרך לחגוג עצמאות.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים