בתשובה לאלון עמית, 24/03/05 9:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מעניין אם עוד מישהו שותף לחוויות הילדות שלי עם האדון ורן: חלק קטן של הספרים שלו אהבתי מאד, ואת השאר לא סבלתי. זכורים לטובה "ילדי רב-החובל גרנט" על ארבעת כרכיהם, ולדראון השעמומון "מסביב לעולם ב 80 יום". |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר שהשתעממתי ב"מיכאל סטרוגוב", וגם קצת ב"מסע לבטן כדור הארץ", אבל את השאר (בעיקר את "אי המסתורין" אבל אפילו את "הדייג המסתורי" או איך שלא קראו לזה) אהבתי מאוד. לא קראתי את ילדי רב החובל גרנט, אבל מסביב לעולם ב-80 יום היה הראשון שלי והיה נחמד מאוד. ועכשיו לנטפוק (וספויילר ל"מסביב לעולם ב-80 יום"): בפרק השלישי מתואר כיצד בדרך מביתו אל המועדון דורך פיליאס פוג על רגלו השמאלית חמש מאות שבעים ושש פעמים. בפרק האחרון מתואר כיצד פספסרטו גורר את אדונו למרכבה מכיוון שנשארו להם עשר דקות להגיע למועדון, והמרכבה מקבלת מחיר מופקע, דורסת כלבים והופכת מרכבות אחרות בדרכה. כעת השאלה: האם כדי *לרוץ* דרך שבהליכה לוקחת לך חמש מאות שבעים ושש צעדים ברגל ימין צריך יותר מחמש דקות? והאם לא היה עדיף לרוץ מאשר להשתלט על מרכבה ולהקים מהומה שכזו? האם יש כאן אמירה שנונה על כך שג'נטלמן בריטי כפיליאס פוג יעדיף להשתולל במרכבות ולא לרוץ במו רגליו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ל"ילדי רב החובל גרנט" היו 6 כרכים (!), והוא אכן היה מצויין (אם כי מעט ארוך). מסביב לעולם ב 80 יום הוא לדעתי הספר הטוב ביותר של ורן. בדיוק עכשיו אני קורא אותו מחדש עם בני בן ה- 9. דווקא את 20000 מיל אהבתי פחות. ספר נוסף שמאוד אהבתי הוא "מיכאל סטרוגוב". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כששכ''ג היה ילד, שני הכרכים האחרונים עוד לא נכתבו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן, "ספינה בלב ים". דבר מועיל למדתי מאותו ספר: אם נתקעתם בלב ים ללא מזון ומים ואתם על סף התייבשות, אסור להיכנע לפיתוי המטעה ולשתות מי ים - בהתחלה מרגישים רוויה והקלה, אחר כך מגיע הסוף המר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה! גם אני למדתי את זה משם! (או מאיזשהו ספר של ורן, בכל מקרה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון למצב מעיק זה הוא התפלת מים פיראטית, המתבצעת בעזרת יריעת ניילון, כלי קטן ומשפך/צינור. אור השמש (שיאדה את המים ויפריד אותם מן המלחים) חיוני למטרה זו - ומכאן שאם נתקעת על ספינה בלב ים באמצע חורף אפור, אתה ממש, אבל ממש, בצרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארבעה אנשים, כלב אחד ומהנדס אחד נופלים על אי בודד מתוך כדור פורח, כשרק בגדיהם ושעוניהם לגופם. כמה חודשים יידרשו להם עד שייצרו ניטרוגליצרין? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אחד מהאנשים הוא מגייוור - שתי דקות, ואם מדובר ב- A-Team הרי שתוך חמש דקות יש להם אצבעות דינמיט ארוזות יפה בארגזים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצל ורן זה לקח להם כמה חודשים, מה שמראה עד כמה הוא מיושן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ארבעה אנשים, כלב אחד ומהנדס אחד..." זאת אומרת שמהנדס הוא לא בנאדם? 4 יחידות "איש"+ 1 יחידות "כלב"+ 1 יחידות "מהנדס"= שיעור מרתק בזואולוגיה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי קריאת ''אי המסתורין'' לא ניתן שלא להגיע למסקנה הבלתי נמנעת שמהנדס הוא לא בן אדם אלא השלב הבא (והמשופר) באבולוציה של המין האנושי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז איך בדיוק מבצעים את ההתפלה ???? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לתפוס אותי במילה. העיקרון כזה: ממלאים כלי רחב ושטוח במי ים, מניחים בשמש כך שהמים יתאדו. פורשים מעל הכלי יריעת ניילון משופעת שתקלוט את המים שיתאדו בצורת טיפות, וממנה ינזלו הטיפות המותפלות על צינור (או על היריעה עצמה), אל כלי אחר. המלח נותר בקרקעית הכלי המקורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחמד. 1. האם מישהו יודע מדוע מים מתאדים ללא יוני המלח ?? 2. ניתן מן הסתם להשתמש ב-2-3 שקיות לצורך העניין, ללא כלים אחרים. אם כך, אקח איתי לכל הפלגה/טיסה מהיום שקיות מקופלות בכיס... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לימדו אותנו את זה בקורס השרדות, עם מימיה ובור. כשחזרנו אחרי שעה המדריך התלהב מהמימיה המלאה (שמישהו מילא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה יגרום לאדי המים להתעבות על היריעה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היריעה יותר קרה כי היא באה במגע עם אוויר חיצוני? אגב, כשסיפרו לי על זה, אמרו שיש לשים אבן קטנה במרכז היריעה, כדי לגרום לצורת משפך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנסיוני העשיר בסירות טרופות וחיים על אי בודד אני יכול להעיד שיריעות ניילון בשמש אינן קרות כלל ועיקר, בטח שלא יותר מהאויר בסביבתן הקרובה. אפילו בחממות, שהן כלי סגור הרבה יותר ממה שהניצול הטיפוסי מסוגל לבנות על הדוברה הרעועה שלו, אין הצטברות של מים בשעות היום, וכל מי שנוגע בדופן החממה מסתכן בכויות מדרגה שניה. בלילה אמנם ייתכן אפקט של טל, ולפי החישוב שלי על רפסודה ממוצעת אפשר, בתנאים אופטימליים, להפיק שלוש טיפות של מים ביממה. חוששני שאת שאר חמשת הליטרים שאתה זקוק להם בלב האוקיינוס יהיה עליך להשיג ממקור אחר. ז'ול ורן - זה לא האיש ההוא שהסביר שבדרך בין כדור הארץ לירח יש נקודה אחת בה כוחות המשיכה משני הגופים האלה מתאזנים ואתה חש שם חוסר משקל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבנה שלי זה שהניילון עדיין יותר קר מתחתית המיכל. ודוק, אם אכן הניילון לוהט למגע, משמע שהאוויר החיצוני הרבה יותר קר ממה שיש בתוך המתקן. מכאן אפשר להסיק שהנקודה הכי קרה במתקן היא דווקא על פני הניילון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי ''חיי פאי'', יש בסירות ההצלה מתקנים כאלה יעילים למדי לניפוח עצמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה. ניילון וזכוכית משמשים כדפנות של חממות דוקא משום שהם מעבירים את קרינת השמש היטב ולא בולעים אותה (וכתוצאה מכך מתחממים). לכן כלי המים מתחת ליריעה מתחמם והיריעה לא. שיטה זהה או דומה למה שהזכירה ברקת הוצגה באחת מסדרות הריאליטי-הישרדות של ה-BBC Prime המועברות ע"י יוצאי ה-SAS הבריטי שעסקה באימוני היחידה במדבר. כעבור כרבע שעה אספה היריעה בערך חצי כוס מים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני זוכרת נכון, הרעיון הוא לשים עלים בשרניים על הנילון הפרוש בבור. או משהו כזה. מצד שני, סביר להניח שאם אני אהיה תקועה על רפסודה בלב ים1, אני אעדיף פשוט לשתות את הדמעות שבטח יזלגו שם. 1קורה פעמיים בשנה, אני מניחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה "אני מניחה"? אפילו בגילך הזעיר את אמורה כבר לדעת מה הממוצע שלך בהיתקעות רפסודית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר גם עם חוקן. (לא ניסיתי. בשעת הדחק אנסה כ''כ התפלה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
aha
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמעט הכל כלי כשר כאן כבור |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לנחש שאתה טוב במציאת באגים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא ניחוש, זו אינטואיציה מושכלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחילופין, אפשר לשלוח יונת דואר לטורקיה, ולבקש אספקת מים דחופה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה גוף האדם יכול לפלטר 700 סי.סי. מי ים ביממה. כך טען והוכיח על בשרו אלאן בומבארד שחצה את האטלנטי ממרוקו לאמריקה בסירת גומי מתנפחת ב56 ימים. כתוב בספרו "מים שמים וסירה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמות קטנה של מי ים אינה קטלנית - כך מוכיח כל ילד שבלע קצת מים בים. אבל האם אלאן בומבארד הצליח לשרוד כששתה אך ורק מי ים? (כן, אני יודע שזה ספוילר. אבל בכל זאת) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי גשם שאסף ביריעת ברזנט ונוזלים מבשר דגים שדג, הוא הפסיד כעשרים קילו ממשקלו אבל שרד. ( סכנה הראשונה באיבוד נוזלים היא קריסת הכליות, אם תספק להן חצי ליטר נוזלים ביום, תדחה את הקריסה בימים רבים, לא תמות תוך ארבע ימים כמו בהתייבשות טוטלית.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
6 כרכים? אם כך עלי להבין שהמהדורה בת 2 הכרכים בהוצאת 'כתר' שקנו לי בילדותי היתה מקוצרת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שכל אחד משני הכרכים שלך היה למעשה שלושה כרכים במהדורה שאני קראתי. אני זוכר ששה כרכים די דקים. כמה עמודים היו בגרסה שלך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו כשאני מסתכלת על זה - 522 עמודים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל העניין הזה עם הכרכים נראה לי כמו הונאה צרופה. אדם קונה ספר, נניח "מסעיו ופגעיו של קפיטן הטראס", חוזר הביתה שמח וטוב לב רק כדי למצוא שבידו כרך 2 מתוך שלושה. גם אין לו מושג מי הגיבורים וגם אין לו מושג איך העלילה נגמרת. אני כבר לא מדבר על זה שגם כשיש לך את כל הכרכים, הם נוטים להעלם. שנים החזקתי בבית את כרך א של "גיזת הזהב" מתוך תקווה שכרך ב יימצא. כשסוף סוף הוא נמצא (ללא כריכה, ובתוך שקית המחברות שלי מתואר ראשון), איבדתי את כרך א. 1 אופס. עכשיו דובי יתלונן בבלוג שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי את שני הכרכים, כרוכים היטב למרות שיצאו לאור ב-1959 (ועלו אז 750 פרוטות הכרך). יושאלו ע"פ דרישה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רשמתי לפני את הצעתך הנדיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה העניין הזה עם כרך ב'? (ספוילר לגיזת הזהב) בסוף הם כולם חוזרים הביתה וזהו! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*כולם*? אולי בגירסא המצונזרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם רק כרכים המהוים חלק מספר שלם נוטים להיעלם אצלך - אשריך. אצלי הנטייה הזו קיימת אצל כל מיני, וזה מתחיל להיות חמור ביותר. מה גם שהספר המשחק קשה להשגה הוא בדיוק זה שאתה זקוק לו במיוחד, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרתי את זה לאנשים מביקורת-מס-הכנסה. זובי האמינו לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנשי מס הכנסה הם קטני אמונה מלידתם. חוצמזה אין להם די ספרים כדי להכיר את תכונותיהם הבסיסיות (לפחות לא ספרי פיקשן, שיש להם רצון משהם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המממ... זה משאיר פחות מ 100 עמודים לכל אחד מכרכי הדקים... נשמע מעט אבל אולי אפשרי. לצערי הספרים כבר מזמן אינם ברשותי ולכן אינני יכול לבדוק. בכל זאת, יש סיכוי שברשותך תרגום מלא (מי יקצר ספר ויגיע ל 522 עמודים?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן. הוצאת 'כתר' קיצרו בצורה ניכרת את ''עלובי החיים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכל בבקשה לפרט מה הם באמת העיפו? ההקדמה המזעזעת שלהם (שבה הם מתוודים שהם קיצצו בפרטים כדי לא "להעיק" על הקורא המסכן שלא יודע מה טוב לו) לא פירטה כמה הם הורידו מהספר, וכשנתקלתי בעותק אנגלי, של פינגווין, התברר שגם זו מהדורה מקוצצת. אני מתחיל לחשוש שאולי זה ספר שבאמת היה צריך לקצץ בו (כמו מה שמתואר במבוא של "הנסיכה הקסומה"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משלושה כרכים עבים הנפח ירד לכדי שני כרכים שנפחם שקול, פחות או יותר, לזה של תום סויר + האקלברי פין. הספר המקורי מלא בתאורים ארכניים ומשמימים של רחובות פאריס וסימטאותיה, מרצפת אחר מרצפת. אבל לא זאת הנקודה. אם אתה רוצה לדעת על מה הספר, הכריכה האחורית תספיק (ויש גם לא מעט גרסאות קולנועיות שמתארות בצורה די נאמנה את השתלשלות החלקים המרכזיים של העלילה). אם אתה רוצה לקרוא את "עלובי החיים" *מאת הוגו* - נו, אתה אמור כבר לדעת במה זה כרוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קראתי את הספר של כתר, וגם שם יש לא מעט תיאורים מפורטים ודיונים על ההיסטוריה של צרפת (לי זה דווקא היה מעניין, אבל אולי זה רק אני). האם אמורים לעשות דברים דומים ל"אבא גוריו", או אולי ל"אנה קארנינה"? אני לא מבין מה עשה "עלובי החיים" העלוב שקיצצו אותו ככה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה עשו עלובי החיים במדינת ישראל שמקצצים להם ככה, אתה מבין? (רמז: זה יותר מה שהם לא עשו). ככל הזכור לי, קיימת מהדורה עברית שהיא קיצוץ נדיב של אנה קארנינה. אי-אלו קלאסיקות ספרותיות נכתבו מלכתחילה בצורה מנופחת ביחס לתוכנן. הסיבות היו בד"כ שיקולים כלכליים, כמו פירסום בהמשכים בעיתון (מי שאי פעם נשמט על בהונותיו כרך א' של "כל תגובות שכ"ג" 1, יודע היטב על מה אני מדבר). במקרים כאלה, צמצום היריעה לממדיה "הנכונים" אולי אינו עוול כה גדול. השאלה היא אם אתה, בתור קורא, רוצה לערוך את הכרותך עם הספר באופן בלתי אמצעי 2, או מוכן להסתפק באינטרפרטציות. 1 לנוכח דברי בלע מסוימים שנכתבו בבלוגו של X-צ'יף, מצהיר כותב תגובה זו כי מקום השכ"ג בצמרת רשימת האיילים הראויים בקריאה, מובטח. 2 קח בחשבון שאנחנו מלכתחילה כבר נאלצים לפשרה מסוימת בעניין אם אין ביכולתנו לותר על תיווכו של המתרגם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד כמה שזכור לי (וזה די מעט), מנעד התגובה שלי נע בין "אהבתי מאוד" לבין "יצאתי מגדרי"1. זה הכל היה במשך שנה, או שתיים, או שלוש, בכיתה ג' ו/או ד' ו/או ה'. הייתי קרוב לגמור את כל מה שהיה בשלושת המדפים שלו בספריית בית הספר, כשהספרנית הקפריזית התנפלה עלי פתאום שאולי אני אפסיק לקרוא רק ז'ול ורן כל הזמן. זה מאוד העציב אותי, אבל לא העזתי להמרות את פיה (וכך הגעתי לאסימוב). היוצא מהכלל היה... "הפוך על פיו". אותו קיבלתי במתנה מאיזו דודה ליומולדת 8 או 9, ניסיתי לקרוא והתייאשתי די מהר: גם ההומור שלו וגם ההסברים הטכניים (המפורטים למדי) עברו לי רחוק מעל הראש. בגיל 16 בערך נתקלתי בו שוב, ונדלקתי. 1 נדמה לי שזה היה "טירה בקרפטים". בלי טכנולוגיה ובלי גיאוגרפיה אקזוטית במיוחד, סתם עלילה סוחפת. וגם ספר נשכח במיוחד בשם "הז'נגדה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היכולת לא לסבול ספרים היתה חסרה לי בילדותי (אולי חוץ מהספרים של הרשקו ופרסקי). טעם זה משהו שמפתחים (או לא): הנה, עכשיו הילדונת שלי גמרה לאכול את ארוחת-הבוקר שהכינה לעצמה - פיתה עם יוגורט וגזר עם ריבה. ברצינות, אני לא זוכר מתי קראתי את הספר הראשון שלא סבלתי, אבל זה היה כשכבר לא הייתי ילד (אחרי גיל 20, זאת אומרת). הייתי צריך להיחשף לדן בראון, או ללאקאן, מוקדם יותר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |