תכליתיות זה בעצם דברים שקורים בשביל. הנחת הבשביל חייבת לגרור רצון, אבל לאל השפינוזי (או לטבע - שזה אותו דבר בעצם) אין רצון. רצון הוא מושג אנושי והוא מיוחס לאל ע"י אנשי דת, מטעמים תועלתניים. עפ"י שפינוזה, הם מבססים טיעונים על בסיס "הטענה מן הבערות" - קריא: התופעה X נובעת מרצונו של האל, איננו יכולים לדעת את רצונו של האל ולכן לא נוכל לדעת (בעקרון ולא בגלל בעיות טכניות) את הסיבות לתופעה X. זו השיטה של הממסד הדתי לענות "ככה" ולפתור את הבעיה של הבערות האנושית (יש כל מיני דרכים להתמודד עם בערות - זו אחת מהן). הבערות האנושית היא הקושי שלנו להביט על סיבה של תוצאה ולמצוא לה את הסיבה ואז עוד סיבה ואז עוד אחת...
If a stone has fallen from a room onto someone's head and killed him, they will show, in the following way, that the stone fell in order to kill the man. For if it did not fall to that end, God willing it, how could so many circumstances have concurred by chance (for often many circumstances do concur at once)? Perhaps you will answer that it happened because the wind was blowing hard and the man was walking that way. But they will persist: why was the wind blowing hard at that time? why was the man walking that way at that time? If you answer again that the wind arose then because on the preceding day, while the weather was still calm, the sea began to toss, and that the man had been invited by a friend, they will press on – for there is no end to the questions which can be asked: but why was the sea tossing? why was the man invited at just that time? And so they will not stop asking for the causes of causes until you take refuge in the will of God, i.e., the sanctuary of ignorance.
Spinoza: Ethics, Part I (Appendix, paragraphs 2-6)
|