בתשובה למישהו, 20/11/04 6:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הרגשתי בדיוק כמוך, ואף יותר מכך. לאחר ביקור במוזיאון האקדמיה הקלאסי של ונציה המציף אותך בגל אדיר של ציור קלאסי (ביקור מומלץ בפני עצמו), ביקור במוזיאון גוגנהיים לאומנות מודרנית על שפת הגראנד קנאל, שכנע אותי סופית שהציור המודרני הוא אומנות לא פחות גדולה מן הציור הקלאסי וכמה קופסאות מלאות בצואת האמן לא צריכות לשנות עובדה זו. נראה לי שאורי קציר נסחף בזרם של אפריים קישון וטומי לפיד המתמצית באניקטודה כיצד קשקוש סתמי הופך ליצירה מוזיאונית. לא הייתי מזדרז לפסול את האמנותיות של קופסאות הצואה. יותר מכך, הייתי נמנע בכלל מן הצורך לשפוט את היצירה. איני בטוח שהמאמץ האמנותי שהושקע ביצירה ''הצעקה'' (שם הצייר הסקנדינבי פרח מזכרוני) היה גדול יותר מהמאמץ (אם אפשר להתבטא כך) של מאנצוני, כך שזה אינו יכול לשמש כקריטריון. נראה לי שבתחום זה צריך להקים לתחייה את המרקסיזם. לא נראה לי בעייתי שיש אמנים ההופכים פרובוקציות ליצירות אמנות. נראה לי בעייתי שיש אנשים שיש להם כל כך הרבה משאבים שהם יכולים להשקיע הון קטן ברכישת חרא בפחיות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אדוורד מונק |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. ועוד מחשבה בעקבות הביקור במוזיאון פגי גוגנהיים לאומנות מודרנית: חלק מן היצירות נרכשו על ידה (בסכומים לא קטנים) בתקופת מלה"ע השנייה. אני לא יודע אם הגברת היתה יהודייה (בעלה היה), אבל במוחי ניקרה המחשבה שהגברת פיזרה הון לאמנים בזמן שמליונים מבני עמה ואחרים עונו למוות. מחשבה כזו רק מובילה למסקנה שהנסיון לשפוט תמיכה ציבורית ו/או פרטית באמנות בכלים לוגיים וכלכליים טהורים (כפי שנעשה גם בדיון כאן) אינו יכול למצות את העניין. הצורך של בני אדם באמנות נופל רק במעט מהצורך במזון כסות וקורת גג. שלטון דמוקרטי שיפנה את כל המשאבים לבור ללא תחתית של תקציבי סעד ובריאות ולא יקצה סכומים לתרבות אמנות מוזיאונים תאטראות ופסטיבלים למיניהם, לא ישרוד. לא לחינם שנו הרומאים "לחם ושעשועים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה המעניינת היא האם הצורך של אנשים ללכת למוזיאון ולראות פחיות חרא הוא אותו צורך של אנשים ללכת לקונצרט של בטהובן. לשניהם אתה קורא ''אמנות'', אולם לא ברור כלל מדוע ניתן להשוות בין השניים - ולמה יש להפנות משאבים מאחד לטובת השני (ומשאב שהולך לאחד, פירושו תמיד משאב שיכל ללכת לשני ולא הולך אליו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהתשובה היא באופן חלקי כן. אני לא חושב שאנשים חשים התעלות רוחנית מראיית פחיות חרא, אבל אני חושב שאנשים רבים הולכים לשמוע בטהובן כדי לשמוע מה ששמעו אנשים רבים אחרים לפניהם. לגבי הפניית משאבים ציבוריים לאמנות נדמה לי שאין סיכוי שתקציבים ציבוריים יופנו לאמנות פרובוקטיבית אלא בדרכי עקיפין. בשאלה זו, המידה הנכונה ברורה למדי: א. מלמטה, ברור שהשלטון צריך להפנות משאבים מצומצמים לכיוון האמנות, פשוט משום שזה צורך ציבורי כמו כבישים. ב. מלמעלה, ברור שלא כדאי שהשלטון יהפוך למממן בלעדי ופוסק אמנותי קובע (עיין ערך בריה"מ). בסופו של דבר, זה רע גם לאמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי הרבה מידע על כל מה שקרה בברה"מ מהבחינה התרבותית, אבל למיטב ידיעתי היו כמה וכמה אמנים שנתמכו ע"י השלטון וכתבו יצירות מופת (כרגע המלחין שוסטקוביץ' עולה לי לראש), שלא בטוח בכלל שהיו נכתבות ללא התמיכה שלו. דבר נוסף: לא לגמרי הבנתי למה התכוונת במשפט "אבל אני חושב שאנשים רבים הולכים לשמוע בטהובן כדי לשמוע מה ששמעו אנשים רבים אחרים לפניהם.". התכוונת לכך שהיום החוויה בהאזנה לבטהובן אינה רוחנית או 'אומנותית'? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ואני חושב שיש כאן שאלה של מידה, אין טעם לרדת לדוגמאות שאיני בקיא בהן (מה עלה בסופו של שוסטקוביץ? האם אני מבלבל אותו עם מלחין רוסי אחר שהתאבד?). העקרון הוא שאמן צריך לעמוד למשפט הציבור צורך האמנות (תהא הבנתו מה שתהיה) ולא למשפטם של פקידי תרבות ממונים (מה שנקרא בזמנו ז'דנוביזם). דבר נוסף: אני אכן סבור שציבור המאזינים לבטהובן גדול בהרבה מציבור המומחים למוסיקה שמידת הנאתם הרוחנית שקולה ונובעת מיכולתם המוסיקלית לזהות קטע של בטהובן ביצירה של מאהלר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין לא מצליח להבין מה העמדה שלך בנושא. האם אתה טוען שכיום בטהובן הוא פיסה הסטורית של אומנות שניתנת להערכה רק ע"י מומחים, או שאתה טוען שמומחים ומבקרי מוזיקה אינם מסוגלים להינות ממוזיקה באופן ספונטני? אני אשמח אם תסביר בפירוט יותר את דעתך על הנושא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שקצת סיבכת אותי. מה שניסיתי לעשות הוא קצת לדקור את התפיסה שבטהובן הוא אמנות עילאית שכל חובב מוסיקה השומע אותה חש מיד התעלות שאין לה שיעור ופחיות חרא במוזיאון הן חילול הקודש של האמנות הפלסטית. טענתי שיש הרבה מאזינים למוזיקה קלאסית (כולל אני עצמי) שאינם מבינים גדולים במוזיקה ונהנים ממנה באופן סביר למדי. אני מניח שלו הייתי סיני הייתי נהנה במידה כזו מאופרה סינית. מלבדם, יש כמובן גם מומחים ומבקרי מוזיקה וגם ציבור רחב למדי של מבינים במוזיקה (דרך אגב אני די אוהב את בטהובן, בפרט את הסימפוניה התשיעית). יש להניח שגם רוב מבקרי תערוכות האמנות הפלסטית, אינם מומחים לאמנות וכמה פרובוקציות לא מעודנות לא מזעזעות את עולמם. מנקודת מבט כזאת כל העסק אינו נורא כל כך ולא שווה התערבות צנזוריאלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קריאה מחדש של ההודעה שלך וכמה מההודעות הקודמות בשרשור הזה גרמה לי לחשוב על נקודה חדשה, שכנראה נבעה מראש מההודעות הקודמות שלך, פשוט לא הייתי מספיק מפוקס בשביל להבין, כנראה. אני חושב שההשוואה של בטהובן מול אמנות חזותית חדשה מראה שבעצם הצורך הכללי באמנות קיים בשתי צורות - גם הצורך לקבל ולהפנים יצירות אמנות מוכרות בעלות חשיבות מסוימת ומוכחת, אבל גם הצורך לספוג אומנות חדשה עם הקשרים חדשים, וכאן אולי דווקא אפשר איכשהו להכניס להגדרה דברים שמתיימרים להיות אומנות, כמו פחית החרא וכד', כיוון שהתהליך כולל גם את הדיון הציבורי על מהות האומנות. הבעיה של המוזיקה והקולנוע (לדוגמא) בהקשר הזה היא ששני המדיומים דורשים כבר את תהליך הקבלה וההפנמה עוד בשלב הספיגה הראשונית, כיוון שהם יוצרים את ההקשרים שלהם בתוך מרחב זמן מסוים ואי אפשר לקלוט את המידע הבסיסי מהם רק באמצעות החושים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיאור שוסטקוביץ' הוא עיוות די משמעותי של המצב. שוסטקוביץ' סבל כמה תקופות של "אי אהדה" מצד סטלין, שאילצו אותו בתחילה לוותר על מוסיקה תיאטרלית (בלט, אופרה) ולעבור למוסיקה קונצרטנטית ומאוחר יותר גם השביתו אותו ממלאכה במשך שנים (לבד מקנטטות "הירואיות"). למעשה, רוב הקריירה שלו עמדה בסימן המעבר בין גינוי ל"רהביליטציה" כשהוא נאלץ לגנוז יצירות (לדוגמה, הסימפוניה הרביעית) ו"להדביק" סיומים הירואיים ליצירותיו. תיאור נכון יותר של הקריירה שלו הוא שהיא הייתה יכולה להיות הרבה יותר מרשימה אלמלא נאלץ לעוות את המוזיקה שלו לצורכי משטר הדמים. כך אירע גם לפרוקופייב, שבקווים כללים הוחנק כאשר "השלים" עם המשטר הסובייטי והתיישב בחזרה במוסקבה (לדוגמה, האופרה סמיון קוטקו) ובקווים כלליים כמעט ולא הפיק עבודה משמעותית במשך עשור. וסיפור דומה, חצ'טוריאן: בתחילה הכרה ופרסים, אחר כך גינוי ודחיה במשך תקופה ארוכה ובסוף "רהביליטציה." בשלושת המקרים הדגם די דומה: הצלחה בתקופה שעד תחילת שנות השלושים, אחר כך גינוי ודחיה בתקופת הטיהורים והמלחמה ו"רהביליטציה" בתקופת השיקום שאחרי. התמיכה השלטונית התבטאה, ברוב המקרים, בעיקר באישור להשמעת היצירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שטעיתי לגבי ברית המועצות, ואני לא ממש מודע לסיפורים של המלחינים הרוסיים מאותה תקופה. בכל מקרה, אתה חושב ששוסטקוביץ', פרוקופייב וכו' היו מגיעים לאן שהגיעו מלכתחילה אם לא היו מקבלים תמיכה מהירה מהשלטון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הצעקה'' היא יצירה של אדוארד מונק. מונק עסק ביצירה כמה שנים ובנה, יצר, תיחרט וצייר מספר עצום של גרסאות שלה. אני גם ממש לא בטוח שהיא הנושא כאן, ממש כמו ש''הריקוד'' של מאטיס אינו הנושא כאן. הביקורת של אורי קציר התמקדה ביצירות אמנות קונספטואלית, כשאחרים הרחיבו אותה -- עם ובלי הסכמתו -- לתחומי האבסטרקט. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |