בתשובה לאייל עמיר, 30/11/04 17:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האמת שקצת סיבכת אותי. מה שניסיתי לעשות הוא קצת לדקור את התפיסה שבטהובן הוא אמנות עילאית שכל חובב מוסיקה השומע אותה חש מיד התעלות שאין לה שיעור ופחיות חרא במוזיאון הן חילול הקודש של האמנות הפלסטית. טענתי שיש הרבה מאזינים למוזיקה קלאסית (כולל אני עצמי) שאינם מבינים גדולים במוזיקה ונהנים ממנה באופן סביר למדי. אני מניח שלו הייתי סיני הייתי נהנה במידה כזו מאופרה סינית. מלבדם, יש כמובן גם מומחים ומבקרי מוזיקה וגם ציבור רחב למדי של מבינים במוזיקה (דרך אגב אני די אוהב את בטהובן, בפרט את הסימפוניה התשיעית). יש להניח שגם רוב מבקרי תערוכות האמנות הפלסטית, אינם מומחים לאמנות וכמה פרובוקציות לא מעודנות לא מזעזעות את עולמם. מנקודת מבט כזאת כל העסק אינו נורא כל כך ולא שווה התערבות צנזוריאלית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קריאה מחדש של ההודעה שלך וכמה מההודעות הקודמות בשרשור הזה גרמה לי לחשוב על נקודה חדשה, שכנראה נבעה מראש מההודעות הקודמות שלך, פשוט לא הייתי מספיק מפוקס בשביל להבין, כנראה. אני חושב שההשוואה של בטהובן מול אמנות חזותית חדשה מראה שבעצם הצורך הכללי באמנות קיים בשתי צורות - גם הצורך לקבל ולהפנים יצירות אמנות מוכרות בעלות חשיבות מסוימת ומוכחת, אבל גם הצורך לספוג אומנות חדשה עם הקשרים חדשים, וכאן אולי דווקא אפשר איכשהו להכניס להגדרה דברים שמתיימרים להיות אומנות, כמו פחית החרא וכד', כיוון שהתהליך כולל גם את הדיון הציבורי על מהות האומנות. הבעיה של המוזיקה והקולנוע (לדוגמא) בהקשר הזה היא ששני המדיומים דורשים כבר את תהליך הקבלה וההפנמה עוד בשלב הספיגה הראשונית, כיוון שהם יוצרים את ההקשרים שלהם בתוך מרחב זמן מסוים ואי אפשר לקלוט את המידע הבסיסי מהם רק באמצעות החושים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |