 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. אני קורא את פסקת הפתיחה: בבית החולים מועסקים עורכי דין... קונים ביטוח נגד נזק שייגרם ברשלנות... יש ביקורת ציבורית על טעויות של רופאים... ויש רישום מדוקדק בתיקים... נשמע נורא. 2. מובאת דוגמה, של התביעה נגד הרופא בעניין הגידול במוח. לא כתוב שהרופא הפסיד, אלא שהוא נשבר מוראלית. עינויי הדין של מערכת בתי המשפט היא תופעה קשה ובעייתית. כל מגזרי המשק סובלים ממנה באופן חריף. אין בה שום ייחודיות. בתי המשפט אינם עושים "סינון ראשוני" של תביעות, וכל תביעה נדונה, באריכות יתירה ותוך גרימת הוצאות. אגב הביטוח הרפואי מכסה גם את זה. 3. מובא הנתון של 800 מליון שקל לשנה, אבל אין לנו שום דבר לבקר אותו או להתעמת עם הטוען, שהוא, אסור לשכוח, בעל אינטרס. 4. מוזכרת הבעיה העתיקה של ועדות החקר הפנימיות. היא קיימת בממסד הרפואי, גם בצבא וגם בדין המשמעתי של גופים שונים, כמו לשכת עורכי הדין. אלה אליטות ישנות שרצו זכות להסדיר את ענייניהם באופן פנימי ("משפט חברים") כשהם אומרים לאזרח הקטן "סמוך". המציאות מוכיחה שהגישה הזו בגדול נכשלה (או נכשלה בגדול). כל הגופים האלה מתבררים בשנים האחרונות כמי שחיפפו. אני חושב שההסתדרות הרפואית, שהמליצה לחבריה לטייח ולא לשתף פעולה עם ועדות הבדיקה הפנימיות האלה, מוכיחה את זה. אה, כן: זו אותה הסתדרות שסיפקה את הנתון של 800 מליון שקל בשנה. 5. אגב, לא אמרנו כלום על שיטות ההתגוננות האחרות של הרפואה המתגוננת. למשל קשר השתיקה בין רופאים מומחים, שגורמת לזה שתביעות רבות מצריכות מומחים מחו"ל (או מומחים גרועים שחוות הדעת המשפטיות שלהם הם עיקר עיסוקם). אולי ראש הלשכה לאתיקה, פרופ' אבינועם רכס, יודע להעריך כמה מאות מליונים של שקלים נאמד הנזק שגורם קשר השתיקה הזה? הכשלת התביעות המוצדקות גורמת לכך שהכסף הזה נשאר בידי המערכת ולא עובר לניזוקים. אולי הוא מקזז את ה-800 מליון שלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המטרה של ועדת חקירה פנימית אינה "להסדיר את העניינים באופן פנימי" כפי שכתבת, אלא כדי שהמערכת, כארגון לומד, תוכל להפיק לקחים ולתקן ליקויים בצורה אמיתית, מבלי שהמעורבים יצטרכו לחשוש לעורם, וזאת לעומת הליך חיצוני, שמטרתו מיצוי הדין עם האשמים. אסור שקיום ועדה פנימית ימנע קיון בירור חיצוני (משמעתי או פלילי), ומצד שני אסור שממצאי הועדה הפנימית יהוו ראיה, או אף קצה חוט לחוקרים חיצוניים, מכיון שאז הנחקרים בועדה הפנימית יחששו לספר את האמת כולה, וכך תיפגע המטרה שלשמה היא הוקמה. אי לכך חייבים לשמור על 2 השיטות נפרדות לחלוטין, והסרת החסיון היתה משגה חמור, והוא שהוביל (כפי שהיה צפוי מראש) להמלצת הטיוח של ההסתדרות הרפואית. זה נכון במערכת הרפואית כפי שזה נכון בצבא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אני לא בטוח שההגדרה שלך נכונה: "שהמערכת, כארגון לומד, תוכל להפיק לקחים ולתקן ליקויים בצורה אמיתית, מבלי שהמעורבים יצטרכו לחשוש לעורם". גם בתחקיר צבאי מוסקות מסקנות "פיקודיות", הכוללות השפעה על קידום של המעורבים ועד הדחתם. 2. אתה יוצא מנקודת הנחה ששני המסלולים מצליחים להתקיים זה לצד זה. קרי שהמערכת מסוגלת לחקור את עצמה ולצאת מזה מתוקנת, ולצד זה מתנהל הליך תקין של חקירה ותגובה משמעתית. זה עלול היה להצדיק הקרבה של הפרט במקרה הספציפי (שלא יקבל פיצוי על נזקיו) לטובת הכלל. אבל הטענה הזו טעונה הוכחה, לגבי המערכת הצבאית כמו הרפואית. אני לא מתיימר לקבוע עמדה בעניין, אני רק חושב שלתת למערכת, שמטייחת את החקירות החיצוניות שלה, את הפריבילגיה לנהל הליכים פנימיים חסויים מקבילים אשר בתוצאותיהם ספק אם נעשה שימוש, זה אולי קצת מוגזם. 3. מצער שאתה מתייחס להמלצת טיוח של ההסתדרות הרפואית כאילו היא צפויה מראש. החלטה אינדיבידואלית של רופא לא לשתף פעולה יכולה אולי להיות מוצדקת לפעמים, אך לרוב היא ראויה לתגובה חריפה, עד פיטורים. קל וחומר קריאה "קיבוצית" לסרב לשתף פעולה, שהיא שערוריה ציבורית. זוהי הצהרת האיגוד המקצועי של הרופאים, לפיו רופאים אינם accountable, ואינם חייבים תשובות למעסיקיהם. סלחנות כלפי עמדה כזו, כפי שהפגנת, היא מדאיגה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל גדול בנזק שעלול אדם להביא על עצמו, בין פגיעה בקידום, לבין אפשרות של בילוי מספר שנים בכלא. בהתאם, גם הנכונות של אותו אדם לשתף פעולה על ועדת חקירה שונה בתכלית. אי לכך בועדות חקירה פנימיות, בניגוד לחקירה פלילית, אין זכות שתיקה, אין חזקת חפות ואין אפשרות להנות מייצוג של עו''ד. מבחינת הארגון, חלק מהפקת לקחים היא גם הצבת האנשים בתפקידים שמתאימים להם, אך הכנסתם למאסר אינה אינטרס ישיר שלו. לסיכום, קיומה של חקירה פנימית לא צריכה להשפיע כלל (לא לחיוב ולא לשלילה) על קיומה של חקירה חיצונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תקן אותי אם אני טועה, אבל אף רופא לא מועמד לדין פלילי על רשלנות רפואית רגילה. לכן אין מקום לדבר על בילוי בכלא, וגם לא על זכות שתיקה, חזקת חפות וכיו''ב. לגבי עו''ד הזכות קיימת (או אמורה להיות קיימת) תמיד. הסנקציה החריפה ביותר שרופא צפוי לה על רשלנות היא אי הצבה בתפקיד (לעיתים נדירות שלילת רשיון). ככל שאתה מסכים שזהו גם אינטרס של הארגון, נותר רק לשקול למה המערכת לא באמת מתפקדת כיאות, ועסוקה בחיפוי ולא בטיפול ברופאים גרועים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצב בפועל הוא שבשנים שלפני אותה החלטת בית משפט נוהלו ועדות בדיקה פנימיות רבות. למשל, אני זוכרת ישיבות משותפות של מספר מחלקות כירורגיות השייכות לאותו מרכז רפואי שבו עבדתי, שבו העלו מקרים קשים, הציעו הצעות שונות לפתרון, ומומחים הציגו דרכים שונות שבהן היו מתמודדים עם הבעיה. הוודעות היו בעלות מטרה לימודית וטיפולית מוחלטת. לא דובר שם על ''מה נכתוב בתיק'' אלא על ''איך נטפל טוב יותר'' במקרה הזה, או בעתיד. אגב, ברובם המכריע של המקרים אין שום סיכון לתביעה אזרחית או לתביעה פלילית, וברוב המקרים אין רשלנות אלא דרכים שונות לטפל בבעיה מורכבת. משמעות הוועדות היתה שיפור תהליכים פנימיים ותו לא. אם היה עורך דין בקהל, התוצאה היתה שאנשים היו מגישים נתונים חלקיים, מייפים את הנתונים, או חוששים להציג נתונים (שומרים על זכות השתיקה). כמובן, היעילות והמשמעות של הוועדות היתה מתפוגגת. לצערי, זה לא ניחוש. זהו המצב בפועל. רשלנות כן יכולה להוביל להעמדת הרופא לדין פלילי, ולכן האופציה של ישיבה בכלא קיימת. הדוגמה של יקירביץ היא קיצונית, אבל בהחלט עונה לקריטריונים. אגב (ובתשובה למשהו שכתבת במקום אחר), יש לא מעט מקרים בהם רופאים מעידים נגד רופאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על המאמר. רציתי להעיר שהבעיה הנידונה במאמר היא במידת מה נגזרת של תופעה נרחבת ממנה. אם לנסות לתאר בקוים כלליים את התופעה אפשר לאפיין אותה ע"י 2 מאפיינים ותוצאה אחת. המאפיינים הם עודף המשפטזיציה של החיים ויחס העוינות והבוז לעובדי ציבור (במובן הרחב של המילה הכולל רופאים, קציני צבא ועובדות סוציאליות) והתוצאה היא הבריחה מן האחריות הופכת את התחומים הציבוריים לאזורי הפקר (תוצא נוסף בעולם הרפואה הוא העובדה שבמקומות רבים מחלקות בבתי החולים נראים כשטחים ציבוריים פתוחים שאיש אינו ממונה עליהם או אחראי לנעשה בהם). נראה שבתי המשפט שוכחים לעתים שחובתם הראשונה היא לחברה שהקימה אותם ולא לצדק מופשט כלשהו עבור פרטים בחברה שנפגעו מפעולות לא אופטימליות של רופאים או קציני צבא או מורות כיתה ב'(הצהרה זו היא בודאי מאוד שנויה במחלוקת אך זהו חלק מן הבעיה). לדעתי המצב שנוצר היום הוא טרגי-קומי. "בכירים" בעלי אחריות כלשהי, בד"כ טורחים למזער את פעילותם ואת תחומי אחריותם, כדי להרחיק עצמם מכל תקלה אפשרית ונראה שהם מסתפקים בתפילה שהתקלה הבאה לא תקרה במשמרת שלהם. ה"פעילות" הזו עצמה אינה "קונסטרוקטובית", שכן בתי המשפט קובעים את אחריותם לפי "כללים" אדמיניסטרטיביים אפילו אם הללו אינם אלא פיקציה בירוקרטית. למרות שהציטוט במאמרך טוען שבתי המשפט מבינים שלא כל רופא הוא הרמב"ם או אלברט שוויצר ולא כל מורה הוא יאנוש קורצ'אק, נראה שהבנה זו אינה משתקפת במציאות המשפטית-תקשורתית שלנו. תחילתה של דרך מציאותית(?) לצאת מן המצב שנוצר (שנראה כמעט חסר פתרון), הוא שהרשויות השלטוניות ינסו לדלל את כמויות המנהלים, הממונים וראשי המחלקות למיניהם, בפרט אלו שתחומי פעילותם אינם חורגים מגבולות משרדם. אפשר וצריך להחזיר את האחריות גם לעובד מן השורה (הש"ג) כאשר יהיה ברור שהמערכת המשפטית תדע להבדיל היטב בין פעולה לא אופטימלית או לא חכמה לבין פעילות מושחתת או זדונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. הפתרון פשוט מאוד. הרופא מחוייב כלפי בית החולים, ובית החולים בלבד. בית החולים הוא שמחוייב כלפי הלקוח, המאושפז. אם יעלה הרצון (או הצורך) מלפני הלקוח לתבוע את נותני השירות, אסור שיוכל לתבוע את הרופא באופן אישי. אם יש צורך בכך, יוכל בית החולים לעשות זאת בעצמו. לאנשי המקצוע יש לתת שקט נפשי, בין אם הם רופאים, שפים, או טכנאי מזגנים. כל אחד יכול לפשל ולגרום נזק, אבל האחריות היא של הגוף המעסיק. או לפחות כך צריכה היא להיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האחריות לתשלום (בפועל, לא מהבחינה המשפטית העיונית) מוטלת רק על בית החולים. את ההגנה אי אפשר לנהל בלעדי הרופא. את ההשלכות של הפסד על הקריירה שלו אי אפשר לנטרל. אם תמחק אותו מרשימת הנתבעים, דבר לא ישתנה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |