בתשובה לש''ק ריש, 27/11/04 13:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש הבדל גדול בנזק שעלול אדם להביא על עצמו, בין פגיעה בקידום, לבין אפשרות של בילוי מספר שנים בכלא. בהתאם, גם הנכונות של אותו אדם לשתף פעולה על ועדת חקירה שונה בתכלית. אי לכך בועדות חקירה פנימיות, בניגוד לחקירה פלילית, אין זכות שתיקה, אין חזקת חפות ואין אפשרות להנות מייצוג של עו''ד. מבחינת הארגון, חלק מהפקת לקחים היא גם הצבת האנשים בתפקידים שמתאימים להם, אך הכנסתם למאסר אינה אינטרס ישיר שלו. לסיכום, קיומה של חקירה פנימית לא צריכה להשפיע כלל (לא לחיוב ולא לשלילה) על קיומה של חקירה חיצונית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תקן אותי אם אני טועה, אבל אף רופא לא מועמד לדין פלילי על רשלנות רפואית רגילה. לכן אין מקום לדבר על בילוי בכלא, וגם לא על זכות שתיקה, חזקת חפות וכיו''ב. לגבי עו''ד הזכות קיימת (או אמורה להיות קיימת) תמיד. הסנקציה החריפה ביותר שרופא צפוי לה על רשלנות היא אי הצבה בתפקיד (לעיתים נדירות שלילת רשיון). ככל שאתה מסכים שזהו גם אינטרס של הארגון, נותר רק לשקול למה המערכת לא באמת מתפקדת כיאות, ועסוקה בחיפוי ולא בטיפול ברופאים גרועים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המצב בפועל הוא שבשנים שלפני אותה החלטת בית משפט נוהלו ועדות בדיקה פנימיות רבות. למשל, אני זוכרת ישיבות משותפות של מספר מחלקות כירורגיות השייכות לאותו מרכז רפואי שבו עבדתי, שבו העלו מקרים קשים, הציעו הצעות שונות לפתרון, ומומחים הציגו דרכים שונות שבהן היו מתמודדים עם הבעיה. הוודעות היו בעלות מטרה לימודית וטיפולית מוחלטת. לא דובר שם על ''מה נכתוב בתיק'' אלא על ''איך נטפל טוב יותר'' במקרה הזה, או בעתיד. אגב, ברובם המכריע של המקרים אין שום סיכון לתביעה אזרחית או לתביעה פלילית, וברוב המקרים אין רשלנות אלא דרכים שונות לטפל בבעיה מורכבת. משמעות הוועדות היתה שיפור תהליכים פנימיים ותו לא. אם היה עורך דין בקהל, התוצאה היתה שאנשים היו מגישים נתונים חלקיים, מייפים את הנתונים, או חוששים להציג נתונים (שומרים על זכות השתיקה). כמובן, היעילות והמשמעות של הוועדות היתה מתפוגגת. לצערי, זה לא ניחוש. זהו המצב בפועל. רשלנות כן יכולה להוביל להעמדת הרופא לדין פלילי, ולכן האופציה של ישיבה בכלא קיימת. הדוגמה של יקירביץ היא קיצונית, אבל בהחלט עונה לקריטריונים. אגב (ובתשובה למשהו שכתבת במקום אחר), יש לא מעט מקרים בהם רופאים מעידים נגד רופאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על המאמר. רציתי להעיר שהבעיה הנידונה במאמר היא במידת מה נגזרת של תופעה נרחבת ממנה. אם לנסות לתאר בקוים כלליים את התופעה אפשר לאפיין אותה ע"י 2 מאפיינים ותוצאה אחת. המאפיינים הם עודף המשפטזיציה של החיים ויחס העוינות והבוז לעובדי ציבור (במובן הרחב של המילה הכולל רופאים, קציני צבא ועובדות סוציאליות) והתוצאה היא הבריחה מן האחריות הופכת את התחומים הציבוריים לאזורי הפקר (תוצא נוסף בעולם הרפואה הוא העובדה שבמקומות רבים מחלקות בבתי החולים נראים כשטחים ציבוריים פתוחים שאיש אינו ממונה עליהם או אחראי לנעשה בהם). נראה שבתי המשפט שוכחים לעתים שחובתם הראשונה היא לחברה שהקימה אותם ולא לצדק מופשט כלשהו עבור פרטים בחברה שנפגעו מפעולות לא אופטימליות של רופאים או קציני צבא או מורות כיתה ב'(הצהרה זו היא בודאי מאוד שנויה במחלוקת אך זהו חלק מן הבעיה). לדעתי המצב שנוצר היום הוא טרגי-קומי. "בכירים" בעלי אחריות כלשהי, בד"כ טורחים למזער את פעילותם ואת תחומי אחריותם, כדי להרחיק עצמם מכל תקלה אפשרית ונראה שהם מסתפקים בתפילה שהתקלה הבאה לא תקרה במשמרת שלהם. ה"פעילות" הזו עצמה אינה "קונסטרוקטובית", שכן בתי המשפט קובעים את אחריותם לפי "כללים" אדמיניסטרטיביים אפילו אם הללו אינם אלא פיקציה בירוקרטית. למרות שהציטוט במאמרך טוען שבתי המשפט מבינים שלא כל רופא הוא הרמב"ם או אלברט שוויצר ולא כל מורה הוא יאנוש קורצ'אק, נראה שהבנה זו אינה משתקפת במציאות המשפטית-תקשורתית שלנו. תחילתה של דרך מציאותית(?) לצאת מן המצב שנוצר (שנראה כמעט חסר פתרון), הוא שהרשויות השלטוניות ינסו לדלל את כמויות המנהלים, הממונים וראשי המחלקות למיניהם, בפרט אלו שתחומי פעילותם אינם חורגים מגבולות משרדם. אפשר וצריך להחזיר את האחריות גם לעובד מן השורה (הש"ג) כאשר יהיה ברור שהמערכת המשפטית תדע להבדיל היטב בין פעולה לא אופטימלית או לא חכמה לבין פעילות מושחתת או זדונית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |