|
||||
|
||||
התרנגולת קירקרה וקירקרה, ושוועות זעקותיה החרידו גוזלים מקיניהם. האיש החביב, החייכן ואציל הנפש עד מאוד, סובב וסובב אט-אט את השיפוד הנעוץ בעכוזה, חודר קישקעאותיה ופולח ליבה. אחר כך הוסיף עוד זרדים אל מדורת האש החורכת שרידי נוצותיה, וסח לה כך: "אנא ממך, יקירתי, אני מודע לסבלך המר - אבל הרי דווקא מתוך סבל זה המעשיר נפשך ומעמיק רגשותייך, תיכף תכתבי מין שירה נשגבה ונעלה שכזאת, שכל באי עולם דמעות שליש ימחו מעין, ויפעם ליבם כל כך, ועד מה יהמיו..." קירקרה עוד מעט, חלש יותר, עד שנדמה. נגס האיש החביב בהנאה בפולקעאותיה הצלויות היטב, ויאמר: "נו טוב, היא כבר אבודה, אך מזל גדול הוא שסבלה כה נגע אל ליבי, עד כי עכשיו אציל נפש הנני אף יותר משהייתי קודם. תרומה נפלאה תהא זו לתבל כולה. שהרי עכשיו, כשחוויה כה מעשירה שעברתי, עודנה בוערת בנשמתי - אכתוב *אני* - שירה נשגבה שתפעים ליבות באי עולם..." |
|
||||
|
||||
הצורך לתת משמעות לסבל אצל האדם הסובל, הוא גדול מאוד מצד אחד, אבל מהצד השני, האדם הסובל אטום להסברים פילוסופיים. את המשמעות לסבלו יכול רק האדם הסובל למצוא מתוך עצמו. מה שאמרתי בתגובות הקודמות לא מיועד לאזני אנשים סובלים. לא התכוונתי שמישהו יצטט אותם בפעם הבאה שהוא הולך לנחם ב"שבעה". חווית הסבל אינה מוצאת את פתרונה על ידי הסברים פילוסופיים. השאלה שהעלית (כפי שהבנתי אותה) היא: בעולם אקראי ולא נשלט על ידי כוח עליון, חווית הסבל מתקבלת כרע נלווה לסתמיות המציאות. לשום דבר אין *כוונה* להרע, הרע מתרחש כתוצאה ממציאות עיוורת, ואטומה לחוויה האנושית. אבל כאשר יש טענה על קיום בורא לעולם, השולט והשופט מידי שנה בשנה את המציאות כולה (כפי שמתואר ב"נתנה תוקף"), השאלה עולה במלוא חריפותה. אם כך, מהי משמעות הרע והסבל בעולם? איך יתכן שהוא מרשה לסבל, הנראה שרירותי כל כך, להתרחש בעולם המושגח שלו?. התשובה שנתתי, מנסה לענות על רמה כלל הנהגתית, כפי שהשאלה שלך היא על רמה כזאת, ולא על מקרה זה או אחר. כמובן שלא שייך ליישם את התשובה הזאת על מקרה ספציפי. במקרה ספציפי, רק הסובל עצמו יכול לברר מתוכו את משמעות ייסוריו. לפי הבנתו ולפי בחירתו. בסיפורו של איוב, שזה הסיפור התנ"כי על הסבל, הידידים שלו מנסים לנחמו, אבל התזות שהם מעלים, לא מצליחות להרגיע את נפשו ההומה והנסערת של איוב, ולהפך, מרגיזות אותו לא מעט. תזות פילוסופיות על הסבל, אינן מיועדות לאוזניו של הסובל המצוי בתוך החוויה של הסבל. התשובה לסבל בספר איוב מגיעה עם ההתגלות של הבורא אליו, בה הוא אומר לו, פחות או יותר, שהוא לעולם לא יוכל להבין את משמעות יסוריו... אבל עצם המפגש עם האינסוף נותנת משמעות לייסוריו. זו חוויה פרטית וסובייקטיבית לחלוטין. כנראה שחווית הסבל הסובייקטיבית מקבלת משמעות רק בדרך הזאת, בדיאלוג הפרטי של האדם עם אלוקיו, ולא במחשבות פילוסופיות. אם תרשי לי כאן להתפרחח עם מחשבותי, אולי אפשר לומר שחלק משמעותי מחיבוטי הנפש של הסובל הם התחושה של האקראיות שלהם. השאלה למה זה מגיע לי? למה דבר נורא כזה קורה? החשש שהייסורים הם אקראיים, משמעותו בעצם הפחד מההבנה שאין דין ואין דיין, והכל מקרי. גם אצל אנשים שהם אתאיסטים באופן מוצהר, ההיתקלות החוויתית החזיתית הזאת באפשרות שהכל חסר משמעות, החיים והמוות, הייסורים וההנאות, גורמת להעצמת הסבל ולתסכול. כלומר, הסבל הלא מובן, יכול להפגיש אותנו באופן חוויתי עמוק עם הכפירה, עם האפשרות שהכל אקראי, ואנחנו משחקים במגרש הזה לגמרי לבדנו, אין אף אחד שסופר את הנקודות, ולא אכפת לאף אחד מה אנו ומה חיינו. המפגש החוויתי הזה עם אפשרות הכפירה האמיתית, מזעזע אותנו וגורם לקושי גדול. אולי חיפוש המשמעות לסבל, שהוא חוויה אנושית מאוד נפוצה, הוא נסיון להקל את המצוקה הזאת. לכן, המפגש הבלתי אמצעי, האישי חוויתי, עם ההשגחה העליונה, כמו בסוף ספר איוב, היא בעצם התשובה לשאלה האמיתית. גם אם אין הסבר ממשי לסבל הפרטי המסויים הזה, עצם ההכרה הברורה שיש דין ויש דיין (על אף שאי אפשר להבין את דרך פעולתו), היא כשלעצמה נותנת משמעות לסבל, ולקיום שלנו בכלל. האם המחשבות הללו מופרכות בעינייך? |
|
||||
|
||||
השאלה ''למה זה מגיע לי'' אינה נשאלת ע''י מי שמבין באמת שהוא חי ב''בעולם אקראי''. רק האמונה בכח מכוון יכולה לגרום לחיבוטי הנפש האלה (בצד הנחמה שהיא מספקת). |
|
||||
|
||||
לא נכון. |
|
||||
|
||||
כן נכון. אנסח שוב: השאלה "למה זה מגיע לי" אינה נשאלת ע"י מי שמבין *באמת* שהוא חי ב"בעולם אקראי". רק האמונה בכח מכוון יכולה לגרום לחיבוטי הנפש האלה (בצד הנחמה שהיא מספקת). |
|
||||
|
||||
לא נכון. אין קשר הכרחי בין הבנה רציונאלית לבין תחושה של חוסר צדק. תחושה או עמדה לא נגזרת מטענות. |
|
||||
|
||||
הבנה אמיתית אינה מסתיימת בתחום הרציו. התחושות שלי נשענות, במידה רבה, על התובנות שלי לגבי העולם, ואתה יכול להאמין לי (או לא) שגם בעוברי את האסונות הגדולים של חיי לא הרגשתי שום תחושה של ''אי צדק'', ובטח לא ''למה זה מגיע לי''. הכוונה, כמובן, לאסונות שמקורם במה שנהוג לכנות ''כוח עליון'' ולא לכאלה שנגרמו בידי אדם. |
|
||||
|
||||
אני לא יודע מה זה הבנה "אמיתית". אף פעם לא התחברתי למיסטיקה. אני חושב שיש לך הנחה סמויה, והיא שהאדם הוא יצור רציונאלי שאמונותיו נשענות על רציונאליות. זאת הנחה לא נכונה בעליל. בנוגע לעצמך – כמובן שאני מאמין לך. אני לא בטוח שאתה לא מפסיד כאן משהו. לא את האמונה באל, אלא את הפתיחות לטווח רגשות רחב יותר. |
|
||||
|
||||
לא, אני לא מחזיק בהנחה הסמויה הזאת, אבל יקצר המצע מלפרט, ואחזור לי לתרדמת הסתיו הברוכה. |
|
||||
|
||||
ואולי באמת התחושה (של הסבל) אינה נגזרת מטענות (למה אני?!), אבל הטענות (איפה אלוקים?!) כן נגזרות מתחושות (המכירות בלבם פנימה שיש תכלית לחיים). כך לעניות דעתי סבור שכ"ג. ואם כן, אין ביניכם מחלוקת. שניכם מדברים על מישורים שאמנם מקבילים, אבל שונים. |
|
||||
|
||||
תחושה של סבל בודאי אינה נגזרת מטענות. ואני לא מכיר בכך שיש תכלית חיצונית לחיים. מצטער. |
|
||||
|
||||
לא הבנתי. מי דיבר על תכלית חיצונית? (ואילו לגבי הקביעה שבמשפט הראשון שלך - שנינו מסכימים). |
|
||||
|
||||
אתה דיברת (בחלקו השני של משפט-הפסיכולוגיה-בשני-זוזים שלך). |
|
||||
|
||||
לא מדויק, דיברתי על תכלית פנימית ולא תכלית חיצונית. |
|
||||
|
||||
לא בדיוק. דיברת על הכרה פנימית (של בעלי התחושות) בתכלית חיצונית (תכלית לחיים הנובעת מקיומו של האל). אם לא, אז לא היית ברור בתגובה 249495. התכלית ש*יועדה* לאדם ע"י צד ג', אינה יכולה להיות "תכלית פנימית". |
|
||||
|
||||
מה שטענתי שם פשוט, בדיוק מה ששכ"ג המשיך לטעון אח"כ בפירוט: אדם שאינו מאמין בקיומו של אלוקים - אינו רשאי לתמוה איפה אלוקים בעודו נמצא בשעת צרה. אתה לא מאמין בו, אז מה אתה תמה איפה הוא?! מה בין זה לבין תכלית חיצונית, תהרוג אותי, לא יודע. הכופרים "בעקבות" מאורעות שואת יהודי אירופה - סותרים את עצמם. אלוקים מעולם לא שכן בליבם - אם הם שואלים היכן היה בשואה. משום שאלוקים צריך להיות רשאי ומסוגל להסתיר פניו מבריותיו, כפי שהבטיח שיעשה במצבים מסוימים שאיפיינו את מצבו של העם היהודי במאה ה-19 לפרוטרוט, אחרת באיזו מטבע תישקל מילתו, לטב או למוטב? ואיזה אלוקים הוא זה שאין לו "מילה של גבר" (כמו שאומרים)? את הטוב (שמגיע לנו) נשמח לקבל ואילו את הרע (שמגיע לנו) - לא: "איפה היה אלוקים בשואה?!". |
|
||||
|
||||
נכון. אנשים שהם כופרים לכל האורך והרוחב של הוויתם אינם מתחבטים בשאלות אלו כאשר הם סובלים. אלו המתחבטים בשאלה הזאת, מראים בכך שיש בהם ציפיה יסודית למציאות של בורא ומשגיח לעולם. האם זה באמת כך? כלומר האם אתה מכיר אנשים שהם בעלי ייסורים ל"ע, שמקבלים את ייסוריהם בשלווה? אם כן, יש נקודת דמיון לא מבוטלת בין המאמינים הגדולים שמסוגלים להצדיק את הדין באופן מלא, ובין הכופרים הגדולים שחושבים שאין למי לבוא בטענות.... |
|
||||
|
||||
אני מכיר אנשים שמעולם לא שאלו ''למה זה מגיע לי'' בקשר לאסונות וייסורים, בלי להכנס לשאלה באילו ייסורים צריך להבחן כדי לעמוד בקריטריון. איש אחד כזה מסתכל עלי כל בוקר כשאני מתגלח. |
|
||||
|
||||
אני מאוד מקווה שאתה סתם מתייהר, והייסורים שלך לא יותר גדולים מלהכניס את היד לכיס ולהוציא חצי שקל במקום חמישה כשאתה בתור לאוטובוס. אם זה יותר גרוע, אז קבל את מלוא האמפטיה שהמרובעים הכחולים הללו יכולים לשאת. ברוך שובך. |
|
||||
|
||||
כדי שלא אצטייר כאן כאיוב זוטא או פקיר שצועד על גחלים לפני ארוחת הבוקר, קצת סדר: ב תגובה 249471 קישרת בין "עולם אקראי" לבין התחושה "למה זה מגיע לי" - קישור שהוא בעיני מופרך מעיקרו. באין כוח מכוון, שאלת ה"למה מגיע" כלל אינה מתעוררת, בשעה ש"צדיק ורע לו" היא בעיית יסוד בכל אמונה שמאמינה בשכר ועונש. נסיוני האישי באסונות וייסורים אינו חורג בהרבה מהממוצע הסטטיסטי למישהו בגילי (אני מניח), וכולל, למרבה הצער, גם צפיה בסבלם של קרובים ויקרים. אלה מביניהם שהיו קרובים אלי בתפיסת עולמם לא התחבטו בבעיות ה"מגיע" אלא בשאלה איך יוצאים מזה, כך שאינני חריג במיוחד גם מבחינה זאת. מכל מקום, תודה על האמפטיה גם אם אינה מגיעה לי :-) |
|
||||
|
||||
אותה בעיית יסוד של ''צדיק ורע לו'' אינהרנטית לתהליך הבריאה, כמתואר בסיפור הידוע על החייט מוורשה. |
|
||||
|
||||
הרוע אינהרנטי לתהליך הבריאה ו''קיומו'' כפוי על האל (מה שמראה שזה לא אל כל יכול), הראו את זה הוגים יהודים אחדים. |
|
||||
|
||||
אינני יודע מיהם ההוגים שלך (ואשמח להיחשף אל הגותם בנידון), אבל לדידי, אותו א-ל שבחר להגביל עצמו ולהוציא מתוכו כוח נגדי למהותו הטוב - הוא א-ל *כל יכול*, שאני שמח להאמין בו, על פני כל השאר. |
|
||||
|
||||
איזה מזל שלקחתי מטריה, חצוף וגס רוח שכמוך. הוגים אינם של אף אחד. רק מגלומן מנכס לעצמו הגות של אחרים, וד"ל. אם בראת לעצמך אל שהוא הטוב המוחלט יוצר עולם שאיננו טוב, הרי שניתן להסיק שאו שהאל הזה איננו כל יכול או שאיננו טוב מוחלט. אם האל הנברא הזה ברא עולם שמתקדם לקראת הטוב המוחלט, ישנה אולי האפשרות שבתחילת הדרך העולם היה רע מוחלט, או קרוב מאד לזה. אם הישות הזו בנתה עולמות והחריבתן הרי שהעולמות הללו לא עמדו בצפיות שלה, משמע הם היו פגומים, מה שאולי רומז שאים הישות הזו כל יכולה והיא נצרכת לטיוטות ונסיונות. אם הישות רצתה לבנות עולם שבו לבני האדם תינתן ההזדמנות להתגבר על הרוע הרי שזה מחייב את היישות הזו לצור עולם שאיננו טוב, משמע שאולי אין היא אומניפוטנטית כפי שהיא מתיימרת להיות. אם יוצרים עולם שיש בו רוע מעט כדי שלא להכשיל את האדם - נניח אם האדם מעצם טבעו הנברא יכול להתגבר על רוע בדרגה 3, הרי אם יווצר עולם עם דרגת רוע 4 הרי שאין סיכוי שהאדם יתגבר עליו ויצא שהבורא יצר יקום פגום למכתחילה, יקום שאין לו שום סיכוי לעבור תיקון מקוצר יכולתו של האדם. אם יווצר יקום בדרגת רוע 2 הרי שגם פה היישות מכשילה את עצמה משום שמלכתחילה היא עוזרת לאדם להתגבר וברור שלא תהיה השפעה על הרצון האנושי משום שמטבע האדם הנברא, הוא מתגבר ללא קושי על רוע מדרגה 2. יוצא שאין ליישות ברירה, ואם היר רוצה ליצור עולם שבו הרצון האנושי מוליך את האדם לידי התגברות על הרוע, יש צורך ליצור עולם שהרוע הוא אימננטי ופרופורציונלי ליכולות של האדם הנברא. אם היישות הזו היתה בוראת עולם שכולו טוב, הרי מה צורך לה באדם? לכן היא צריכה אדם שיוכל להתגבר על רוע בעזרת כשריו ורצונו. לכן, הישוות חייבת לברוא עולם ונגרר מכך שהיא חייבת לברוא עולם שמכיל בתוכו רוע. מכאן אולי נובעים כל הנסיונות לכייל את מידת הרוע הנדרשת. יוצא מכך שאולי אין זו ישות אומניפוטנטית ולא אומניסנטית, לא כל יכולה ולא יודעת כל. לפירוט אפשר לבדוק למשל אצל יוסף דן, ר' אלעזר מוורמס ועוד. יכול להיות שכל האמור לעיל מקבל משמעות רק אצל מי שמקבל שלרוע יש מידת קיום אונטולוגית, כמו תפוח או עשן שחור של אגזוז. |
|
||||
|
||||
אינני מבין איזו חוצפה שמצדיקה מטריה היתה בתגובה 249870 להפך, ניכר שאורי פז שיפר את סגנונו לאחרונה. |
|
||||
|
||||
ומה תאמר עתה? |
|
||||
|
||||
הזורע רוח קוצר סופה, אבל מוטב שלא יזרע את אותה סופה, פן יגדל היבול בחורף הבא. |
|
||||
|
||||
מצטרפת לתהייה. |
|
||||
|
||||
מה לעשות שא-לוהים שאני מאמין בו אינו שבוי בקונצפציות מוגבלות השכל הישר שמאפיינות את תגובתך?! אני מאמין שלו היית לומד מעט מהגותם של גרשום שולם, מרטין בובר, עמנואל לוינס, ישראל אלדד, פרנץ רוזנווייג וישעיהו ליבוביץ' ורבים וטובים הנוספים עליהם - במקום להתפלש בבוץ של הקטון שבקטנים (המוזכר בתגובתך) מהחוג למחשבת בעברית - היית מתקדם יותר, מתפתח יותר ונאור בהרבה ממה שאתה נשמע. |
|
||||
|
||||
יש לי בחדר משולש בעל ארבע צלעות. לא מאמין? מה לעשות שהמשולש שלי אינו שבוי בקונצפציות מוגבלות השכל הישר. |
|
||||
|
||||
מאמין שהמשולש שלך אינו משולש אלא ריבוע או מלבן... |
|
||||
|
||||
זה רק אם אתה משתמש בשיטות היסק של השכל הישר1 שכבר ציינתי שאינן פועלות לגבי המשולש הטרנסצנדנטלי2. 1וגם אז זה יכול להיות סתם מרובע. 2 שמעל ומעבר לשיניים. |
|
||||
|
||||
למה הטרנסדנטאלי חייב להיות משולש בכלל? |
|
||||
|
||||
מסתבר שהעקיצה הקטנה שלי החטיאה את מטרתה לחלוטין. רק רציתי להצביע על הגיחוך שבהעמדת אלוהים לא רק מעל לטבע אלא גם מעל לכל חוקי הלוגיקה ולכל דבר בכלל. כך ניתן לתרץ כל קושיה ובעיה. נתתי דוגמא של משולש שטיבו הטרנסצנדנטלי מאפשר לו להחזיק ארבע צלעות מבלי להסתבך בסתירה. |
|
||||
|
||||
ואילו אני טענתי שהיהדות איננה ששה-אצה לתרץ כך כל קושיה ובעיה. אלא רק את אלה שהם באמת מעבר להשגתו הטבעית המולדת של ילוד אישה. |
|
||||
|
||||
שאלה ממקום אחר, אתה יכול לתת לי כמה קישורים טובים למשמעותה העמוקה של המזוזה ביהדות? |
|
||||
|
||||
טוב, אורי לא שש לעזור אז אולי מישהו אחר מוכן? לפי הכתבה הזו יהיה חוק שיחייב מזוזות במבני ציבור, רציתי לדעת אם בכלל מזוזה זו לא מצווה שקשורה לבית שדרים בו ולכן מדוע צריך אותה בבית ספר או בנין הביטוח הלאומי שלא דרים בהם. |
|
||||
|
||||
מאחר ועוררת את הנושא מחדש, ראוי שמשמעותה המעשית של המזוזה תעמוד לנגד עיניהם של אזרחי ישראל היהודים. המזוזה היא מצווה שהעם היהודי רוחש כלפיה חיבה מיוחדת. נדיר לגלות בית יהודי, או משרד ובית-עסק השייכים ליהודי, בלא שתהיה מזוזה קבועה בפתחיהם. למזוזה משמעויות אחדות: היא מסמלת, 'סמל מעמד' – אות למעמד יהודי. היא גם כעין תזכורת מתמדת לבאי הבית. בכל עת שהיהודי עובר בפתח שהמזוזה קבועה בו – הוא מבחין בה וזוכר את ייחודו ואת התפקיד המוטל עליו בתור שכזה. המזוזה היא חותמו של הבית היהודי, ומציינת אותו משאר הבתים. אולם עיקר חשיבותה של המזוזה בכך שהיא משרה את קדושת הבורא בבית היהודי. את המזוזה מעלה על הכתב סופר סת"ם, אדם שמלאכתו לכתוב ספרי תורה תפילין ומזוזות, על קלף שעשוי מעור של בהמה, בזהירות ובהקפדה, בקדושה ובטהרה. הקלף הזה הוא חפץ קדוש; קדושת הבורא שורה בו. כשהיהודי קובע אפוא מזוזות כשרות בפתחי חדריו – הוא מעמיד את הבית בחסותו של הבורא. מרגע קביעת המזוזות תשרה במקום קדושתו של הקדוש-ברוך-הוא. הבית היהודי הופך על-ידי כך למעין מקדש קטן לשכינה. נקודה זו מסבירה מדוע יש למזוזה סגולה לשמירה ולהגנה. כאשר הבית נמסר לרשות הבורא – מובן שהוא שומר ומגן עליו ועל המתגוררים בו. המקורות המסבירים את מהות מצוות המזוזה אף מדגישים, שהמזוזה מגינה על בני הבית גם בעת צאתם ממנו, זאת על סמך הפסוק שבו נזכר עניין המזוזה: "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (תהלים קכא, ח). התלמוד הירושלמי מספר על ארטבן מלך פרס שהיה מיודד מאוד עם רבי יהודה הנשיא. כביטוי להוקרה שרחש לרעהו היהודי, שלח לו המלך מתנה: מרגלית יקרה. החזיר לו רבי יהודה הנשיא מתנה יקרה משלו: הוא לקח מזוזה גדולה, יפה וכשרה למהדרין, ושלחה למלך. אך המלך שלא ידע להעריך את ערכה של המזוזה, נעלב וכתב לידידו: "אני שלחתי לך דבר יקר ביותר, ואילו אתה, מה החזרת לי בתמורה? מזוזה שאפשר לקנותה בדמים מועטים". השיב לו רבי יהודה הנשיא: "ארטבן המלך, אתה שלחת לי דבר אשר ערכו לא יסולא בפז; אתה שלחת לי מתנה שאהיה צריך לשמרה, ואילו מתנתי תשמור עליך ועל בני ביתך". לימים חלתה בתו היחידה של המלך הפרסי, ולא הועיל לה דבר. נזכר ארטבן במזוזה ששלח לו רעהו היהודי וקבעה בפתח חדרה של בתו. והנה זה פלא: בתוך זמן מה התאוששה הבת והבריאה כליל. לדעת הרמב"ם, הפוסק היהודי שגדלות חוכמתו אינה מוטלת בספק אפילו בידי הצעקנים ביותר, תפקידה של מצוות המזוזה להזכיר לנו מי שומר על הבית שלנו ועל העסק שלנו. קל וחומר כאשר מדובר במוסד ציבורי במדינה יהודית, שמן הראוי שערכי היהדות יבואו לידי ביטוי במוסדותיה הציבוריים המצהירים על יהדותה. ולדעת חה"כ יעקב ליצמן מ"יהדות התורה" שיזם את החוק, לא מדובר בכפייה דתית - "אני לא מחייב אף אחד לנשק את המזוזה". והנה, בשעה טובה, עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק, המחייבת לקבוע מזוזה בכל מוסדות הציבור. עכשיו הדתיים יוכלו להפסיק לנשק קרשים... |
|
||||
|
||||
כמות שאין בה טקסים או צרמוניות. יש בה ''אורח חיים יהודי''. |
|
||||
|
||||
בבקשה אם אפשר לספר על חייט מוורשה וגם להזביר על בעיית של ''צדיק ורע לו'' תודה וסליחה אם יש שגיאות. |
|
||||
|
||||
אשמח לספר,להסביר פחות, מה גם שאני תכף יוצא לסוכה. מעשה בגביר שהתאווה לזוג מכנסיים חדש לכבוד הפסח, ופנה לשם כך לחייט עילית מק''ק וורשה ואף שילם לו מקדמה נאה כדי שיזדרז במלאכה. לאחר אינספור מדידות ודחיות זכה לקבל את מכנסיו רק בפסח השני. אלוהים ברא עולם בשישה ימים ואתה צריך שישה שבועות לזוג מכנסיים, אמר לחייט בטרוניה. נו, אמר החייט, תסתכל על העולם ותסתכל על המכנסיים. |
|
||||
|
||||
בה בשעה ש''רשע וטוב לו'' הוא תימה מרכזית בסיפור על החייט מפנמה. |
|
||||
|
||||
הרסת לי את הנסיון לעבוד על אנשים שאני שכ''ג. |
|
||||
|
||||
עפ''י שמועות עקשניות שמסתובבות באזור גם הז''ל הנ''ל מזוקן. |
|
||||
|
||||
אולי מפיצי השמועות מתבלבלים בין הז''ל לבין דורון הגלילי יבל''א, שהוא מזוקן, כפי שאפשר היה להיווכח מתמונות מפגש האיילים האחרון. |
|
||||
|
||||
לפי חלק מהשמועות שכ"ג מתגלח כל בוקר כך לפחות נובע מתגובה 249488 השאלה איזה איזור בפנים מגולח נותרת בעינה |
|
||||
|
||||
אל תסמוך על זה. ראה את הסיפא של תגובה 8304 |
|
||||
|
||||
יש בזה משהו, תמיד קנאתי בדתיים שיש להם את מי להאשים כאשר קורים להם דברים רעים. |
|
||||
|
||||
אולי כדאי שתקנא בדתיים על-כך שיש להם אל מי לפנות, כשקורים להם דברים רעים. |
|
||||
|
||||
אתה מתכוון לנציגיהם בכנסת? |
|
||||
|
||||
חברי הכנסת הם פאסה, והיחס כלפיהם אינו שונה מהיחס למפני האשפה הרחובית. הכוונה של האייל האלמוני הייתה ככל הנראה לנשיאת תפילה לאבינו שבשמים. מה, עוד לא ראית את הסרט "אושפיזין"? רוץ! |
|
||||
|
||||
אכן, לכך התכוונתי. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |