 |
|
 |
||
|
||||
 |
באשר ל 1: אני חושב שאתה וראסל מדברים על שני דברים שונים. ראסל דיבר על הגדלת גרעון (פנימי), שזו בעצם הלוואה מהעתיד. טענתו היתה כי אלו לכל היותר תעלולים פיננסיים. או שניתן במצב הנוכחי לייצר מספיק לחם על מנת להאכיל כל תושב בארה"ב (ולקיים את המאמץ המלחמתי), או שלא. או שיש לנו מספיק ידיים עובדות וזמן ומכונות, או שלא. כל עוד לא מסתמכים על חומרי גלם או עבודה מבחוץ (שאז ההלוואה היא בהחלט על חשבון העתיד), מדובר על מעגל סגור. כמות הכסף, הגרעון, ההשקעות הממשלתיות וכיוצא בזה אינם אלא המדיום. הם חלק מהארגון החברתי. היצרנות עצמה ויכולת הפריון טמונים אך ורק בעבודתם של בני אדם ובמכונות (אשר שוב הינן תוצרת עבודתם של בני אדם). אין כאן קסמים, לא ניתן ללוות שעת עבודה מהעתיד. לכך מתייחס ראסל כאשר הוא אומר שלא ניתן לאכול היום כיכר לחם שתיוצר מחר, גם אם הכלכלנים מספרים לנו שייצור מוגבר בהסתמך על גרעון תקציבי הוא בעצם הלוואה מהדורות הבאים. אם הבנתי נכון, אתה מצביע על כשל הפוך. אתה מציין בניגוד לראסל ולהסברי הכלכלנים יחדיו, שרמת החיים בארה"ב בזמן מלחמת העולם התאפשרה אולי לא בזכות העתיד, אלא בזכות -העבר-, והעתיד ייפגע מכך שבהווה לא מתבצעת כל העבודה הדרושה. דומה הדבר כאילו במקום לזרוע את השדות אנו אוכלים את התבואה כולה, וכך אוכלים היום מה שאמור לקיים אותנו מחר. אני לא בטוח שזה מדויק כל כך. מחזורי תבואה אינם ארוכים מדי, ואני לא בטוח שישנם מחזורים ארוכים בהרבה, בוודאי לא כאלו שמשפיעים על המשק כולו. אדרבא, ראסל מציין דווקא את העובדה שרמת החיים של האדם הממוצע דווקא -עלתה-.האם התמונה האמיתית היא כזו שהמערכת כולה היתה קורסת אם המלחמה היתה ממשיכה עוד מספר שנים וארה"ב היתה מסיימת לכלות את "השומנים" שנצברו לפני המלחמה? אני לא חושב שזהו התאור הנכון. ארה"ב הצליחה לקיים את עצמה -ולהגדיל- את הפריון התעשייתי, היא לא התקיימה על שומנים שנצברו בעבר. המערכת אולי היתה קורסת לאחר עשר שנים, אולם אני חושב שהיה זה מסיבות חברתיות אחרות, ולא בשל כך שהפריון התעשייתי היה נמוך מדי. ובאשר ל 2: אולי אתה צודק לגבי מקצועות מסוימים. יכול להיות שיש עבודה אותה לא ניתן לבזר למספר אנשים (או שזה לא יעיל בצורה קיצונית), ואדם אחד חייב לבצע אותה, ואף לא ניתן להסתפק בפחות משתים-עשרה שעות עבודה שלו ביום. מבחינה טכנית לחלוטין (המתייחסת רק ליעילות הייצור, לא לארגון החברתי), אני חושב שזהו מיעוט מבוטל של העבודה הדרושה למין האנושי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא קראתי את המאמר (לינק, מישהו?) אבל בכל זאת, בשולי הדברים: א. שאלה: האם ראסל לקח בחשבון את הירידה ברמת החיים של מיליונים רבים שהפכו להיות חיילים בקביעה שלו ש"רמת החיים דווקא עלתה"? ב. מצב מלחמה גורם לאזרחים לעשות הרבה מאוד דברים שלא היו עושים במצב של שלום. בהנחה שמדובר במלחמה "צודקת"1 אנשים יהיו מוכנים לשאת דברים כמו שירות צבאי, עבודה בשכר נמוך יותר משמעותית, שעות נוספות, קיצוב, האפלה וכו... אני לא בטוח שהדוגמה של ארה"ב במלחמת העולם השניה (או ישראל במלחמותיה) יכולה להיות באמת מועילה לצורך גיבוש מדיניות לזמן שלום. ג. אני סבור שניתן גם ניתן לקחת בהלוואה שעת עבודה מן העתיד. אתה יכול לעבוד יותר קשה היום בהנחה שמחר תקבל חופשה למשל. (בהנחה שעבודה קשה כמו שעשית היום, לאורך זמן, תגרום לך לבעיות אם לא תנוח אחריה). ד. הגרעון נוצר על ידי כך שהממשלה משלמת לאזרחים כסף עבור עבודתם בייצור דברים כמו מפציצים או אוניות מלחמה, בסיום המלחמה אלו הופכים להיות גרוטאות (אם התמזל מזלם לשרוד את המלחמה). את הכסף לעשות כן הממשלה לוקחת מאזרחים אחרים או מאזרחי חוץ באמצעות אגרות חוב וכו. האם לא נדרש להחזיר את הכסף הזה? ומה אם לא היה מדובר בכסף אלא, נגיד, בחומרי גלם כאלו ואחרים ששומרים האזרחים בבתיהם, האם את אלו לא צריך להחזיר? אם הגרעונות המלחמתיים אינם באמת הלוואה מן העתיד אזי מדובר כאן בעצם בהפקעה שרירותית. לא? 1 במובן של תפיסת הציבור אותה, ומלחמת העולם השניה הייתה בהחלט כזאת מבחינת האמריקאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לא ידוע לי מה ראסל לקח בחשבון, אבל אפשר להניח שעלות החיים של לוחם על כל הלוגיסטיקה והציוד הכרוך בכך שקולה לזאת של אזרח החי חיים ממוצעים. השאלה היותר מענינת היא זו: מה אתה חושב שיקרה לו מחר היה מוכרז שבוע עבודה בן 30 שעות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. ראסל דיבר על רמת החיים של אזרחי ארה"ב החיים בארה"ב, לא על חייל בחפירות. טענתו היתה בעיקר לגבי רמת הייצור, וזו לא מושפעת כל כך מהעובדה שישנם חיילים בחפירות. אין ספק שכל דולר שהולך לפגז של טנק או לכדור של רובה הינו דולר אשר (בגדול) האנושות ביזבזה, אולם עלות הציוד הצבאי בו משתמשים החיילים איננה זניחה לעומת עלות חייהם בשלום ובשלווה. צריך לייצר אותו, גם אם -עדיף- לייצר לחם ושעשועים ודברים מועילים אחרים. בקיצור, הטיעון שלו היתה באשר ליכולת הייצור, לא משהו בסגנון "מלחמה מעלה את רמת החיים" (טיעון לא הגיוני מהומניסט כראסל). ב. ראסל דיבר על יכולת הייצור, לא על רצונם של האנשים. קיצוב והאפלה אולי רלוונטיים, שכר נמוך או גבוה לא (ראסל לא מדבר על כסף, שאיננו אלא מדיום להעברת מידע וסחר ביצרנות). המאמר מדבר על יכולת הייצור הטכנית, לא על הארגון החברתי - שאז מעניין אותנו האם יסכימו אנשים למה וכמה ובאילו תנאים. כדרך אגב יש לציין שהתזה של ראסל היא לא שניתן לקיים את כל צרכי חברת בני האדם על סמך עבודת פרך של מעטים (אשר יסכימו לכך בתנאי מלחמה, או נסיבות אחרות כלשהן), אלא בדיוק להפך - על סמך עבודה מועטה יחסית של כולם. ג. לדעתי אתה חוזר על דברי הכותב הקודם במילים אחרות. ניתן למשל להפעיל מכונה בניצולת מרבית מתוך ידיעה שהיא תתפרק מחר, או לאכול את התבואה כיום במקום לזרוע, וכדומה. עניתי על כך בתגובתי אליו (בקצרה: התשובה הסופיסטית משהו היא שמה שבגדר האפשר הינו אפשרי, ומה שלא הוא לא). ד. לגבי הלוואות מבחוץ אין לי וויכוח איתך. וודאי ששעות עבודה או חומרי גלם אשר אינם ברשותה של ארה"ב אולם היא נהנית מהם בזמן נתון בכל זאת הריהם כהלוואה שיש להחזיר אותה בעתיד. לגבי גרעון פנימי, דבריך הינם בדיוק מה שראסל מכנה בשם תעלולים פיננסיים. מה שהאומה האמריקאית יכולה לייצר היום היא יכולה לייצר היום, ומה שאיננה יכולה לייצר היא איננה יכולה לייצר. אי אפשר לאכול היום את הלחם שיווצר מחר. נראה לי שהטעות נובעת מכך שאתה מכניס לעניין את הארגון החברתי (ובפרט את הארגון החברתי הקפיטליסטי), בעוד שראסל דיבר על יכולת הייצור הטכנית של האומה האמריקאית. יש הבדל גדול בין השניים. דרך אגב, המאמר הוא משנת 32, כך שלא נראה לי שהמלחמה המוזכרת בו היא מלחמת העולם השניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. למעשה, ראסל הזכיר את המלחמה (הגדולה, כנראה, דהיינו, מלחה"ע I) כהוכחה לכך שהחברה האמריקאית לא צריכה יותר מארבע שעות עבודה לעובד — הנה, מחצית ויותר מכוח העבודה יצאו אל מעבר לים, והמחצית השניה לא עבדה יותר משעבדה לפני-כן, ובכל זאת הכלכלה האמריקאית לא קרסה. כך, לפחות, הבנתי מן המאמר שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדויק להפליא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מקובל עלי. ב. האם ניתן להפריד את יכולת היצור מהמניעים של בני אדם? תיאורתית אפשר גם אפשר לנצל את שעות העבודה של אנשים ומכונות כדי לספק לכל האנשים את "צרכיהם הבסיסיים" (אם היינו יכולים להגיד דבר כזה בכלל) אבל השאלה "האם אנשים אכן ינהגו כך" היא שאלה שיש לה היבטים מעשיים ברורים ואי אפשר להתעלם מהם. יש כאן עוד בעיה קטנה, דבר אחד הוא לאפשר לכל אדם להתפנות להגיגים אינטלקטואליים ודיונים בנושאי השעה במשטר מעין זה, עדיין לא ברור מהי התועלת בכך, אם אין דרך *להפיץ* את הרעיונות. כיצד יוכל ראסל "לתת" לאנושות את פרי הגיגיו ללא שיודפסו ספרים, ישודרו תוכניות רדיו וכן הלאה. ומאחר ואלו דורשים עבודה שאיננה בדיוק שעשוע אינטלקטואלי נשאלת השאלה למי יותר להקדיש יותר זמן להשמעת דבריו ומי איננו ראוי להתיחסות. ג. נו שויין. לא הבנתי אבל זה לא משנה לאור ד. ד. אני רמזתי על כך בדברי. המשמעות של הדברים הללו היא ביטול מוחלט של מושג הרכוש. אם אתה רואה ברכוש דבר ממשי אזי שגרעון הוא גם דבר ממשי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, כדאי שאקדים ואומר כי אינני חושב ששני הכשלים שתיארתי הם מהותיים למסקנות המאמר. אני בהחלט סבור שירידה במספר שעות העבודה השבועיות צריכה להיות מטרה בפני עצמה. לגבי 1) כל שניסיתי לומר הוא שבהחלט יש משמעות ל"ללוות מהעתיד", והמשל על כיכר הלחם שלא נאפתה אינו אלא דמגוגיה זולה ותו לא, בהקשר שבו נאמר1. כפי שכתבת "או שיש לנו מספיק ידיים עובדות וזמן ומכונות, או שלא." בהחלט יתכן שיש לנו מספיק מכונות ומשאבים לקיים את עצמנו *אם* נשקיע 40 שעות עבודה בשבוע, אבל 20 שעות לא תספקנה. לגבי 2) יתכן ואתה צודק אבל נראה לי שיהיה קשה לשכנע את האנשים הללו להשקיע את 8 או 12 השעות היומיות שלהם כאשר המקובל בסביבתם הוא 4. נקודה נוספת שראסל מתעלם ממנה והיא לדעתי מהותית היא השוואה למדינות אחרות. אני אנסה להרחיב מאוחר יותר, אין לי זמן כעת. 1 אם המשל היה מיועד להבהיר לקורא מדוע השד של גרעון לאומי (פנימי) אינו כה נורא, הייתי מקבל אותו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |