 |
א. ראסל דיבר על רמת החיים של אזרחי ארה"ב החיים בארה"ב, לא על חייל בחפירות. טענתו היתה בעיקר לגבי רמת הייצור, וזו לא מושפעת כל כך מהעובדה שישנם חיילים בחפירות. אין ספק שכל דולר שהולך לפגז של טנק או לכדור של רובה הינו דולר אשר (בגדול) האנושות ביזבזה, אולם עלות הציוד הצבאי בו משתמשים החיילים איננה זניחה לעומת עלות חייהם בשלום ובשלווה. צריך לייצר אותו, גם אם -עדיף- לייצר לחם ושעשועים ודברים מועילים אחרים. בקיצור, הטיעון שלו היתה באשר ליכולת הייצור, לא משהו בסגנון "מלחמה מעלה את רמת החיים" (טיעון לא הגיוני מהומניסט כראסל).
ב. ראסל דיבר על יכולת הייצור, לא על רצונם של האנשים. קיצוב והאפלה אולי רלוונטיים, שכר נמוך או גבוה לא (ראסל לא מדבר על כסף, שאיננו אלא מדיום להעברת מידע וסחר ביצרנות). המאמר מדבר על יכולת הייצור הטכנית, לא על הארגון החברתי - שאז מעניין אותנו האם יסכימו אנשים למה וכמה ובאילו תנאים. כדרך אגב יש לציין שהתזה של ראסל היא לא שניתן לקיים את כל צרכי חברת בני האדם על סמך עבודת פרך של מעטים (אשר יסכימו לכך בתנאי מלחמה, או נסיבות אחרות כלשהן), אלא בדיוק להפך - על סמך עבודה מועטה יחסית של כולם.
ג. לדעתי אתה חוזר על דברי הכותב הקודם במילים אחרות. ניתן למשל להפעיל מכונה בניצולת מרבית מתוך ידיעה שהיא תתפרק מחר, או לאכול את התבואה כיום במקום לזרוע, וכדומה. עניתי על כך בתגובתי אליו (בקצרה: התשובה הסופיסטית משהו היא שמה שבגדר האפשר הינו אפשרי, ומה שלא הוא לא).
ד. לגבי הלוואות מבחוץ אין לי וויכוח איתך. וודאי ששעות עבודה או חומרי גלם אשר אינם ברשותה של ארה"ב אולם היא נהנית מהם בזמן נתון בכל זאת הריהם כהלוואה שיש להחזיר אותה בעתיד. לגבי גרעון פנימי, דבריך הינם בדיוק מה שראסל מכנה בשם תעלולים פיננסיים. מה שהאומה האמריקאית יכולה לייצר היום היא יכולה לייצר היום, ומה שאיננה יכולה לייצר היא איננה יכולה לייצר. אי אפשר לאכול היום את הלחם שיווצר מחר. נראה לי שהטעות נובעת מכך שאתה מכניס לעניין את הארגון החברתי (ובפרט את הארגון החברתי הקפיטליסטי), בעוד שראסל דיבר על יכולת הייצור הטכנית של האומה האמריקאית. יש הבדל גדול בין השניים.
דרך אגב, המאמר הוא משנת 32, כך שלא נראה לי שהמלחמה המוזכרת בו היא מלחמת העולם השניה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש