 |
|
 |
||
|
||||
 |
בתגובה 247202 קישרתי לפתיל ישן באייל ששינה את הדרך שבה אני מסתכל על מוזיקה מודרנית. בעיתוי מעניין, זמן קצר אחרי הפתיל ההוא למדתי קורס אקדמי על המוזיקה של המאה העשרים (עם אריק שפירא), ולמדתי שם מה היתה הקונספציה בשתיים מהאסכולות המפורסמות והמשפיעות במוזיקה המודרנית: זו של שנברג, ברג ווברן משנות העשרים, וזו (המבוססת על הראשונה) של שנות החמישים (האוונגרד): בולז, שטוקהאוזן וחבריהם. שפירא מאוד פירגן להם, אבל אני, שכבר השתכנעתי בנקודה של אביב, הרגשתי קצת מרומה. היום אני חושב, כמו אחרון השמרנים בקונצרט של הפילהרמונית, שאת רוב יצירותיהם צריך לזרוק לסל המיחזור של ההיסטוריה. למרבה השמחה, רוב המלחינים שהזכרתי בתגובת האם אינם נופלים במסגרת האסכולות האלו, וכך גם רוב היצירות שאפשר לשמוע היום בקונרצטים ותוכניות רדיו של מוזיקה חדשה; אני עדיין עומד מאחורי רוב מי שציינתי כאהוב עלי. למרבה הצער, עדיין אפשר לשמוע בקונצרטים ותוכניות רדיו יצירות, חלקן חדשות ממש, שתחת "גישת אביב" ברור שהן חסרות כל ערך. תיקון אחד שאני כן רוצה לעשות ספציפית הוא לפרגן למלחין שבתגובת האם הייתי שלילי כלפיו: ארוו פרט. ביצירתו הידועה ביותר, Fratres, אני מוצא יופי רב; ויצירה שלו שליוותה את המחול "טאבולה ראסה" של אוהד נהרין, ואני די בטוח שזה גם שם היצירה, היא ממש מופתית. אני גם קצת תוהה למה מבקרים שונים לא אוהבים אותו, אבל אולי לא כדאי להיכנס לזה כאן (רמז: הפתיל ההוא שבקישור). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בסוף שנות השמונים הייתי עסוק בדברים אחרים ולא היה לי זמן לעקוב, אבל *נדמה לי* שהיתה אז איזו ריאקציה כנגד מוזיקה מודרנית, שהתבטאה בין היתר במאמרים שהעזו לקרוא בגלוי "המלך הוא עירום" ובסגנון הלחנה נאו-קלאסי שקצת חזר להרים ראש. אין לי, לצערי, סימוכין, רק זיכרון מעורפל. לגבי ההערה האחרונה שלך: יש לי תחושה, לא בדוקה ולא מוכחת אבל חזקה, שקל הרבה יותר להתרגש או להתאהב ביצירה מוזיקלית כשאתה נחשף אליה לראשונה כשהיא מלווה משהו אחר: מחול, הצגה או סרט. ייתכן מאוד (ואי-אפשר להוכיח זאת) שגם אתה, כמו המבקרים השונים, היית פחות אוהב את היצירה (אותה אינני מכיר) אילולא ראית אותה בצמוד ליצירה של אוהד נהרין. אין בזה שום "רע", כמובן: כך מצאת לך עוד יצירה מוזיקלית להתרגש ממנה - מה טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן היתה ריאקציה, ואני חושב שהיא אולי החלה קצת קודם (לפחות בהלחנה עצמה, איני בטוח מתי היא חדרה גם למאמרים). שאלה מעניינת היא, ריאקציה למה בדיוק. אפשר להתנגד (כמוני, עכשיו) רק לליבה של האוונגרד - סריאליזם ומוזיקה אקראית, ועדיין לאהוב מוזיקה מודרנית: אלף ואחת הוריאציות האחרות על עקרונות כתיבת המוזיקה הקלאסית, שבכל זאת מְתקשרות בדרכים לא טריוויאליות עם האופנים שבהם בני אדם קולטים מוזיקה (זוהי הטענה האביבית נגד הסריאליזם: הוא פשוט לא מתקשר בדרך מעניינת עם מרכז ההאזנה במוח שלנו). יש, לעומת זאת, מלחינים שחזרו לחלוטין למאה התשע-עשרה. למשל, הקצת שיצא לי לשמוע מפנרדצקי של השנים האחרונות. אותי זה משעמם, אבל הקילומטראז' שלך עשוי להשתנות. באשר לפסקה השניה שלך, זה באמת מעניין. דווקא את היצירה הזו של פארט שמעתי לראשונה בקונצרט, בדצמבר 2000; המחול, לפני כשנה, היה הפעם השניה. נדמה לי שבקונצרט נהניתי, אפילו מאוד; אבל זה לא זכור לי כחוויה עזה כמו במחול (שהיתה מלווה בתחושה חזקה של "כבר שמעתי את זה פעם, איפה לעזאזל", עד שלאט לאט התחלתי לשער, ווידאתי אחר-כך). וכנראה שמה שגרם להבדל היה מה שאתה אומר, ולאו דווקא ההאזנה השנייה. אבל נראה לי שהסיבה לביקורת השלילית היא אחרת. האפקט הרגשי של פארט על מאזינים, גם (ודווקא) לא מנוסים, הוא ברור וחזק. קצת כמו אצל פיליפ גלאס, אפשר לקבל רושם שהוא משיג את האפקט הזה יותר מדי בקלות, באמצעות "טריקים זולים", מבלי להשקיע גאונות אמיתית. ואם כך (יהיה מי שיחשוב) היופי שבו הוא שטחי. כמובן דרוש מחקר מוסיקולוגי הרבה יותר רציני ממה שאני מסוגל לו כדי לשפוט אמירה כזו. אבל נניח שהיא נכונה, השאלה היא, אז מה. גם אם פארט (וגלאס) פחות גאונים ממלחינים אחרים, העובדה היא שלפניהם לא עשו את מה שהם עשו; הם עלו על רעיונות חדשים, ומסתבר שברעיונות האלו יש קסם, עבור מרבית האוזניים האנושיות. אני חושב שזה שווה משהו, בכל זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יורשה לי לנחש, לא עצם החזרה למאה ה-19 משעממת אותך, אלא היצירות של קז'ישטוף קשישא שהן פשוט דוגמאות לא מרגשות במיוחד לז'אנר. האם אפשר ליצור עוד סימפוניות רומנטיות מרטיטות-לב? קשה לדעת. דיברנו על זה פעם; אולי *באמת* נגמרו כל המנגינות ההרמוניות היפות. "טריקים זולים" זה נושא עדין ומורכב, בכל תחומי האמנות. ככלל, אני נוטה להסכים עם גישתך שאם יש שם קסם, אז הוא שם, ולא משנה (או לא ברור בכלל) אם הוא "זול"; עם זאת, יש מצבים בהם די ברור שמשתמשים במסחטות-רגשות שבלוניות (בקולנוע, למשל, או בספרות). במקרים כאלה, גם אם ההמון נשפך מהיצירה, ולמרות שהיא כמובן לא *זהה* למשהו שכבר נוצר בעבר, אתה יכול לחוש שסתם מתעתעים בך ושעליך זה פשוט לא עובד. דוגמה לטריק זול במוזיקה: מודולציה מלודרמטית בחצי טון למעלה של הכל - מלודיה, הרמוניה, הכל. זה שחוק, שדוף, לעוס, עלוב, מרוט, נדוש, מאוס ואומלל, ועדיין משתמשים בזה בלי סוף, וייתכן שלפעמים זה אפילו עובד (בייחוד במוזיקה לסרט...). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שמשתמשים בזה בלי סוף: זה זול, אז כל אחד יכול להרשות לעצמו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |