 |
אכן היתה ריאקציה, ואני חושב שהיא אולי החלה קצת קודם (לפחות בהלחנה עצמה, איני בטוח מתי היא חדרה גם למאמרים). שאלה מעניינת היא, ריאקציה למה בדיוק. אפשר להתנגד (כמוני, עכשיו) רק לליבה של האוונגרד - סריאליזם ומוזיקה אקראית, ועדיין לאהוב מוזיקה מודרנית: אלף ואחת הוריאציות האחרות על עקרונות כתיבת המוזיקה הקלאסית, שבכל זאת מְתקשרות בדרכים לא טריוויאליות עם האופנים שבהם בני אדם קולטים מוזיקה (זוהי הטענה האביבית נגד הסריאליזם: הוא פשוט לא מתקשר בדרך מעניינת עם מרכז ההאזנה במוח שלנו). יש, לעומת זאת, מלחינים שחזרו לחלוטין למאה התשע-עשרה. למשל, הקצת שיצא לי לשמוע מפנרדצקי של השנים האחרונות. אותי זה משעמם, אבל הקילומטראז' שלך עשוי להשתנות.
באשר לפסקה השניה שלך, זה באמת מעניין. דווקא את היצירה הזו של פארט שמעתי לראשונה בקונצרט, בדצמבר 2000; המחול, לפני כשנה, היה הפעם השניה. נדמה לי שבקונצרט נהניתי, אפילו מאוד; אבל זה לא זכור לי כחוויה עזה כמו במחול (שהיתה מלווה בתחושה חזקה של "כבר שמעתי את זה פעם, איפה לעזאזל", עד שלאט לאט התחלתי לשער, ווידאתי אחר-כך). וכנראה שמה שגרם להבדל היה מה שאתה אומר, ולאו דווקא ההאזנה השנייה.
אבל נראה לי שהסיבה לביקורת השלילית היא אחרת. האפקט הרגשי של פארט על מאזינים, גם (ודווקא) לא מנוסים, הוא ברור וחזק. קצת כמו אצל פיליפ גלאס, אפשר לקבל רושם שהוא משיג את האפקט הזה יותר מדי בקלות, באמצעות "טריקים זולים", מבלי להשקיע גאונות אמיתית. ואם כך (יהיה מי שיחשוב) היופי שבו הוא שטחי. כמובן דרוש מחקר מוסיקולוגי הרבה יותר רציני ממה שאני מסוגל לו כדי לשפוט אמירה כזו. אבל נניח שהיא נכונה, השאלה היא, אז מה. גם אם פארט (וגלאס) פחות גאונים ממלחינים אחרים, העובדה היא שלפניהם לא עשו את מה שהם עשו; הם עלו על רעיונות חדשים, ומסתבר שברעיונות האלו יש קסם, עבור מרבית האוזניים האנושיות. אני חושב שזה שווה משהו, בכל זאת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש