 |
אדם קלין, נעים תגובות ישראל, שמן בעצמות קוראי האייל ומווסת לחץ בבלוני כותביו,
(ולמה אתה כה ממעט לכתוב רשימות משלך לאחרונה?)
צר לי על התגובה המאוחרת - נדרשתי לתחקיר עיתונאי חפוז בסניף "טאואר רקורדס" הקרוב (חוצות המפרץ - אני מקווה שהוא מייצג סניפים גדולים אחרים). תגובה זו כבר לא תזכה להפנייה בדף הראשי, אבל אולי עדיף לה כך - אורכה המחריד לא תורם לעניין המוגבל ממילא שיש בה לציבור הרחב.
שאלה גדולה שאלת; התשובה הזו אינה "תשובה מוסמכת" כלשהי אלא שוב, יותר הגיג אישי שלי כחובבן די מתחיל, בעצם. השמות בלועזית שצירפתי הם, כמובן, לטובת המחפשים בחנות או באינטרנט. שמות דיסקים הם עניין לא בהכרח קיים או רלוונטי בתחום, אבל לא קשה לחפש עפ"י שם המלחין.
"המלצת בית-הספר" להיכרות עם המוזיקה של המאה החולפת תתחיל, לרוב, בקלאסיקנים מהמחצית הראשונה שלה, שבעת האחרונה הולכים ונכנסים לקונצנזוס של המוזיקה הקלאסית. ביניהם אמנה, ממש על קצה המזלג, את
1) איגור סטרווינסקי, שהוא בעיני הקרוב ביותר למוזיקה של המאה הקודמת שעדיין יכול להחשב ל"מוזיקה חדשה". אפשר להתחיל ב"פולחן האביב" (The Rite of Spring, Le Sacre du Printemps), כמחווה לעגבניות ושאר ירקות שזכתה להן בהעלאת הבכורה שלה ב-1929. אבל יש להניח שכל מדגם בגודל דיסק של יצירותיו יהיה תענוג צרוף של כוח המצאה מלודי, תזמורי וריתמי.
2) אוליביה מסיאן (Messiaen), חדשן ותאורטיקן גדול. לא כל יצירותיו הן בעלות ערך רב כשלעצמן. אפשר כן להמליץ על "Colours of the Heavenly City", היפה אולי גם לאזניים קלאסיות, וה-Turangalila-symphonie, קצת נפוחה יחסית לערכה האמיתי, ועדיין קליידסקופ מרשים של צלילים. יום אחד אני אחקור ביצועים שונים שלה - זה שיש לי, של מיונג-וואן-צ'ונג והאופרה דה-לה-בסטיי נשמע לי רחוק מאופטימלי.
3) אדגר ווארז (Varese) כמו מסיאן, גם הוא עם יותר דגש על הצליל מאשר על המלודיה. אותי הוא לא ממש תופס, אבל אני כנראה במיעוט (בציבור הרלוונטי, כמובן). די הלהיב אותי בכל זאת "Intergrals" שלו (מוקדש לטל כהן).
4) השלישיה הווינאית: ארנולד שנברג (Schonberg, עם שתי נקודות על ה-o או e אחריו), ותלמידיו אנטון (פון-)ווברן (von) Webern)) ואלבן ברג (Berg). בוודאי המשפיעים ביותר על מלחיני המאה. אבוי לבושה, אני לא מספיק מכיר אף אחד מהם כדי להמליץ על משהו ספציפי. הוא שאמרתי, חובבן מתחיל.
אבל אולי בעצם (אלף חדש וכל זה) אפשר כבר לדלג על כל אלה ולהתחיל ישר עם יצירות משלושת העשורים האחרונים!? זה הזמן לעדכון מ"טאואר": המצב לא נואש, אבל לא מזהיר. יש להם מדור מיוחד למוזיקה של המאה ה-20. אלא שרובו מוקדש לשמות מוכרים מדי וישנים מדי. הרבה סטרווינסקי ושנברג, עוד יותר שוסטקוביץ' ומאהלר, שטכנית פעלו אמנם במאה ה-20 אבל בעיני לא שייכים למדור הזה (ויעידו הביצועים הרבים שלהם ע"י הפילהרמונית, אוסיף ברשעות מה), וגם ברטוק, שמתנדנד איפשהו בין לבין.
שלושה מלחינים בני זמננו הם פופולריים במיוחד, ואפשר לסמוך עליהם שיימצאו שם דוגמיות שלהם:
ארוו פארט, לא אהוד על המבקרים ועלי: קצת יופי, עטוף בהמון מיסטיקה, דת ואווירה, ניו-אייג' במיטבו.
פיליפ גלאס (Glass) וסטיב רייך (Reich) - מובילי האסכולה הרפטטיבית, שנהוג לקרוא לה מינימליסטית (שטות מוחלטת). יש לציין שהמוזיקה הזו כמעט לא קשורה לשום דבר אחר במוזיקה של המאה, פרט לשאר מלחיני האסכולה (נזכיר את ג'ון אדאמס ומייקל טורקי (Torke), הקלילים יותר).
רבים, כולל אני, אוהבים מאוד את גלאס ורייך, ואחרים לא סובלים אותם. כמה דקות של שמיעה בחנות יספיקו, אני חושב, כדי לגבש דעה, ויש רק לזכור ששניהם כתבו אי-אלו יצירות לא ראויות למאכל אדם, גם לדעתי. מבין שניהם, רייך מעמיק, אינטלקטואלי ומגוון יותר; גלאס מצטיין בנושאים יפהפיים, ופופולרי יותר. הוא כתב, אגב, את פסקולי הסרטים "הנבואה", "פווקאטסי" (לא רע) ו"קונדון" (רע). אציין יצירה אחת של כל אחד: רייך כתב את City Life, חריגה אצלו מבינת עושר וגיוון הנושאים - ובעיני אולי יצירת המופת הגדולה ביותר של התחום; פיליפ גלאס יצר יחד עם ראווי שנקאר (Shankar) את האלבום Passages. לא בטוח שהאלבום הזה שייך לעניינו מבחינת ז'אנר, אבל בעיני הוא לא פחות מהיצירה המוזיקלית היפה ביותר שיש בכלל. השמעתי אותה לאנשים שונים, מרקע מוזיקלי שונה, וכולם אהבו אותה. אם יש עוד קורא חוץ מאדם קלין שהגיע עד כאן - זו המלצה בפה מלא, לכולם!
אם כבר הזכרתי את שנקאר: בעיני הוא מתחרה עם סטרווינסקי על תואר המוזיקאי הגדול ביותר של המאה. לעניינה של רשימה זו, הוא יצר שני קונצ'רטי לסיטאר ותזמורת. מס' 1 נחמד, מס' 2 יצירת מופת. בחנות הם יימצאו, מן הסתם, יחד עם שאר הדיסקים של שנקאר במדור מוזיקת העולם (הודו).
פרט למלחינים שהזכרתי, יש לציין עוד מישהו שאפשר בטוח למצוא על המדף בחנות. לא מלחינה, כי אם גוף מבצע: רביעיית המיתרים קרונוס (Kronos). למרות שהם שלחו ידם גם במוזיקה עתיקה, בעיבודים למוזיקה אפריקאית ובשירותו של ג'ון זורן (Zorn), מוזיקאי הלא-בדיוק-לא-ג'אז, הרי רוב ההקלטות שלהם מוקדשות למוזיקה קלאסית-חדשה, על כל הסקאלה שלה, כמעט תמיד קומוניקטיווית ועם זאת ייחודית. היות שהם בוחרים בקפידה את היצירות והמלחינים (שלעתים קרובות כותבים להם במיוחד), אפשר להמליץ כמעט בעיוורון על כל דיסק שלהם. אפרופו עיוורון, היצירה בביצועם של אוסוולדו גוליחוב (Golijov), היהודי בעל העבר הישראלי, The Dreams and Prayers of Isaac the Blind, היא שילוב נפלא של מוזיקה חדשה עם כלייזמר. Black Angels של ג'ורג' קראמב (Crumb) היא אולי בקונצנזוס אצל שוחרי המוזיקה החדשה כאחת מיצירות המופת הגדולות של העשורים האחרונים.
מעבר לכך, המצאי בחנות הוא דל ומקרי. לשום מלחין אחר בן זמננו לא בטוח שתמצאו ייצוג, לא כל שכן ליצירה ספציפית. כמובן, עומדים לשרותכם מרחבי האינטרנט - רק הקלידו את השם המבוקש ב-amazon.com או במנוע חיפוש כלשהו. בין השמות הגדולים של העשורים האחרונים ניתן למנות את פייר בולז (Boulez), לוצ'אנו בריו (Berio), מאוריציו קאגל (Kagel), יאניס קסנאקיס (Xenakis) וקארל-היינץ שטוקהאוזן (Stockhausen). בסדר עולה, הם העניקו לי רגעים יפים עד מרגשים ברדיו ובקונצרטים, אבל, שוב אבוי לבושה, אין לי עדיין שום דיסק שלהם (חוץ מאחד לא מדהים של בולז); הרגעים הנ"ל היו ספוראדיים מכדי שלבי ימלאני להמליץ ספציפית על משהו (אם בכלל אני זוכר משהו בשמו). כדי להחמיר את המצב, אני לא חושב שאפשר לסמוך על מישהו מהם שיצירה אקראית שלו תהיה שווה, וצריך לבדוק לפני שקונים. צר לי.
מקרה שונה הוא של לואיג'י נונו (Nono). גם איתו צריך להיזהר, אבל יש לו יצירה אחת שאליה התייחסתי ברשימת האם, והיא יקרה לי (אבל די "קשה", כלומר אני ממליץ עליה רק לבעלי נסיון בתחום). שמה המלא: No hay caminos, hay que caminar…Andrei Tarkovskij. שמעתי אותה בקונצרט בפאריס, ודמעות בעיני במשך עשרים דקות. לאחר חיפושים במיטב חנויות פאריס וברלין, מצאתי דיסק המכיל אותה, יחד עם עוד שתי יצירות יפות של נונו. זו יצירה שהאפקט המלא שלה מושג רק בביצוע חי (יש שם העמדה מרחבית מסוימת של הכלים), אבל גם במערכת בבית היא עובדת.
אציין עוד שני מלחינים, לא בולטים, שהגעתי אליהם די במקרה ואני אוהב אותם עד מאוד. גלינה אוסטבולסקאיה (Ustvolskaya) היא תשובתי המקורית, שלא לומר הביזארית, לשאלה מי המלחינ/ה האהוב/ה עלי ביותר. אל תנסו אותה. תשאירו אותה לי. סטיב מארטלנד (Martland) בוחר להיות אאוטסיידר לזרם של המוזיקה החדשה: ככל הידוע לי יצירותיו מבוצעות ומוקלטות רק ע"י האנסמבל שלו. יש לי האלבום שלו Crossing the Border והוא מלהיב, עמוק, מקורי ונושך.
רק עוד אזכיר אלבום אחד: אוסף מהפסטיבל Bang on a Can - volume 1. קניתי אותו רק בגלל היצירה failing לטום ג'ונסון, מהתלה מטא-מוזיקלית מבריקה שתשמח מאוד אנשים מסויימים (חובבי דאגלס הופשטטר, נאמר - טל כהן יאשר). את שאר הדיסק אני מוצא מבוא מוצלח, די מגוון ומאוד עדכני בצלילו למוזיקה חדשה, למרות שאין בו שום שם גדול.
ועכשיו אני חייב להתוודות - כתבתי את כל המגילה הזו רק בגלל ההזדמנות להתבטא בעניין. בעצם, ההמלצה האופרטיבית שלי היא אחרת: אל תמהרו לרוץ או לגלוש לחנויות. לפני זה תפתחו את הרדיו. יש כמה תוכניות בקול המוזיקה שמוקדשות למוזיקה זו, הן ערוכות היטב ומציעות הזדמנויות לטעום, בלי להשקיע מעבר לזמן ההאזנה נטו.
שתי התוכניות שעורכת ומגישה זמירה לוצקי מציעות מוזיקה חדשה נטו, פרט לדיבורים הרבים של העורכת. סגנון ההגשה שלה שנוי במחלוקת, אבל אני דווקא מחבב אותו, ולטירונים בתחום הוא עשוי להתאים במיוחד, במידע הרב מאוד שהוא מוסר. מבין השתיים, "מפתחות", יום ד' 14:00 או 15:00, נוטה יותר לכיוון הייחודי-עד-נידח, ו"עניין של הסכמה" יום ב' 21:00 לכיוון ה"חשוב" והקנוני יותר, אבל זו הבחנה שמגזימה הבדלי ניואנסים זעירים.
התוכניות של שלמה ישראלי מציעות חתך שונה, בעצם לא בדיוק המוזיקה שעליה אני מדבר בכל הרשימה הזו, ומומלץ בכל זאת: שילובים של ג'אז ומוזיקת העולם מהצד ה"אמנותי" (סלחו לי) יותר והמסחרי פחות (הדוגמאות המקומיות שלנו: יאיר דלאל, בוסתן אברהם וכו'). בערך מה שהוצג בקונצרט עליו כתבתי ברשימת האם (שישראלי, כאמור, ערך והגיש). שוב הבדלי ניואנסים קטנים: "מעברים", ג' 22:00, יותר ג'אזי ומאוד עדכני. "בוקר שני", ב' 9:00, מכיל יותר יצירות קונצרטיות, ולא נרתע גם ממוזיקה ישנה יותר, אפילו עתיקה ממש.
לוצקי וישראלי עורכים ומגישים ביחד (לרוב) את "עננים, חגיגות, סירנות", ה' 21:00. כאן יש תערובת של התחומים.
רק לפני שפותחים את הרדיו, לפתוח את העיתון: לפעמים התוכניות האלו מתבטלות בגלל שידור קונצרט כלשהו.
יש לשים גם לב שהתחום הקאנוני של המאה, כלומר המלחינים מתחילת הרשימה, נופלים בין הכסאות: הם אינם מושמעים הרבה בתוכניות של לוצקי (בוודאי לא של ישראלי), וכמובן לא מספיק בשאר התוכניות בקול המוזיקה. אפשר לקוות שמישהו שם יעשה משהו, אבל בינתיים, כאמור, אפשר לדעתי לדלג ישר לימינו.
האזנה פוריה, ותודה על זמנכם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש