|
||||
|
||||
אין צורך לראות את החיים ואת בני האדם בשחור לבן ובאופן כל כך קיצוני, דוקטור. דיברתי על ילדים מסויימים - *ילדים* - שראוי שהמדינה תסייע בלקיחת אחריות על אלמנטים חלקיים בגידולם (או אחריות מלאה, במקרה הצורך. כן, גם זה קורה לפעמים). האנשים המדוברים בתגובה 237626, בד"כ *מצפים* שהגופים הממשלתיים יקלו את הנטל שאינם מסוגלים לעמוד בו. "אינם מסוגלים" - נפשית, מעשית, כספית, הכל. אתה מדבר כלכלה ואני מדברת עמך ישראל. והמציאות ממילא ממשיכה לצלוע קדימה במרץ, והתיאוריות משני הצדדים יכולות לקפוץ לה. תיאוריות, כידוע, הן תיאוריות. הנגיעה שלהן אל החיים האמיתיים והצלחתן בפועל יכולות, במקרה האופטימי, להגיע לידי גילוי בתוך טווח זמן שאינו ידוע מראש. ומה בינתיים? מה עד אז? שייחנקו? האם באמת אפשר להתייחס אל החינוך כאל עוד מוצר שיווקי? האין זו שרירות לב שאינה לוקחת בחשבון את מגוון המצבים האנושיים? אין טעם להתייחס כך לא אל החינוך וגם לא אל הבריאות. אלה שני תחומים בהם פועלות בארץ שתי מערכות, ציבורית ופרטית - והשתיים אמורות, בהתעורר הצורך, לכסות דרישה של אוכלוסיות שונות. בינתיים, למרות כל הויכוחים האדירים, למעשה לא הובאו כאן בשורות חדשות, ישימות, בעניין זה. זה שאני לא מתלהבת מרעיונות התחרות נטולת הרסן של יעקב, זה עדיין לא אומר שאני מתכוננת לקום מחר בבוקר ולהלאים כל שרי אריסון, כל פחחיה, כל פיצוחיה וכל בוטקע של סנדלר שרק יפלו לידי. יש מרחב ניכר בין כאן לשם. מה רע בהתערבות *מוגבלת* של המדינה במקומות בהם היא מועילה? |
|
||||
|
||||
"אין צורך לראות את החיים ואת בני האדם בשחור לבן ובאופן כל כך קיצוני, דוקטור. דיברתי על ילדים מסויימים..." לא מדויק. את טענת שהתחרות לא תצליח לגרום לשיפור בגלל שיש הורים נרקומנים הנשואים לזונות. (נא לקרוא את ההודעה המקורית) אם זה גורם לפסילת השיטה אזי את בעצם אומרת שמאחר ויש אי אלו אנשים שלא מסוגלים להחליט החלטות טובות בשביל עצמם יש לשלול את הזכות הזאת מכולם. אולי זו רק דמגוגיה? או שאולי יש כאן באמת עמדה מסויימת הגורסת שאסור להתיר לאנשים להחליט בשביל עצמם? "האם באמת אפשר להתייחס אל החינוך כאל עוד מוצר שיווקי?" זה מה שהוא. בדיוק כמו אוכל - צורך חיוני בהרבה. "האין זו שרירות לב שאינה לוקחת בחשבון את מגוון המצבים האנושיים?" בדיוק ההיפך. השיטה נועדה להגדיל את הבחירה של ההורים ולתת לאנשי החינוך הזדמנות ליזום ולחדש. "בינתיים, למרות כל הויכוחים האדירים, למעשה לא הובאו כאן בשורות חדשות, ישימות, בעניין זה." יש לי הרושם שאת פשוט לא ניסית להבין. בכל הנוגע למימון אין שום הבדל בין השיטה של השוברים ובין השיטה הכושלת הנוכחית. דומה שיש לך רתיעה אינסנקטיבית מהמילים "תחרות" ו"יוזמה חופשית", אין לזה שום הצדקה משום שאלו הן האחראיות העיקריות לאיכות החיים המאוד גבוהה שאת נהנית ממנה. לכל הפחות עליך לנסות ולוודא שאת אכן מבינה במה מדובר לפני שאת מתקיפה. |
|
||||
|
||||
האם אתה בעד שיטת השוברים? האם אתה חושב שמיסים שלך צריכים לממן שוברים של ילדים שאינם ילדיך? |
|
||||
|
||||
"האם אתה בעד שיטת השוברים?" אני חושב שזו גישה מאוד מבטיחה. "האם אתה חושב שמיסים שלך צריכים לממן שוברים של ילדים שאינם ילדיך?" לא. |
|
||||
|
||||
אני חושש שלא הבנתי. מאיזה כסף ימומנו השוברים? |
|
||||
|
||||
מכספי משלם המיסים |
|
||||
|
||||
כולל המסים שלך, אני מניח. האם אתה מקבל את קיומה של הזכות לחינוך? ואם לא, מדוע השוברים צריכים להיות ממומנים מכספי משלם המסים? |
|
||||
|
||||
יש הבדל בין הרצוי למצוי ומה שניתן לעשות כדי לשפר את המצוי. אם כיום החינוך הוא במימון וניהול הממשלה - והתוצאות בהתאם. אזי בשיטת השוברים החינוך הוא במימון הממשלה ובניהול של יוזמה חופשית - לא מושלם, אבל עדיף. קשה להבין את ההתנגדות האוטומטית שמובעת כאן כיותר מאשר תגובה פבלובית למילים ''בחירה חופשית'' ''תחרות'' ו''יוזמה חופשית''. אני חושב שרעיון השוברים הוא רעיון מעניין בעל פוטציאל גדול וראוי לבחון אותו בנימה מעט פחות היסטרית, במיוחד לאור ההתדרדרות המתמשכת ברמת החינוך בישראל. |
|
||||
|
||||
טוב. אני לא פוסל את רעיון השוברים 1. אבל ברור שאם המסים שלי מממנים חינוך, אני מעוניין לדעת לאן הכסף שלי הולך. לכן, גם בשיטת השוברים אני אדרוש פיקוח ממשלתי שיקבע תקנים מסוימים שצריך לעמוד בהם כדי שהממשלה תפדה את השובר. ושוב, אנחנו מגיעים לפיקוח ברמת המדינה. 1 אני גם לא בעדו. לא הצטרפתי לדיון כי אין לי דעה ברורה. |
|
||||
|
||||
כל הזמן כולם מזכירים פה עיירות פיתוח וישובים עם אוכלוסיה בעייתית. אני חושב שצריך לשים דגש דווקא במקום שבו ההבדל יהיה יותר משמעותי: הערים הגדולות. שיטת השוברים תנציח מצב שבו התלמידים שלמזלם נולדו להורים אמידים יותר, ילמדו עם תלמידים כמותם. ומה שיותר חשוב: כנ"ל לגבי תלמידים משכבות מצוקה. תלמיד שנקודת הזינוק שלו בכל מקרה לא טובה, ייאלץ ללמוד דווקא בבית-ספר שבו יש כמות גדולה של אלימות, סמים וכו'. נכון, התופעה הזו קיימת גם היום. אך השוברים ינציחו אותה, ולא יאפשרו שום מלחמה באותה שיטה. נ.ב. היום לעיריות יש כלים להתמודד איתה: כמות התלמידים מאזור בעייתי שיכולים ללמוד באזור אחר מוגבלת. כך הם חייבים ללמוד בבתי-הספר באזור שלהם, מתוך תקווה למתן את האלימות ולשפר בהם את ההישגים. ולא - זו לא שיטה טובה! |
|
||||
|
||||
אני מניח שחסידי השוק החופשי יטענו שאם יש בי''ס בעייתי, תקום לו תחרות. לי נראה שזאת הנחה אופטימית מדי. אבל כבר היום הורים בוחרים בתי-ספר בצורה מוגבלת (ממלכתי, ממלכתי-דתי, חינוך עצמאי דתי, אמנויות, פתוח, פתיחת אזורי רישום וכדומה). אפשר לחשוב על שיטת השוברים כהרחבה מסוימת של המצב הקיים, על חשבון היקף החינוך הממלכתי. |
|
||||
|
||||
אני לא מדבר על ביה"ס כמוסד. אני מדבר על התלמידים שלו. תלמיד שאין לו כסף ילמד אולי בבי"ס אם מורים מצויינים 1, אך בכל זאת הוא ילמד עם תלמידים משכבה סוציו-אקונומית שיש בה יותר אלימות וסמים. איך מערכת חינוך יכולה לגרום לכך שאותם תלמידים, מעבר לסיבות ה"טבעיות" לאותן בעיות, יהיו חייבים גם להסתובב בחברתם של בני נוער אלימים? 1 כן, בטח. אתה כמורה היית הולך לבי"ס שהעבודה בו יותר קשה, תמורת פחות כסף? |
|
||||
|
||||
לחברה פתוחה יש מגבלות. מצד אחד, היא מאפשרת חופש ובחירה לפרט, ומצד שני, היא מוותרת בכך על היכולת לנצל את המוסדות של המדינה כדי להביא לתיקון החברה 1. נדמה לי שיש גבולות למידה שבה שלטון מרכזי בחברה פתוחה יכול להתערב בסדרי החברה ולקבוע אותם. אפשר להחליט להשקיע יותר בחינוך וליצור אפלייה מתקנת, אפשר באופן מוגבל להחליט על מכסות תלמידים ("אינטגרציה" - זה גם בעייתי לחופש וגם לא בטוח שזה עובד), אבל לא הייתי רוצה לראות את השלטון המרכזי מנסה "לשבור" את המבנה החברתי הקיים בכוח. 1 במובן זה, אני חושב שאורי צודק בטענה שיש קשר בין סוציאליזם לבין עריצות. סוציאליזם חותר לתיקון החברה ומשעבד לשם כך את המוסדות החברתיים בידי השלטון המרכזי. השלטון המרכזי מקבל כוח רב - ובידי אנשים תאבי-כוח (ואלה האנשים שמגיעים לעמדות הנהגה) - הכוח הזה מסוכן. השאלה אם זוהי תוצאה הכרחית של השיטה הסוציאליסטית לא הוכרעה. |
|
||||
|
||||
כמו שאמרתי, הגבלת מעבר תלמידים היא לא דבר נכון. זאת מכיוון שהגורמים הנוגעים בדבר רואים את הפעולה הזו כתנאי מספיק (או לכל הפחות המקסימום האפשרי) כדי לפתור את כל בעיות ביה"ס ככל שניתן. במצב הקיים, תלמידים שנכפה עליהם לעבור לבי"ס מסויים נפגעים, כי בעיות ביה"ס לא מתמתנות. אינטגרציה איננה תנאי מספיק לפתרון הבעיות, אך היא תנאי הכרחי. אם למשרד החינוך הייתה דרך לפתור את בעיות האלימות, והדרך הזו הייתה כוללת אינטגרציה, הפגיעה באלה בבני המעמד הסוציו-אקונומי הגבוה היותר, היו נפגעים הרבה פחות. בכלל, אני לא קראתי לשנות את המצב הקיים 1: פשוט קראתי לא להפריט את מערכת החינוך, ולהחמיר ולהנציח את המצב הקיים. המדינה לא אחראית רק לממן את חינוך אזרחיה, אלא גם לקבוע איך מערכת החינוך שלה תיראה. זו חובתה. 1 חוץ מבניית תוכנית שתהפוך את האינטגרציה ליעילה, אך על זה כתבתי רק בתגובה הזו. |
|
||||
|
||||
בעיקרון, אני אתך במחשבה שהמדינה צריכה להיות אחראית על החינוך. עם זאת, אי אפשר להתעלם ממה שנראה ככשלון מערכת החינוך הישראלית. ישנם כמה דברים שכדאי לקחת בחשבון: מעשית, בישראל פועלות כבר כמה מערכות חינוך; גם אם ישנה בעיה תקציבית, תקציב החינוך לא הולך להיות מוכפל פתאום; תפקיד ביה"ס בעולם הטכנולוגי והמקום שלו בחיי החברה משתנה, ונראה שיש מקום לבדוק עד כמה המערכת במתכונתה הישנה בכלל נחוצה, ואם יש מקום לשינויים דרמטיים יותר. |
|
||||
|
||||
לילדים משכבה סוציואקונומית נמוכה ינתן שובר גבוה יותר. |
|
||||
|
||||
חבל שהדיון החשוב על אופצית שיטת השוברים מתנקז להתנצחות על הבטים 'כלכליים' ו'ליברליים'. הבעיה החשובה באמת היא מצוקת התלמידים והמורים שמערכת החינוך כפי שהיא מתנהלת על ידי משרד החינוך, מאמללת אותם. משרד החינוך דִִרדֵר את מערכת החינוך לשפל שלא היה כמותו, למרות תקציבי הענק שקיבל. הוא הורס בשמאלו את מה שבנה בימינו, ואינו אחראי לשום דבר. לא להויה החינוכית, ולא לידע הנרכש. יוזמה שטופחה בהשקעת מיליונים יורדת לפתע פתאום מהבמה החינוכית, ללא סיבה סבירה, וכעבור שנים אחדות פתאום מתברר שהיא דוקא טובה, אבל בינתיים כבר כרתו את ראשה, וכדי להחזירה יש צורך ביצירת המנגנונים מחדש.) מפעל ההזנה יכול להיות דוגמה טובה להתנהלות כזאת( השוברים המוקצבים לכל הילדים באורח שוויוני, אינם מכבידים על המדינה. להפך, הם חוסכים את הצורך במנגנוני הפיקוח וההדרכה הנפוחים והמיותרים של משרד החינוך. שיטת השוברים מאפשרת להקים בתי ספר שמתנהלים על ידי מנהל וקהילת מחנכים ומורים שמאמינים ברעיון חינוכי מסוים, ולוקחים עליו אחריות. המנהל יכול לבחור את אנשים שגישתם החינוכית וכישוריהם מתאימים לרוח ביה"ס. היא מאפשרת להורים לבחור עבור ילדיהם את בית הספר שיאהבו ללמוד בו, וזה ככלות הכל הדבר החשוב ביותר. |
|
||||
|
||||
"...במקומות בהם היא מועילה" המדינה לא מועילה אף פעם, בשום מקום. המקום היחיד בו המדינה צריכה להתערב הוא כאשר יש משהו אף אחד אחר **לא מסוגל** לבצע. אף גוף פרטי, למשל, לא יכול להחזיק צבא בגודל של צה"ל (וזה לא נראה לי רעיון ממש טוב שיהיו לנו כמה צבאות שיתחרו בינהם...). |
|
||||
|
||||
נו כן, נו פרובלם, תהי ''משהו שאף אחד אחר לא מסוגל לבצע'' - הגדרת ''מקומות בהם היא מועילה''. |
|
||||
|
||||
המדינה צריכה לבצע כל דבר שלא בטוח שלמישהו יש גם *אינטרס* וגם יכולת לבצע ברמה הנדרשת (ובתחומים מסויימים ברמה המקסימלית) והמדינה כן יכולה לבצע. וגם זו הגדרה שאני לא סגור עליה: שמעתי שיש אחלה בוררים בעולם התחתון, ובכל זאת המדינה מתעקשת משום-מה להקים בתי-משפט. מדינות, לך תבין אותן. |
|
||||
|
||||
לאדרחים אסור להפעיל אלימות כלפי אחרים ועל כן זו תפקידה של המדינה. לעומת זאת, לאזרחים מותר לחנך ועל כן אל למדינה להתערב. היא רק הורסת. לגבי אינטגרציה - היא לא עוזרת כשהיא כפויה. שאלה קצת אישית: האם אתה תדרוש מבית הספר אותו תבחר לילדיך שיהיה אינטגרטיבי? או שתדרוש שלא יכניסו מידה של ילדים משכבות נמוכות? |
|
||||
|
||||
תוכל להסביר את ההגיון של שני המשפטים הראשונים? האם אתה אומר שתפקידה של המדינה הוא לאסור על מה שאסור, ואילו לעשות מה שמותר צריכים האזרחים ללא התערבות המדינה? |
|
||||
|
||||
פירוש המשפט הראשון: לפעמים דרושה אלימות, למשל: כדי לפגוע בעבריינים. מכיוון שלאזרחים אסור להיות אלימים, זה תפקיד המדינה. |
|
||||
|
||||
כל מעשיה של המדינה הינם אלימות, כולל חלוקת אוכל לרעבים, שכן חלוקה זאת נעשית בעזרת כסף (לפחות המשכורות של הפעילים) שנלקח בכח. הפעלת אלימות מוצדקת כדי למנוע אלימות של אחרים. היא לא מוצדקת כדי לארגן הצגות תאטרון. אלו הכללים. כשיורדים לפרטים יש כל מיני סטיות מהכלל כמו הדאגה שאדם ישלם על הנאתו ממבני ציבור או ההשתתפות בצדקה קהילתית. במידה מסויימת הסיכום שלך נכון. המדינה צריכה לאפשר לאזרחים לקיים את חייהם בלי שמישהו יפריע להם. |
|
||||
|
||||
מתוך כבוד לתהליך הגמילה שלך, אמלא פי מים. |
|
||||
|
||||
שאלה לגבי הפסקה הראשונה: גוף פוליטי חרת על דגלו את הדאגה לשכבות החלשות, לקשישים, לרעבים ולמוכי הגורל - ונבחר בבחירות דמוקרטיות ברוב ברור ומשמעותי. האם גם אז זו אלימות? מקובל כי בדמוקרטיה הממשל מורכב מנציגי הציבור. "ציבור", בהרחבה - קהילה (קהילות?). מדוע לא ייחשב, אם כן, הממשל, לא רק כנציג פוליטי של הקהילה אלא גם כאקזקוטיב שלה לצורך האג'נדה שלשמה הועלה לשלטון? |
|
||||
|
||||
אה, תהליך גמילה? אז נעזוב את זה :-) |
|
||||
|
||||
גוף פוליטי חרת על דגלו את חיסול כל הקרחים, השמנים, בעלי השומות ופקידי השומה - ונבחר בבחירות דמוקרטיות ברוב ברור ומשמעותי. האם גם אז זו אלימות לבצע את מצע המפלגה? (במילים אחרות: פגיעה בזכויות האדם אינה אחד הדברים שמותר לדמוקרטיה לעשות, גם אם יש לה רוב. אני לא נכנס לדיון לגבי האם נטילת מיסים זו פגיעה בזכויות האדם (אני חושב שלא), אני רק פוסל את הטיעון שלך) |
|
||||
|
||||
כן, פסלת את הטיעון. למען האמת, העניין של טיעונים וטיעוני נגד, ופסילתם, והוכחות, והוכחות נגד, וטחינתן עד דק, ותכלית הקיום האוריפזית האולטימטיבית - "ניצחתי!!" - כל זה אינו יקר כל כך לליבי. האש, במקרה שלי, בוערת ממקום לגמרי אחר - ראיתי בחיי כמה וכמה חלכאים ונדכאים אמיתיים... שאלתי את יעקב שאלה מתוך נסיון (לא בפעם הראשונה) להבין את דעותיו ואולי גם להסיק אילו השלכות יכולות להיות להן בחיים האמיתיים. באמת, אינני נכנסת לאזורי דמדומים פולמוסיים-פלספניים בעניין עמידותו הלוגית של "טיעון" זה או אחר, את זאת אשאיר למתדיינים אחרים כאן. בארץ מתנהל זה שנים ארוכות, למקוטעין, שיח ובעקבותיו גם מאבק על ניסוח חוקה. ייתכן שהמאבק הזה שוב יעלה על סדר היום בעת רגיעה יחסית בסערות הפוליטיות-בטחוניות (אם כי כרגע קשה לצפות לנס כזה). מכל מקום - לדמוקרטיה צריכים להיות חסמים חוקיים בפני עלייתם לשלטון של גורמים הפוגעים בעצם הגדרתה כדמוקרטיה (עיין ערך כהנא וכיו"ב). יש לשער שהקרחים, השמנים, בעלי השומות ופקידי השומה עצמם לא היו מצביעים עבור אותו גוף פוליטי המתכנן את חיסולם. לעומת זאת, קיים סיכוי סביר כי בעד מצע סוציאלי הדובר אמת והדוגל בגלוי בשינויים (מפליגים, לטעמי, וגם לזאת לא אכנס כרגע) בתחום המיסוי, לצורך שיפור מצבן של קבוצות חלשות - יצביעו רבים מאוד מן הממוסים עצמם. רוצה לומר: אני מאמינה שנושאים שהם באמת בנפשה של חברה - יכולים להביא את האנשים לויתור יחסי על דרישות האגו לטובת הכלל, ובכך להגיע, למרות "נזק" אישי, כביכול - לקונסנזוס רחב המאפשר מימוש המצע ברמה כלשהי. (אמאאא!!! לא היו לי שום כוונות לכתוב כאן מניפסט קומו-אממו-מה-שמו... זה הוא אשם בכל, זה הם אשמים, זה הן..) |
|
||||
|
||||
כדי לדאוג לחלשים יש לך 2 אפשרויות: 1) לתרום מכספך ומזמנך לחלשים, לארגן קבוצות תמיכה, לדרבן, לעודד, להבטיח לאנשים עולם הבא. 2) לקחת לאנשים כסף באלימות לצורך הנזקקים. 2 היא אלימות. במקרים מסויימים היא מוצדקת וראויה אבל היא אלימות. על כן יש להשתמש בה במינימום. לגבי התמיכה במצע סוציאלי. מדובר בטפשים שאינם מבינים את גודל העמלה שהמדינה לוקחת על עזרה לחלשים (להערכתי הרבה מעל 50%), ובנזק הבל ישוער בשבירת העזרה ההדדית ויכולת האנשים לדאוג לעצמם. בנוסף ו/או לחילופין מדובר בכאלו שמוכנים לתרום רק אם כולם יותרמו. |
|
||||
|
||||
יעקב, הצהרות פלקטיות הן הצהרות פלקטיות ותו לא. אולי יש כאן כמה גאונים שמצליחים להפיק מהן משהו, אותי - אינן מקרבות אל ההבנה. אם נמאס לך לענות לי אתה לא חייב לענות. העולם הבא הוא התיק שלך. לא אני, וגם, לתקוותי הרבה, לא המדינה - לא נמכור לאנשים עולם הבא. לגבי עמלת המדינה - תגובה 239963. גם מעדותה של בתי, שעבדה בארגון התרמה, וגם מן הכתבה שקראתי אז וחבל שלא שמרתי אותה - אחוז יותר נמוך מן החמישים שאתה מציע, הולך, בסופו של דבר, מן הארגונים הוולונטריים אל הנצרכים (יש לי אחוז מסויים בראש, אבל אני, בניגוד לך, לא זורקת אחוזים בכזאת חפשיות. תאמין לי - זה אחוז *רע* - *רע ומר וחצוף ושערורייתי*) ועוד משהו קטן, לא לגמרי שייך, בעניין ה"טפשים": הרי דיברתי על קונסנזוס, כלומר - אחוז ניכר מן הציבור. אני במקומך הייתי נזהרת קצת מלהחליט לגבי מליוני אנשים שהם טפשים, עניין של "והצנע לכת", אתה יודע. |
|
||||
|
||||
אבל למה "תרומה" צריך להיות מקושר באופן ישיר ל"ארגון התרמה"? אני באופן אישי, לא תורמת לארגונים דרך הטלפון, לילדים שבאים לבקש "תרומה לאגודה למלחמה באיידס/בסרטן/לאקי"ם/לצערבעליחיים"1 אני נותנת עשרה שקלים רק כדי ש*הם* ירגישו טוב עם עצמם2 ולא מעיפה מבט שני לעבר אנשים תמוהים עם דוכנים צבעוניים באמצע הרחוב. זה לא אומר שאני לא תורמת. או לא נותנת ממה שיש לי לאחרים. אבל אפשר לעשות את זה באופן ישיר, ככה שברור לי ש100% ממה שהחלטתי לתת זה 100% מה שמקבלים. אז במקום לרשום צ'ק לאיזה ארגון צדקה, אני3 הולכת וקונה משחקים וצעצועים למועדונית או לבית המעבר. וככה ברור לי לחלוטין לאן הכסף הגיע, ושמשתמשים בו כמו שאני3 חושבת שצריך. או לחילופין, אם אני נמצאת בתקופה שבה אין לי יותר מדי כסף משל עצמי, אבל זמן פנוי יש בשפע, אני בהחלט אזיז את עצמי ואפעל במקומות שאני חושבת שצריכים את עזרתי. לא בכל מקרה צריך לשלוח מישהו אחר שיעשה במקומך. 1כשיש מסעות התרמה מאורגנים, שלרוב מאחדים חמישה ארגונים יחד, עם קבלות וכל הסיפור 2תקופה לא קצרה אני הייתי הילדים האלו. קורה. 3טוב, אמא שלי למען הדיוק והסדר הטוב. אני עושה דברים אחרת. |
|
||||
|
||||
אמא גם קונה ציוד רפואי למוסדות שיקום, או מתעדפת משפחות הזקוקות לתמיכה כלכלית? גם אם היה לי זמן ואמצעים, יכולת לא הייתה לי. לכל אלה חייבים גורמים מתווכים. |
|
||||
|
||||
זהו שדווקא בנושאים האקוטיים של עזרה סוציאלית או מוסדות שיקום, אני בהחלט חושבת שמדובר בתפקיד של המדינה, ולא של אירגוני צדקה. רוצה להיות קטנוני? בבאר שבע פועל גוף (עמותה? ארגון?) שהציב לו כמטרה לארגן סנדוויצ'ים לילדים בבתי ספר. לפני שבוע (פלוס מינוס כמה ימים) הופיעה בעיתונות המקומית בקשה לתרומות. אבל לא של כסף, אלא של ככרות לחם. ככרות שברור לי לחלוטין לאן הן מיועדות. אז כן, גורמים מתווכים חייבים להיות, העניין הוא שאם אתה לא מאמין בהם, יש לך עוד דרכים לתרום. |
|
||||
|
||||
הצורך בתרומות עבור ציוד רפואי נובע, כמדומני, מהרפואה המולאמת. בשוק חופשי הציוד היה נקנה למען החולים בגלל התחרות. התורמים היו יכולים לתרום שעות טיפול בעניים. |
|
||||
|
||||
טעיתי בהתייחסות ליותר מדי דברים. אתמקד רק בעניין האלימות. מבחינתי, כל שימוש בכח שלא מתוך רצון ושיתוף פעולה מלא הינו אלימות. את טוענת שהאלימות הזאת היא טובה. במקרים מסויימים אני מסכים איתך. אני מניח שד''ר בר ביצוע אינו מסכים כלל. אבל מדובר באלימות. שימוש בכח כדי להשיג מטרה כאשר הצד עליו מופעל הכח אינו מסכים. אני מקווה שהפעם אני ברור. |
|
||||
|
||||
במדינת ישראל דווקא רוב המצביעים למפלגות שדורשות מיסוי גבוה יותר הם מהמעמדות הגבוהים יותר. מצד שני, רוב האנשים שמצביעים למפלגות שדוגלות בכלכלה יותר קפיטליסטית1, היו מהשכבות הנמוכות. אז מה עושים? האם זו אלימות לקחת כסף ממי שמסכים שיקחו ממנו, או שזו אי-אנושיות לתת פחות כסף למי שמסכים לקבל פחות? 1 לפחות לפני ששינוי קמה בגילגולה הנוכחי. אני עדיין בדילמה לגבי עם אחד - מצד שני, היא מייצגת את הוועדים הגדולים, ששם עובדים אנשים שנכנסים בול למעמד הבינוני, אם לא בינוני-עליון. מצד שני, היא דורשת מיסוי גבוה יותר. אני תוהה אם המצביעים של המפלגה הזו לא מבינים מה הם עושים, או שהם יודעים טוב מאוד מה הם עושים, וזעקות השבר של עמיר פרץ הן מס שפתיים לאלקטורט הפוטנציאלי. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |