בתשובה לניר שטרן, 16/05/01 19:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מדוע הסורים לא יורים לעברנו מדי פעם כמה פצצות מרגמה לגולן או קטיושות לגליל או טילים לתל אביב ? מדוע הם משתמשים בחיזבאלה בלבנון לצורך זה ? משום שמקובל וידוע שאם מדינה תוקפת את שכנתה אין היא יכולה אחר כך להתלונן שנפגעה, וסוריה חוששת שאכן תפגע. לעומת זה בלבנון נוצר מצב אחר גם בזמן שהיינו שם וגם אחרי שיצאנו, וזה רק משום שאנחנו השלמנו עם קיומו. לו שידרנו כל העת שנגיב בתקיפות על כל פגיעה ולו הקלה ביותר והיינו מנצלים את יחסי הכחות שהיום נוטים לטובתנו כדי לגרום לכך שבחילופי המהלומות הנזק לצד השני יהיה יותר גדול, הוא פשוט יפסיק לנהוג באלימות. לאיזו "תועלת" אתה חושב אני מתכוון ? התועלת היחידה שאנחנו מבקשים כל העת היא שקט ולדעתי זו הדרך. צריך לגרום להם להאמין שכל פתיחה באלימות ואפילו זריקת אבן תביא להם נזק גדול, ואז פשוט יהיה כדאי להם לשבת בשקט. זה הכל. אם מדי פעם אנחנו מוותרים, הם מתחילים לשחק על הגבול הדק בין פעולה שמצריכה תגובה ובין כזאת שאינה מצריכה כביכול תגובה. הם מומחים לכך. ובהכרח רמת האלימות שהם מפעילים הולכת וגדילה ואנחנו "מתרגלים". חייבים לשבור את החוקיות הזאת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כבר נכתב פה בעבר וגם נאמר במקומות אחרים שהמטרה היחידה שאנחנו מבקשים להשיג היא שקט בעוד המטרה היחידה שהפלסטינאים מבקשים להשיג היא מדינה. מדוע שהערבים יספקו לנו את השקט המיוחל כל עוד אנו איננו נותנים להם את המדינה המיוחלת? *זו* שאלת המפתח שעלינו לשאול את עצמנו. יותר מזה, ההיסטוריה הקצרה של הסכסוך מראה שדווקא כאשר יש בישראל שקט אין לממשלת ישראל שום מוטיבציה לנהל דיאלוג משמעותי עם הפלסטינאים. רק כאשר לוחצים אותנו אל הקיר אנחנו מואילים בטובנו לשחרר בשפתיים קפוצות הצעות קונקרטיות לצד השני ובלבד שיחזיר לנו את השקט. האשמה בכך שהערבים השתכנעו שיהודים מבינים רק כוח, היא אשמתנו. אנחנו בישלנו את הדיסה הזאת במשך שנים ארוכות של שרירות לב ואדישות למצבם של הפלסטינאים רק משום שהם לא נקטו באלימות מספיק קשה. אחרי האינתיפאדה הראשונה היה נראה כאילו התחוללה אצלנו פריצת דרך מחשבתית, אבל משהשקט חזר לאזור שבו גם משחקי הכוח המטופשים והגלגל חזר לאחור. זהו לקח אמיתי שלקח לערפאת שלושים שנה ללמוד עלינו ואת הרושם שיצרנו במשך עשרות שנים לא נתקן ע"י התפרצויות של אלימות. אז אנחנו מספרים לעצמנו ולכל העולם שזה לא נכון, שאנחנו לא באמת כאלה, שאלימות אינה דרכנו ושאנחנו ממש מתים לחזור לשולחן הדיונים "ברגע שיהיה עם מי לדבר". אלא מה, ברגע שערפאת יעשה את הטעות (מבחינתו) של החזרת השקט לאזור, שוב יצפצף עליו ראש הממשלה התורן מישראל צפצוף ארוך (לתת להם שטחים? והרי האינטרס הישראלי כבר הושג במלואו!) וכך תתחיל האינתיפאדה השלישית וחוזר חלילה. היחידים שמסוגלים להביא לפריצת המעגל הם או מנהיג פלסטינאי שישלים עם כך שהפלסטינאים נדונו לחיים ללא זכויות אדם וש"יהיה בסגר" (ותודה לאלכס מאן), או מנהיג ישראלי שיבין שהאינטרס הישראלי האמיתי הוא לא השגת שקט בכוח הזרוע אלא הקמת מדינה פלסטינית יציבה בשטחים שממזרח לקו הירוק. מכיוון שאפילו אלף פצצות אטום לא ישכנעו אדם נורמלי שחיים תחת כיבוש הם הדבר הכי טוב שהוא יכול לקוות לו, לא נותר אלא לקוות שיקום יום אחד מנהיג ישראלי שמבין לעומק את האינטרס האמיתי של מדינת ישראל ולא יעסוק רק בטיפול בבעיות בטווח הקצר ע"י מבצעים צבאיים קצרי ראות ומזיקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"...המטרה היחידה שאנחנו מבקשים להשיג היא שקט בעוד המטרה היחידה שהפלסטינאים מבקשים להשיג היא מדינה." מאין הרעיון המוזר הזה לגבי הפלשתינאים? ממש לא להאמין. אתה עדיין משתמש בטרמינולוגיה הזו? עראפאת אמר במפורש "ללא זכות שיבה - לא יהיה שלום". יוסי שריד אמר "לא יהיה שלום עם זכות השיבה". במקרה זה אני מאמין לשניהם. אני גם מאמין להם שעלינו להכין את האוניות שיקחו אותנו מכאן או לנצח במלחמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אני עדיין משתמש בטרמינולוגיה הזאת. נראה לי שאתה מבלבל צרכים אסטרטגיים אמיתיים עם אמירות טקטיות שנאמרות כחלק ממשא ומתן ודרגת חשיבותם היא בהתאם. נכון, נדרש פתרון לבעיית זכות השיבה, אבל מי אמר שהפתרון הזה חייב לכלול הכנסת מאות אלפים לתוך שטחי ישראל? הדרישה למימוש זכות השיבה הפכה עם השנים למסורת שפלסטינאים מעבירים מאב לבן וה"שיבה" המדוברת הפכה למשאת נפש עבור הפלסטינים למרות שכל אחד יוצק לדרישה משמעות משלו. פתרון לבעיית זכות השיבה צריך לכן לענות בראש ובראשונה לא על בעיות לוגיסטיות אלא פסיכולוגיות, והוא צריך להיות יצירתי מספיק כדי ששני הצדדים ירגישו שאפשר לסמן "וי" ליד הסעיף הזה ולהתקדם הלאה בדיאלוג. הצגת זכות השיבה כמכשול בלתי-עביר בדרך לשלום משרתת (בשני הצדדים) רק את מי שמלכתחילה אינו מעוניין להגיע כלל להסכם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאחר ורוב ההנהגה הפלסטינית ובראשה ערפת מציגים את זכות השיבה כמכשול בלתי עביר אין הם מעוניינים להגיע כלל להסכם (לשלום אמיתי, ליתר דיוק). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב: מי שמאמין שזכות השיבה היא מכשול בלתי-עביר, לא רוצה הסכם. לעומת זאת, הצגת זכות השיבה כמכשול כזה באופן פומבי היא חלק ממשא ומתן קשוח בו כל אחד מהצדדים מנסה להוריד את הצד השני על הברכיים ולגרום לו לחרוג מעמדותיו המסורתיות. כאשר מנהלים משא ומתן ברמות כאלה, הצגת נקודות ספציפיות כ"מכשול בלתי עביר" היא טקטיקה מקובלת ומי שמנוסה בדיונים כאלה לא יתרגש ממנה אלא יקח ויפרוט אותה לפרוטות באופן שלא יהיה ניתן להתייחס לבעיה בצורה שאינה פרגמטית ותוביל בסופו של דבר לפתרון. בהקשר הזה, אני חייב לציין שאני נפעם כל פעם מחדש מהסלקטיביות הגמישה בה בוחרים חלק מהאנשים להאמין לערפאת (וחלק מהם גם "לערבים" ככלל). כאשר ערפאת דיבר לפני שנים ספורות על הצורך בשלום, הוא היה שקרן מתועב שרוצה רק להשמיד את ישראל ואסור להאמין לאף מלה שלו. כאשר הוא (לפחות כלפי חוץ) מביע עמדות נגד השלום, פתאום שותה הימין בישראל את דבריו בצמא ומאמין שכל מלה נאמרת ללא שום כוונה נסתרת. מה קרה? השקרנות עברה לו עם הגיל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז עכשיו צריך לבדוק אם ערפת מאמין בזה או שזה רק לצורך מו''מ. אני בכלל מציע בכל פגישה מדינית לחבר את כל המשתתפים למכשירי פוליגרף, ואז אולי יצא מזה משהו. אני מסכים אתך שהאנטרס הישראלי הוא מדינה פלסטינית, אך רק בתנאי שהיא דמוקרטית. אני לא מאמין או לא-מאמין לשום מילה היוצאת מפיו של ערפת. אני בוחן את המעשים שלו, ומסתבר שהם עולים בקנה אחד עם קריטריונים של טרור. טרור לא הולך ביחד עם דמוקרטיה. מה שמדינת ישראל מנסה לעשות זה להגיע להסכם בר-קיימה עם ארגון טרור, דבר שעד כמה שידוע לי אין לו תקדים הסטורי. תקן אותי אם אני טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין מקום לסוג כזה של ציניות. ההבדל היחיד בינך לביני הוא הרי הסייג שהוספת בכך שהמדינה הפלסטינית צריכה להיות דמוקרטית, בעוד שאני מסתפק ב"יציבה" (ומצידי שתהיה סוציאליסטית-מרקסיסטית או כל צורת שלטון אחרת שתביא את המדינה הזאת סוף סוף ליציבות ולעצמאות). המעשים של ערפאת, כפי שכתבתי בתגובה קודמת, הם פועל יוצא של מדיניות האנחנו-מבינים-רק-כוח של ישראל. אין לי מושג מה הייתי עושה לו הייתי נמצא עכשיו במקומו. ולך? לגבי שאלת האפשרות להגיע להסכם בר-קיימא עם מה שאתה מכנה "ארגון טרור", היום המצב עוד טוב. ההסלמה באלימות גורמת בעיקר להקצנה בעמדותיו של הציבור הפלסטיני, ולא אתפלא אם בעוד כמה חודשים או כמה שנים יוחלף ערפאת במנהיג של החמאס כראש הרשות ואז באמת נצטרך להגיע להסכם עם קנאי דת אלימים ומטורפים לפי הקריטריונים שלנו. היום, כאמור, יש לנו עדיין הזדמנות לסגור עניינים עם פרטנר שאפשר לדבר איתו, אבל חלון ההזדמנויות הזה רק נסגר עוד קצת עם כל יום שעובר ללא התקדמות כלפי הסכם כלשהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה אולי ההבדל האופרטיבי היחידי, אך אני לא רואה בזה משהו שאפשר להתפשר עליו (ואני לא אקבל את זה אם תגיד שבגלל זה אני לא באמת רוצה שלום). כמו שכבר כתבתי באריכות פעמים רבות בעבר (כבר יוצא לי מהאף) אומר בקיצור, ההבדל בין מדינה פלסטינית דמוקרטית לדיקטטורית הוא ההבדל בין שלום למלחמה. "ארגון טרור" זה לא סתם כינוי, יש קריטריונים, פירטטי אותם כבר אלף פעם, אם ברצונך להתווכח עליהם: דיון 510 כל ארגוני הטרור בעבר השליטו משטרים דיקטטורים. שוב, תקן אותי אם אני טועה. ולכן זה הימור פרוע מאוד להפקיר את הפלסטינים המסכנים בידיו של הדיקטטור, שסביר להניח שמדינתו תתאפיין בטרור פנימי (כלפי הפלסטינים) וחיצוני (כלפינו), ממש כפי שזה מתרחש השכם וערב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכי מדוע אינך מאמין לערפאת עצמו שחוזר ומצהיר על דרישתו ל"זכות השיבה" בנוסף למדינה? בימים האחרונים הגעתי למסקנה בעניין זה - אם ישראל לא תפעל ביוזמתה לפתרון בעית הפליטים, הבעיה לא תיפתר לעולם כל עוד ישראל עומדת על זכותה להתקיים. ולכן: 1. על ישראל לנסות ולגרום את ביטול החלטת האו"ם 194, בטענה שהחלטה בת 53 שנים זו מיושנת ובנסיבות כיום, מימושה ידרדר את המזה"ת לחוסר יציבות ענק. ברור לחלוטין שהערבים יתנגדו - אך האם באמת אין סיכוי לשכנע את מדינות אירופה והבלתי-מזדהות, שיש לבטל החלטה זו או לשנותה? נראה לי שזהו חלום צנוע בהרבה מחלומותיו של שר החוץ שלנו, שמעון בעל החלומות. 2. לשכנע את מדינות אירופה וארה"ב לפתוח את שעריהן בפני פליטים פלסטינים ולא לחכות להסכם שייתכן שלעולם לא יושג. 3. לשקם ביוזמתנו את מחנה הפליטים שועפט, הנמצא בריבונות ישראל בצפון ירושלים, ע"י הקמת שכונת מגורים בבנייה רווייה ויישוב תושבי המחנה בשכונה זו. 4. קביעת עובדות בשטח באותם מקומות בהם יש התעוררות ערבית סביב שרידי הכפרים העזובים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר מנדלסון היקר, איש באירופה אינו מתייחס ברצינות להזיותיהם השונות של הפלסטינאים בדבר 'זכות השיבה הקדושה' בנוסף לדרישתם למדינה ריבונית ועצמאית. כל הכרה אירופאית ב'זכות' מעין זו עלולה לשמוט את רגלי האירופאים עצמם, בבואם לדיון נוקב בתוצאות מלחמת העולם השניה. הכלל והעיקרון המקובל במשפחת העמים התרבותיים מדבר על הפסדו הברור של הצד אשר פתח וחירחר במלחמת יש ברירה - דבר אשר ביצעו הגרמנים החל משנת 39, ממש כערביי ישראל החל משנת 47. אלו הם פני הדברים - המאוד לא נעימים - אף באירופה, אך אינני חושב שבנמצא מדינה אירופאית אשר תרים ידה באסיפה הכללית של ארגון האומות המאוחדות לביטול החלטה 194, ולו מפחד ממשי מגלי טרור ערבי-מוסלמי בשטחה. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין קשר בין הצד הפותח במלחמה לבין זכות השיבה. גם הצד המותקף במלחמת ברירה אינו זוכה בהשגים ארוכי טווח מכוח נצחונו (כגון שטחים שהצליח לכבוש). הוא זוכה רק בהיתר לשימוש תגובתי בכוח. מדוע לא תכיר אירופה בזכות השיבה של פליטים שגורשו מבתיהם – לשיטתם – בניגוד לדיני המלחמה ומתוך רצון לקבוע עובדות בשטח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרופ' שק"ר שלום, אירופה אינה יכולה להכיר בזכותם של פליטים אשר גורשו ונושלו מבתיהם בגין הסיפור האירופאי עצמו; תוצאות מלחמת העולם הראשונה והשניה אינן מאפשרות כל חזרת פליטים למולדתם המקורית - ובמיוחד אמור כלל זה כלפי הצד הפותח במלחמה. כל נסיון לממש חזרת פליטים למקומות שונים באירופה נדון לכישלון חרוץ, דבר עליו מסכים הרוב המוחץ במדינות אירופה. מבחינה זו מצבה של מדינת ישראל חמור הרבה יותר, היות ומליוני הפליטים הפלסטינאים האמורים לשוב אליה מעוניינים בפירוש לשנות אופייה של מדינה ציונית זו, ואף לפרקה כליל מנכסיה התרבותיים-רוחניים, תוך השלטת ערכיהם שלהם בדרכים שונות - תופעה אשר ח"כ בישארה היטיב לא אחת לתארן. מעניין אף לציין שהפלסטינאים מקפידים לתבוע לעצמם זכות שיבה זו באופן גורף העובר בירושה מאב לבנו, דבר אשר למעשה אינו קיים באירופה כלל, ואף לא בחברות אחרות - כולל החברה היהודית-כסנופובית אשר מאות שנים מקפידה לשנן את רצון השיבה לארץ ציון ירושלים, אך לאו דווקא באמצעים אלימים אפריוריים גרידא בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר מאן היקר, חסרים לי נתונים: אילו עמים/קבוצות תובעים שיבה למולדתם באירופה? לגבי ההקבלה בין הפלסטינים ליהודים בעניין זכות השיבה, הרי שהציונות עמדה על זכותה לשוב לארץ על אף קיומה התמים של זכות של צד שלישי (הערבים בארץ), ובהתעלמות מזכות זו (אתוס "הארץ הריקה"), ואף לאחר 2000 שנים; ולאחר שנתקלו בהתנגדות לא בחלו בכל אמצעי אלים ושאינו-אלים (הרג, גירוש, הפקעה). התביעה הפלסטינית הינה מוצדקת יותר מזו הציונית (בקונטקסט המוגבל של זכות השיבה, אסייג זאת בהמשך): ראשית, היא איננה מופנית כלפי צד שלישי, אלא כלפי הצד המגרש/הורג עצמו. שנית, אורכה פחות מאלפיים שנים. שלישית, התובעים את השיבה הם הם אשר עדיין פגועים מאקט הגירוש: במחנות פליטים, בעוני נורא, ללא בסיס קיום חלופי זולת ה"חסד" של עבודה בישראל, בטאטוא רחובותיה, השתתפות במפעל בניינה, שטיפת הצלחות מהם אכלו בניה בחגיגותיהם במסעדות, הכל בשכר תת-מינימום. ולעניין האלימות, האלימות של הפלסטינים למימוש זכות השיבה היא סימטרית: גם אם תביעת הזכות שלהם אלימה, היא תגובתית לאלימות.(1) והשימוש באמצעים אלימים אינו שולל את הדיון בזכות עצמה. ואף על פי כן, בראיה הסטורית אינני סובר כי הזכות לשיבה צריכה להיות ממומשת, או אף מוכרת, בידי ישראל. שלום ישראלי-פלסטיני אינו צריך להיות מבוסס על חלוקת אשמה בין התנועות הלאומיות, דם מול דם, או ילד מול ילד, או סבל מול סבל, או מי היה ראשון או איך פעל ועל שום מה. הנראטיבים המתחרים כה חלוקים זה על זה, שהנסיון להכיל אותם יחד בפשרה מהסוג "העקרוני", כלומר להגיע לנראטיב מוסכם, נדון לכשלון מדעיקרא. הדרך היא להביא אותם לכדי פשרה "מטא-נראטיבית", הכרה בקיומם של נראטיבים מתחרים (שקודמת לה הכרה _של_ הנראטיבים המתחרים, דבר שלא נעשה כלל כיום), ומציאת נוסחת פשרה צופת פני עתיד, המבוססת על הסבל המשותף, ההדדי והאחר של הצדדים, והרצון למנוע אותו בעתיד. מובן זה של המושג "פשרה" בעייתי מכדי שיהיה מושג בעתיד הנראה לעין. ---- (1) ויש לחזור על מה שאמרתי לעיל: אנחנו היינו אלימים ראשונים; והם היו אלימים ראשונים; וכל מי שפוצח בדיון ה"מי התחיל" מעיד על עצמו שאינו מעוניין בפתרון הסכסוך, שכן לעולם לא יימצא לו פתרון בדרך זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הנתונים החסרים לך- אזרחי צ'כוסלבקיה ממוצא גרמני (אינני זוכר כרגע את מספרם, אך הוא עולה על מיליון ללא ספק) שהתגוררו בחבל הסודטים, גורשו לגרמניה בשנת 1946. לא מכבר צפיתי בכתבה ב BBC שבה רואינו פליטים מהסודטים, שעדיין בחיים, ואשר הביעו רצון לשוב. פרט לכך, טרנספר המוני התנהל בין יון וטורקיה, ובשטחי בריה"מ לשעבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין, תודה. הטרנספר בין יוון ותורכיה לא התנהל בהסכם בין המדינות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, סבורני שהיה הסכם, אך מה בכך? אותו איכר טורקי שגורש מאדמתו היה קורבן של הנהגה מסוימת שהתעלמה ממשמעות פעולותיה לגורלו-ממש כשם שהפליטים הפלסטינים הם במידה רבה קורבן של הנהגתם הם אשר יזמה את מעשי האיבה מייד לאחר אישור תוכנית החלוקה בנובמבר 1947. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
10 מיליון(!!) גרמנים שגורשו משטח פולין לגרמניה בסוף מלה"ע II, פולין סיפחה את השטח והוא שייך לה עד היום. את השטח הזה קיבלה פולין מסטאלין כ"פיצוי" על השטח במזרח פולין שסיפח סטאלין לברה"מ. על פי עדותו של מר מאן, אישתו שייכת איכשהו לקבוצת המגורשים האלה, ולא עולה על דעתה לדרוש זכות שיבה, ואף לא פיצויים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, פרט לגירוש מחבל הסודטים, אזרחים ממוצא גרמני ''טרונספרו'' גם מפולין ומקומות אחרים במזרח אירופה. עם זאת, יש לציין כי רבים מהגרמנים שגורשו מפולין היו למעשה ''מתנחלים'' שנשלחו לפולין מגרמניה לאחר הכיבוש הנאצי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בשטח של גרמניה עוד הרבה לפני מלה"ע II. איפה מצאת את תאוריית "המתנחלים הגרמנים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני זוכר כרגע היכן קראתי על כך. כן זכור לי שנושא העברת אוכלוסיה גרמנית ל"מזרח" עלה כאחד ההסברים לכך שבאמנת ז'נוה הרביעית (כמדומני) נכלל הסעיף המפורסם האוסר על כובש להעביר אוכלוסיה לשטח כבוש (על סמך סעיף זה מבוססת הטענה כי ההתנחלויות בשטחי 67 אינן חוקיות). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק מקווה שלא מדובר פה במין דיסוננט שנגרם כתוצאה מאמונה דתית-פוסט-ציונית, שרק הציונים האכזרים יכלו לגרש פלסטינאים ללא שום הצדקה מוסרית. זכות השיבה של הגרמנים (מדובר אולי בעשרות מליונים אם נחשיב את צאצאיהם!) לאדמתם לא צודקת יותר או פחות מזכות השיבה של הפלסטינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) אנסה להשיג את המקור 2) אני מסכים לחלוטין לדעתך כך שלא ברור לי מדוע אתה סבור שמדובר פה ב"מין דיסוננס וגו"'. מטרתי רק להמחיש כי טרנספר הנו אקט שהתרחש לא פעם בעבר, על רקע צירופי נסיבות היסטוריים שונים. כלומר, יש לי ביקורת מסוימת על הצגת הפלסטינים את הטרגדיה שלהם (הקשה ללא ספק) כאירוע חריג בחומרתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממה אתה למד שהמטרה (ועוד "היחידה") שהפלסטינאים מבקשים להשיג היא מדינה? מהעובדה שהרש"פ דוחה שוב ושוב את הכרזת המדינה? אין זה מתפקידה או ביכולתה של מדינת ישראל לכונן את המדינה הפלסטינאית (אלא אם מדובר במדינת-חסות), ממש כשם שלא הבריטים ואף לא האו"ם הם שכוננו את מדינת ישראל (שבפעם האחרונה שבדקתי, היא "במפה ונשאוווים במפה"). אז די כבר עם הטענה הזו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא טוען שהקמת מדינה פלסטינאית הוא ''תפקידה'' של מדינת ישראל, אלא רק שזה אינטרס ראשון במעלה שלה מהסיבות שציינתי. אפשר להמשיך להתעלם מהאינטרס הזה ולדפוק את הראש בקיר שוב ושוב באמצעות פעולות קצרות-טווח כפי שנעשה היום, ואפשר להכיר בו באופן פומבי ולפעול למען השגתו ביחד עם הצד השני. מכיוון שאני לא מצליח למצוא כמעט שום דוגמא חיובית לפרוייקט לאומי ארוך-טווח (דהיינו, שמומן והתבצע למרות שלא היתה צפויה ממנו תשואה בטווח של שנים ספורות) שהותנע במדינה הזאת בעשרים השנה האחרונות, אני לא אופטימי שדווקא במישור המדיני יחרגו מהנורמה ויפעלו באופן שמשרת אינטרסים ארוכי טווח גם על חשבון אובדן פופולריות בטווח הקצר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדינת ישראל אינה יכולה או צריכה לכפות על הפלסטינאים מדינה (מספיק גרוע שנכפה עליהם משטר העריצות האש"ף-טוניסאי). ירצו? יקימו מדינה. לא רוצים (כפי שמסתבר) - לא יקימו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, השימוש הפסול בביטוי ''כפי שמסתבר'' לגבי דבר שאינו מסתבר כלל וכלל אינו מתאים לך. העובדה שערפאת לא נישק את היד שהציעה לו הצעה כלשהי אינה אומרת דבר וחצי דבר על רצונם של הפלסטינים, כקולקטיב, במדינה, ואפילו לא על רצונותיו הספציפיים של ערפאת. לעניין, אני מסכים בהחלט שאין טעם, יכולת או צורך ''לכפות מדינה'' על עם אחר. עם זאת, יש מרחק עצום בין עמדת ישראל ההיסטורית והנוכחית, כאילו העברת שטחים לפלסטינאים במסגרת הסכם עומדת א-פריורית בניגוד לאינטרס הישראלי, לבין כפייה. כל שאני טוען הוא שהגיע הזמן שהמנהיגים שלנו יכירו בכך שכאשר הם יעבירו שטחים לפלסטינאים הם ישרתו בעיקר אינטרס ישראלי ולא יעשו טובות לצד השני. כל עוד האסימון הספציפי הזה לא נפל, נדונים שני הצדדים לריקוד במעגל אינסופי של אלימות בטווח הקצר, ולצפייה משותפת בסגירתו של חלון ההזדמנויות בטווח הארוך יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, את "כפי שמסתבר" הייתי צריך לייחס, כמובן, לערפאת, שדוחה שוב ושוב את הקמת המדינה, ולא ל"פלסטינאים" ככלל. הסיבה לכך היא, להערכתי, העובדה שכל עוד יש לו תביעות מישראל וכל עוד אין הסדר, יכולתו של ערפאת להיאבק על תביעותיו (שהן, כאמור, לא "רק" מדינה, אלא טריטוריה ונושאים הקשורים בבעיית הפליטים) כיו"ר הרש"פ גדולה מיכולתו לעשות זאת כראש מדינה (מהרבה סיבות, וביניהן עניין החבות-בדין-וחשבון (accountability), והיעדר היכולת להציג את המאבק כמאבק לשחרור ולעצמאות). לעניין "העברת שטחים" ו"האינטרס הישראלי", התפיסה המקובלת (גם אם חלקים מסויימים בפוליטיקה הישראלית לא יודו בה, וחלקים קטנים יותר אף באמת שוללים אותה) היא שמרבית שטחי-הכיבוש צריכים לשמש קלפי-מיקוח במו"מ מדיני, ומבחינה זו - הם הנכס העיקרי שישראל מחזיקה בו ושהיא יכולה לצפות לקבל תמורה בעבורו. כל עוד המצג הפלסטינאי הוא כזה שהצד הפלסטינאי מעוניין לקבל שטח, אין מקום לטענתך כי בהעברת שטחים ישראל אינה "עושה טובה לצד השני", גם אם בה-בשעה היא "משרתת בעיקר אינטרס ישראלי", כפי שאתה טוען. הרושם שלי הוא שהעברת שטחים למדינה הפלסטינאית משרתת אינטרסים ישראליים הרבה יותר משהעברת שטחים לרש"פ עושה זאת. היות שלא ניתן להעביר את אותם שטחים פעמיים, אני רואה מידה של הגיון, מהצד הישראלי, בשמירת קלפי-מיקוח טריטוריאליים בידי ישראל לצורך שימוש בהם במו"מ עתידי עם המדינה הפלסטינאית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין. אילו היה ערפאת מכריז מחר בבוקר באופן חד-צדדי על הקמת מדינה פלסטינאית בכל שטחי A, האינטרס הישראלי להעביר לו שטחים נוספים היה משתנה? האמנם אתה מאמין שהכרזה על מדינה פלסטינאית, בשלב זה של היחסים, יש לה משמעות כלשהי שאינה הצהרתית בלבד? ואם לא, מה בעצם הטעם להמשיך ולנקוט בסמנטיקה של הפרדה בין "הרש"פ" לבין "המדינה הפלסטינאית"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מתנצל. בקריאה שניה של הודעתך קיבלתי בעצם תשובה לשאלתי. אל תרגיש צורך לחזור על עצמך לכבודי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אעיר רק שהפסקה בדבריי שאנו מבקשים רק שקט התייחסה ליחסנו עם הסורים וחיזבאלה, ובאה בעקבות שאלתו של אחד המשתתפים בדבר התועלת שתביא הפעלת כח כנגד הסורים והלבנונים כמענה להתגרויות החיזבאלה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |