 |
|
 |
||
|
||||
 |
רק כדי לעשות סדר בבלגן, זהו הרצף הלוגי שאתה מציג: 1. הלבנים בארצות הברית הם לענייננו "המערב". 2. כושים בארצות-הברית ובג'מייקה הם לענייננו "המרקם התרבותי המקורי". 3. "אימפריאליזם תרבותי" הוא השפעה של "המערב" על "המרקם התרבותי המקומי," בלי שתתקיים השפעה בכיוון ההפוך (וזה רע) 4. רב-תרבותיות היא השפעה דו-צדדית בין "המערב" ו"המרקם התרבותי המקומי" (וזה טוב). 5. "המערב" משתמש בשיטות שיווק קפיטליסטיות כדי לכונן "אימפריאליזם תרבותי" ביחס ל"מרקם התרבותי המקומי." 6. במקרה הבוחן שלפנינו – ימי הבראשית של הרוקנרול – השתמשו נציגי "המערב" בערכים ותכנים של "המרקם התרבותי המקומי" ובשיטות שיווק קפיטליסטיות מול "המערב." (לענייננו, אלביס פרסלי או להקות אנגליות הן פשוט אמצעי שיווקי ותו לא). 7. התוצאה: "המערב" נכבש והושפע מתכנים של "המרקם התרבותי המקומי" משום שאלו הופעלו בשיטות שיווק קפיטליסטיות על-ידי נציגי "המערב." 8. לתהליך תועלת צידית משמעותית בדמות שילוב ואף קנוניזציה של הנציגים האותנטיים של "המרקם התרבותי המקומי." ישנן כמה בעיות, חלקן עקרוניות וחלקן עובדתיות, בטענותיך: 1. המוסיקה השחורה לסוגיה היא במובנים רבים מוסיקה מערבית, ולכן קשה לראות בה "מרקם תרבותי מקורי." 2. השפעות ניכרות ממוסיקה שחורה ומוסיקה ממרכז ודרום אמריקה על המוסיקה הפופולרית המיועדת לקהל לבן ניכרו כבר מתחילת המאה, גם בערוצים של "שיווק קפיטליסטי" וגם בדרכים אחרות. 3. ברוב המקרים מוסיקה כזו הוגשה ב"אדרת לבנה" (לדוגמה, המוסיקה של גרשווין שכיכבה במספר סרטים, בוסה נובה, סמבה ומקצבים אחרים מדרום אמריקה וכרמן מירנדות למיניהן). 4. יוצרי המוסיקה הזו זכו להכרה וקנוניזציה בארצות-הברית בהתאם להתקדמות מצב זכויות האזרח לשחורים, לדוגמה, ובלי שום קשר מהותי לשימוש בשיטות שיווק כאלו ואחרות. לשם השוואה, בצרפת זכו מוסיקאים שחורים להכרה והערכה שנים רבות לפני שהם (ואחרים) זכו לה בארצות-הברית – בדרך כלל במקביל (ולא בעקבות) הליכים של השפעה על המוסיקה המקומית. 5. לאורך השנים וגם היום, המוסיקה ללבנים בארצות הברית בעיקר מושפעת ממקורות מוסיקליים חיצוניים ורק לעתים נדירות משפיעה, כך שקשה לראות כאן, אפילו בקירוב, מנגנון של "אימפריאליזם תרבותי." נוסף על כך, הוספת כמה הערות (עם קיטוע שככל הנראה קשור לעריכה) על ישראל: 1. טענת שבשנים האחרונות זכו להצלחה יצירות המביאות את קולה של 'השכונה'. לא ברור לי הקישור בין טענה זו לאחרות, אלא אם כן אתה טוען שבני תורתי ודודו בוסי הם נציגי "מערב" המביאים את קולה של השכונה בדרך קלה לעיכול לאשכנזים בישראל או שהם עושים שימוש בשיטות שיווק "קפיטליסטיות." 2. טענת כי הפיצה אמנם נוצרה באיטליה, אך הגיעה לישראל כתוצר של אימפריאליזם תרבותי אמריקני. קשה לראות על מה מבוססת הטענה, במיוחד לאור המקום השולי יחסית של הפיצה במפת האוכל הישראלי והעובדה שאין נציגים בולטים של האימפריאליזם האמריקני השותפים להצלחת הפיצה (כל הרשתות האמריקניות כשלו בארץ). 3. אתה טוען כי ישנם מקרים בהם קיים רצון לחוות טעמים ממקומות אחרים (היינו, רב-תרבותיות "טובה") וזה מעומת עם בליסה צייתנית בהתאם להוראות שהגיעו מאמריקה ("אימפריאליזם תרבותי"). טענה זו עומדת בסתירה לעובדה שרצון לחוות טעמים ממקומות אחרים הוא מניע חלש למדי הקיים רק אצל אוכלוסיה עשירה ומצומצמת, כאשר רוב האנשים מודרכים על-ידי שיקולים ארציים יותר כמו מחיר וטעם. ההצלחה של השווארמה או הפלפל בישראל (כמה אלפי שווארמיות בישראל מול כ-120 סניפי מקדונלד) לא נובעת מהעובדה שהקהל בישראל אחוז רצון לחוות טעמים ממקומות אחרים אלא מכך שמדובר באוכל מזין במחיר שווה לכל נפש. ובהיפוך, הכשלון של קנטקי פרייד-צ'יקן, ברגר-קינג, דנקן-דונט, ווימפי, פפסי, וונדיז, סטרבקס, פיצה האט, דומינוס, ורבות אחרות בישראל נבע בעיקר מכך שהשיווק, המזון עצמו או המחיר לא הלמו את כיסו וטעמו של הצרכן הישראלי. 4. בחזרה למוסיקה: אפשר לראות כי כל מנגנוני השיווק המשוכללים של האימפריאליזם התרבותי האמריקני לא צלחו בידו להשגת מקום משמעותי במפת המוסיקה הישראלית. אפשר לומר די בבטחה שההשפעה של מוסיקה רוסית, יוונית, צרפתית, טורקית, ערבית ואפילו בריטית משמעותית יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
3. כמה הערות קטנוניות על מזון מהיר: אין מכנה משותף אחד לכל הרשתות שאתה מונה, ולא כולן נכשלו באותה מידה ומאותן סיבות. וונדיז ניסתה לחדור לישראל בסוף שנות השמונים, כשעדיין לא התפתחה כאן תרבות אכילת המבורגרים (לבד מבורגר ראנץ', שלא נחשב...). אותה בעיה היתה לווימפי, ולעוד רשת אחת ששכחתי את שמה, שהציעה נתחי בשר חם בלחמניות מוארכות. דווקא אהבתי לאכול שם. לעומת כל אלה, מק'דונלדס נתפסה כ"דבר האמיתי", כמעט שם מותג נרדף למוצר, וגם הגיעה כעשר שנים אחר כך, לישראל שהיתה מוכנה ומזומנה לקראתה. קנטקי פרייד צ'יקן מתרכז בארוחה מפוצצת חלבונים, עוף ותירס, בעוד שהישראלים כנראה רגילים לשילוב (או מה שנראה להם כשילוב בריא) של פחמימות ולפחות מראית עין של ירקות בצד. דנקן דונאטס - פשוט מתוק מדי לטעם הישראלי, ואני מניחה שלא היתה אפשרות לשנות את הטעם בלי להפוך את הדונאטס לסופגניות לכל דבר. לפני השקות של כל מוצר בינלאומי בארץ מסוימת עושים מבחני טעם קהל למטרת התאמות נקודתיות, וכנראה שמישהו החליט לפסוח על השלב הזה. אגב, במק'דונלדס יישמו את הלקח והכניסו המבורגר על גחלים, כמו אצל המתחרים, וכמו שהישראלים אוהבים (מנגל, מנגל!) ולגבי פיצה - הרשתות שמנית, שאומנם קצת מקרטעות (האם פיצה האט אכן בבעיות? לא שמעתי על זה), אינן עומדות בפני העובדה שהישראלים מתים על פיצה. במשלוחים הביתה, באכילה בקניון (או בפסאז' של פעם), מתים על זה ורגילים לזה כבר כשלושים שנה. הכשלון של רשת ספציפית אינו מעיד על בעיה בתרבות אכילת הפיצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Corn? a protein? Isn't it a carb?
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Checked. There's a high protein value, but it's mostly a carb:
http://www.cdc.gov/nccdphp/dnpa/5ADay/month/corn.htm Sorry for the interruption, which can only be accounted to my excessive nutritional consciousness :). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, את בדקת וזה כבר יותר ממה שאני עשיתי. בכל אופן, כוונתי היתה שהישראלים מצפים בדרך כלל לשילוש הקדוש: לחמניה (או פיתה), בשר וירקות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון,אם כי לא בהכרח בשר, יכול להיות גם קיטניות (חומוס, פול, פלאפל). העיקר שיהיה פחמימות, חלבון וויטמינים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ורק עכשיו שמתי לב לכותרת: לא תרבות נכבשת כי אם כבושה (שקוראין חמוצים) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובות קטנוניות לא פחות: א. אני לא חושב שיש בעיה בתרבות אכילת הפיצה או בפיצה (מת על פיצה), רק שהאהבה לה אינה תוצר של "אימפריאליזם תרבותי" אמריקני. זה הכל. ב. לא חושב שכל הרשתות נכשלו מאותה סיבה. הכשל היה שונה בכל פעם אבל היה טמון – כפי שאפשר ללמוד גם ממה שכתבת – באחת מפינות המשולש טעם-שיווק-מחיר. הדוגמה שנתת למקדונלד, למשל, מייצגת זאת בצורה מעולה: אחרי כשנתיים של פעולה בארץ, הם נוכחו לדעת כי הישראלים מעדיפים על גחלים, כמו אצל מתחריהם, אבל באמצעות שיווק חכם הם הפכו את החריגה מהשיטה המקובלת במקדונלד ואת הכשלון הקונספטואלי הראשוני שלהם להצלחה גדולה ("אני במקדונלד הולך רק על גחלים"). את צודקת גם בהערה ביחס למבחני הטעם המקדימים שנעדרו בדנקן-דונטס. ההנחה הייתה שם כי המותג לבדו יעשה את העבודה, ואין צורך בהתאמה לטעם הישראלי או במערכת שיווק אגרסיבית כדי לערוך לקהל היכרות עם המוצר שאינו מוכר כלל בארץ. בפועל, רק למקדונלד הייתה היכרות ברמה שתאפשר הסתמכות על שם המותג כמזניק ראשוני משמעותי. אני חושב שהכשלון של סטארבקס – מעבר לכך שהמוצר שלהם פשוט נחות – נבע גם הוא מההנחה האווילית שהמותג יעשה את העבודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנסיבות הספציפיות שונות, אך הסיבה העיקרית היא זו שאורי ציין - ה value proposition של הרשתות האלו לא הולם את השוק הישראלי. אם בגלל איכות המוצר ואם בגלל המחיר - מה שנתפס כאן כאוכל לעניים (וונדיז, KFC וכו') נמכר בארץ במחירים כפולים מאלו של פלאפל/שווארמה; המוצר "כוס קפוצ'ינו באיכות ככה-ככה במחיר של 4 דולר" לא יכול להתחרות בשוק הישראלי (לפחות בינתיים) ולכן היה ברור (לי לפחות) שסטארבאקס לא תצליח שם. (בניגוד למשל לשוק הצרפתי, בו יש מוצר כזה) זכור לי גם שכשוונדיז פתחו סניף בעיר מגורי הלכתי לשם פעם אחת עם אחי, קבענו ש"זה ממש מגעיל וגם יקר" ולא חזרנו, למרות שהיינו אוכלים בקביעות בבורגר ראנץ'. רציתי להתייחס לנושא הפיצה - ההצלחה הראשונית של הפיצה בישראל נבעה מסיבות כלכליות טהורות - סובסידיה עצומה על גבינה וקמח. בתור ילדה קטנה, אני זוכרת שמחיר פרוסת פיצה היה פשוט אפסי ואיך הוא הלך והאמיר עד שהפיצה הגיע לשלב בו חיילת עושה את השיקול "לא אקנה פיצה ב X שקלים, כי פרוסה אחת לא תשביע אותי, אוכל פלאפל במקום באותו המחיר.". אין בישראל תרבות אכילת פיצה, יש תרבות אכילת מנה משביעה (כולל שתייה) בפחות מ 4 דולר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו סיפר לי שבגרמניה מוכרים את הבירה קורונה1 עם כיתוב בסגנון משקה דמוי בירה כיוון שעל פי ההגדרות שם לקרוא למשקה הזה בירה יהיה הונאת הצרכן. אני לא יודע אם יש סטארבקס באיטליה אבל לקרוא למה שהם מכרו שם קפוצ'ינו זה בטוח הונאה. 1 האם אפשר להגיד שהרום כרמל היא המכונית הישראלית הטובה בעולם? האם זו סיבה לרכוש לעצמי אחת כזו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק לקורונה ולא משיקולי איכות. עוד קצת על חוקי טוהר הבירה בגרמניה כאן: אם היית מכיר את תרבות הקפה האמריקאית (מחוץ לכמה מובלעות) היית מבין עד כמה מה שהם מוכרים יותר קרוב לקפוצ'ינו ממה שאפשר היה לקבל כאן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שקורונה אינה איכותית, אלא שזו לא ממש בירה על פי הסטנדרטים של העמים שעושים לבירה כבוד כמו שצריך לעשות לבירה. יש בארץ מספיק אנשים שלא אוהבים קפה (אפשר לזהות אותם כשהם מזמינים הפוך חלש עם הרבה קצף בבתי קפה), האנשים האלו היו יכולים למצוא בסטארבקס מקום מושלם שבו אפשר לחוות את חווית בית הקפה (מקום מפגש חברתי שבו גם שותים ואוכלים משהו) ולשתות משקאות שונים על בסיס חלב, קפה ותמציות טעם סנטטיות. הבעיה שסטארבקס ניסו למצב את עצמם כבית קפה איכותי. הם אפילו חילקו עלוני הסברה שמנסים ללמד את הישראלי, בוגר ארקפה ואילנ'ס איך צריך לעשות קפה. לדעתי זה מה שהפיל אותם. לא היה איכפת לי לשבת שם מפעם לפעם ולשתות תה (למרות שאם הם היו קונים מכונת אספרסו לסניף זה יכול היה לעזור), ואני חייב להודות אישתי די אהבה את הקפה שלהם, אבל הדאווין שלהם ממש הרגיז אותי. בשנים האחרונות יצא לי לשתות קפה בכמה מדינות אירופאיות בעלות תרבות קפה מפותחת מאוד ומה ששתיתי שם די דומה למה שאני מכיר מהארץ. אני לא טוען שתרבות הקפה בישראל דומה לזו שבאיטליה או גרמניה אבל בהחלט ניתן למצוא בארץ קפה שיחשב לא רע גם בסטנדרטים אירופאיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי הניסוח שלי היה מטעה (כאן = ארה"ב). אני מסכימה שאיכות הקפה בישראל טובה מאד, ניסיתי להסביר שיחסית למקובל ברוב ארה"ב, סטארבאקס היא אכן רשת איכותית. מה שהפיל אותם בישראל היה הזמינות של קפה באיכות טובה, המוגש בסביבה נעימה ובמחיר נמוך משלהם. חוץ מזה, אני לא רואה ישראלי נכנס לבית קפה ומזמין: Venti soy decaf, no-classic vanilla-strawberry iced latte כן כבוד או לא כבוד, הבירה הגרמנית, ברוב המקרים היא לא טובה כלל בדיוק בגלל ההתעקשות על השיטות המסורתיות.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוד מצטער בשבילך. אם סטארבקס זה טוב ביחס למה שמקובל בארה"ב אז המצב שם חמור ממה שחשבתי. coffee bean and tea leaf זו רשת אמריקאית לא? יש להם דוקא קפה לא רע בכלל1. עד לפני 10 שנים לא הייתי יכול לדמיין את עצמי נכנס לבית קפה ומזמין אספרסו כפול עם חלב חם בצד וכוס סודה על יד. אני בטוח שכמו שהצליחו ללמד אותי לפתח טעם והעדפה למוצר 2 ניתן יהיה ללמד את בני ישראל (טוב, בנות ישראל, גבר ישראלי טיפוסי הוא יותר מידי מאצ'ו בשביל לשתות כאלו דברים) שישמחו לשתות קפה קר בטעמים שונים. לגבי הבירה, אני שותה קארלסברג כברירת מחדל (חוץ לפאבים המכנים את עצמם איריים שבהם אני שותה גיניס)3 ככה שאני לא יכול לחוות דיעה על איכות הבירות הגרמניות, אבל בקטע של הכבוד לבירה אני מאוד תופס מהם במיוחד מאז שראיתי איך הם סוגרים על כוסות של ליטר בעמידה בזמן שהם מחכים שיתפנה להם מקום בתוך הפאב. 1 קצת שרוף לטעמי אבל בואי לא נתקטנן 2 האמת שאותי קל יחסית ללמד דברים כאלו בגלל נטיה טבעית לפלצנות. 3 את הפלצנות בקטע של בירות אני אנסה לפתח מאוחר יותר, אחרי שיגמרו תחומי הפלצנות עליהם אני שוקד בימים אילו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי לכתוב מאמר ל Gastronomica על מעבר הפאזה של תרבות בתי הקפה בישראל מתרבות וינאית לתרבות איטלקית, תודה שהזכרת לי. שים לב שגם אם לא היית חושב להזמין אספרסו, כמעט בטוח שישבת עם הוריך בבית קפה ו/או גלידריה בה לא מצפים ממך להזמין אוכל חוץ מעוגות וגם לא אלכוהול. במידה רבה, זה מה שהאיץ את חדירת/החלפת התרבות הזו בישראל, לעומת השינוי האיטי בארה"ב, למשל. בניו יורק יש אלטרנטיבות, אבל כשעסקי (עוד לפני ימי המטריצות הגדולות ולפני ימי היתום) גררו אותי לטקסס, לאינדיאנה ולשאר חורים נידחים, שמחתי מאד למצוא שם סטארבאקס. לרשת שציינת יש סניפים רק במערב (קליפורניה, אריזונה). הכבוד הגרמני הוא לאלכוהול, לא לבירה (וישנם אזורים בהם הם שותים יין תפוחים דוחה למדי, הכל כדי להשתכר). כשתהיה מוכן לפלצנות בירה, מומלץ להתחיל מהענף הקל יותר להערכה - בירות בלגיות ובירות של מבשלות אמריקאיות קטנות בסגנון בלגי ואחריו להרחיב את האופקים לכוון אנגליה - נגיש פחות, אבל מאוזן יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את התרבות האיטלקית בהבט של בתי הקפה כבר חוויתי. תוכלי להגיד כמה מלים על זו הווינאית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרלסברג?! אתה חובב שתן? נסה את ווינס(ש)טאפן - בירה גרמנית (since 1080!) מצוינת. אם לא, אז עדיף כבר ללכת על מקומי, גולדסטאר לטעמי היא לאגר מהטובים בעולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך על קורונה עם פלח לימון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פיוז'ן אמיתי. מומלץ להגיש ביחד עם טחינה על בסיס מיץ ליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קורונה מגישים עם פלח ליים, לא לימון. אבל, הבירה הזו היא מופת של תכסיס שיווקי - למכור בירה נשר מקסיקנית כאילו היתה לף בלגי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דעתי צוננת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מומחה קטן למדי בנושאי בירה, אבל קרלסברג היא באמת בחירה גרועה למדי. מאחר ואני לא מת על בירות גרמניות או אוסטריות (כל אלו שניסיתי היו די סתמיות) אמליץ כאחרים על בלגיות (אישית אני מחבב, משתי קצוות הקשת, את וייה קובה (המכונה בארץ ''לף וניל'') ודוב(ל)). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אנסה לזכור את זה עבור הפעם הבאה שאגיע לפאב שאינו אירי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני משוכנע שגם אם תגיע לפאב של קניבלים תפגין טעם טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני נוהג להסתובב בפאבים של קניבלים כיון שאני חושש שישתו שם את דמי. הסיבה שהגבלתי את עצותיך לפאבים שאינם איריים היא שאני נוהג על פי הכלל ''בפאב אירי התנהג כישראלי שמבקר בפאב אירי'' ולכן אני שותה בהם גיניס (עם צ'יסר של ג'מסון. אם אפשר היה להחליף את הכמויות, צ'יסר של בירה וכוס גדושה בוויסקי היה יותר טוב לדעתי, אני מעדיף את הבירה שלי מזוקקת ומיושנת בחביות עץ אלון). למרבה הצער אפנת הפאבים האיריים פשתה בארצנו ורבים מהפאבים החדשים מדופנים בעץ, משמיעים את פסקול הסרט להעיר את נד בלופ אינסופי ומכנים את עצמם משהו - בלום. אף על פי כן אני בטוח שיזדמן לי לשתות דובל בשבועות הקרובים. תודה על ההמלצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו בירה גרמנית: אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל בצ'כיה שמעתי שהבירה הגרמנית מבושלת מלתת צ'כי. את הלתת (סוג של תבואה, מעין שעורה) הגרמני הנחות מייצאים לצ'כיה ומבשלים ממנו בירה צ'כית. אני לא כל כך שותה בירה, ולכן איני יודע מה איכות הבירה הצ'כית אבל המבחר והמגוון ענק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה חודשים שתיתי בירה בשם סטראופמן או משהו כזה, לא רעה לדעתי אבל הדעה שלי בענייני בירה, כבר הסכמנו שהיא לא ממש נחשבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ויש, באופן כללי האסכולות הצ'כית והגרמנית דומות, עם דגש חזק יותר בצ'כיה על פילזנר (עברית?) זול. קשה להמליץ על בירה מסויימת בצ'כיה - במקרים רבים מדובר על יצור מקומי, שיכול להשתנות משבוע לשבוע, אבל כמו ברוב גרמניה העניין העיקרי הוא לשתות הרבה ומהר. וכמובן, הם המציאו את הבאדוויזר, כמו שיטרחו לספר לכם שוב ושוב (ושוב). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני חושב על זה אולי בגלל זה הם קוראים לה בארץ בירה מקסיקנית. אולי זה פשוט סוג אחר של משקה, משהו כמו whiskey ו tennessee whisky שהם שני משקאות שונים לא רק בזה שאחד מיוצר באים הבריטיים והשני במדינת טנסי אלא גם במרכיבים ואופן ההכנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר לקנות 2 פרוסות פיצה משביעות בהחלט בפחות מ-4 דולר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחת מהסיבות שKFC נכשלה בארץ היא שהוריאציה הכשרה פשט לא היתה טעימה במיוחד. שלב מהותי בהכנתו של עוף מטוגן דרומי הוא השריתו בחומר הדומה מאד לרוויון, שלב התורם לריכוכו, לתוספת טעם ועסיסיות גדולה מאד. בלי ההשריה זה סתם שניצל מגודל עם עצמות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוצר חלב ניתן לשתייה 1 בטעם חמצמץ, ששווק בעבר בארץ. 1 "מוצר חלב ניגר", בלשון המשווקים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עבר? אחד כזה נקנה הבוקר והוא מונח במקרר שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? כמה מביך. אני עצמי לא שותה רוויון, אז לא שמתי לב אליו בשלושים השנים האחרונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין אם תצליח הפעם. המלחת העוף הכשר טרם טיגונו היתה גם היא בעוכרי הטעם, לטענת הזכיין החדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל המתכונים של KFC הם בעוכרי הטעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שימו לב לפואנטה: "במחיר של 150 שקל לארוחה של שלושה אנשים, היינו מצפים לקצת יותר" וזה מה שאמרתי מלכתחילה - יותר מ 4 דולר לאדם על אוכל כזה - לא הולך בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא יודע מה הם אכלו שם אבל בשבת שעברה, ב KFC שבטיילת בת"א, שתי ארוחות רגילות וארוחת ילדים עלו בסביבות ה 80 שקלים. פחות או יותר כמו מקדונלדס. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי. שלושת האנשים שבכתבה אכלו 15 חתיכות של עוף. במקום שממנו אני מגיע קוראים לזה תאבון לא כל כך בריא. התלונה היא על היעדר רוטב מלבד הרטבים הסטנדרטיים. סביר שבמהירות רבה העניין יתוקן. הישראלי מוכן להיות פראייר רק עם עושים לו כבוד. 10 שקלים לפולקע? רק אם תיתנו לי גם שקיק של רוטב חרדל! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש מדינות שעוצרים על אחזקת kfc. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כאן בילבול בין שני דברים שונים - השפעה מול שילוב. ברצף הלוגי שתיארת, הדגש המרכזי שרציתי להתייחס אליו היא נקודה מספר 8 ("לתהליך תועלת צידית משמעותית בדמות שילוב ואף קנוניזציה של הנציגים האותנטיים") - לכן גם צריך אולי לנסח מחדש את נקודה מספר 4 שציינת ("רב-תרבותיות היא השפעה דו-צדדית"). במאמר הזה אני לא מנסה לעסוק בהשפעה תרבותית, השפעה בוודאי קיימת היכן שיש מפגש בין בני אדם. טבעי גם שבאופן זה או אחר ההשפעה תהיה דו צדדית (לעניין זה ראה את ההתייחסות של הדר והמאמר שקישרה על appreciation מול appropriation). רוב הבעיות שהעלית נובעות מכך שהתייחסת ל'השפעה' בניגוד ל'שילוב', למעט הקישור בין הכרה וקנוניזציה להתקדמות מצב זכויות האזרח. אני לא משוכנע שהקישור הזה הוא גורם מסביר מספיק. זכויות אזרח מקבלים בבית המשפט ובגוף המחוקק, שילוב תרבותי הוא בין השאר ענין של טעמים. על טעמים לא ניתן להשפיע בבית המשפט, לעומת זאת בהחלט כן ניתן להשפיע עליהם באמצעים שיווקיים. אין מחלוקת על כך שבני תורתי ודודו בוסי הם נציגים אותנטיים לגמרי, אבל דווקא השימוש בשיטות שיווק קפיטליסטיות הוא זה שהביא אותם לקדמת הבמה. אם בני תורתי היה מפיץ את הסרטים שלו על גבי קלטות כמו ימין מסיקה ולא עומד על במת האוסקר הישראלי, או אם דודו בוסי היה מוציא את ספרו האחרון ב"בימת קדם" ולא ב"כתר" עם הנגישות שלה למקום בולט על מדפי חנויות הספרים ולובינג לפרס ספיר, אזי הקול האותנטי שלהם - לא היה זוכה לאותה רמה של חשיפה, ולא לקנוניזציה. מה שהמאמר מנסה לומר הוא שהגעתם לקדמת הבמה לא נובעת רק בגלל איכות (למרות שזה על פי רוב תנאי מקדים) אלא גם בגלל מנגנון השיווק שפועל סביבם. המנגנון הזה פועל קודם כל לשם המטרה העיקרית של רווח כספי, אבל כאמור "לתהליך תועלת צידית משמעותית בדמות שילוב ואף קנוניזציה של הנציגים האותנטיים". המנגנון הזה עשוי להיות חזק יותר מתהליכים של "פתיחות" תרבותית. (למשל, יכול להיות שהכח השיווקי שמפעילה הוצאת "כתר" כדי להרוויח כסף - משפיע על שילובו של דודו בוסי בקנון יותר ממבקרי ספרות שיכתבו בעיתון ביקורת ענינית אוהדת). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתומי חשבתי ששילוב הוא השלב הבא אחרי השפעה. כלומר, קודם ישנה השפעה (בדרך כלל בצורתה הגולמית (כלומר, ללא עיבוד בתוך התרבות הקולטת)) ואחר כך מתבצע שילוב, כשההשפעה הופכת לחלק מזרם הדם של התרבות הקולטת – משהו בנוסח אנשים המתייחסים ל"אילת אהבים" או "רותי" כחלק מהתרבות הישראלית (ואפילו "ארץ ישראל הישנה והטובה"). במלים אחרות: אני רואה השפעה ושילוב כשלבים על רצף המתקיים אצל התרבות הקולטת, לא כשני דברים שונים באיזה מובן מהותי. לגבי הגעתם לקדמת הבמה של תורתי ובוסי: קשה לי לראות גיבוי מהותי לטענתך כי אופן השיווק הוא שקידם אותם. בעיני, זו בעיקר שאלה של איכות. ימין מסיקה אינו עומד על במת האוסקר הישראלי כי הוא עושה סרטים גרועים. כלומר, שיטת השיווק שלו היא תוצר של איכות (אף בית קולנוע נורמלי לא היה מציג סרטים עם תסריטים וערכי הפקה כה עלובים). אני יכול להזכיר בהקשר זה את סרטיו של ג'ורג' עובדיה וסרטיו של זאב רווח – שנהנו רוב השנים ממנגנוני השיווק הקפיטליסטיים ולמרות זאת לא הביאו את יוצריהם לעלות על בימת אוסקר כלשהו. כלומר, לא השיווק עבד נגדם, האיכות הירודה שלהם עבדה נגדם. נ.ב. כנראה שהשיווק של מר בוסי אינו כה יעיל, כיוון שזו הפעם הראשונה בה שמעתי את שמו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שהשפעה היא שלב בדרך לשילוב. כל עוד יהיה ציבור גדול מספיק שמרגיש דחוי על ידי הזרם המרכזי (בתחומים שאינם מוזיקה), הוא יקיים תרבות מוזיקלית מתבדלת שתבטא מבחינתו את הדחיה הזו. ככל שמוזיקאים מזרחיים נכנסים יותר לזרם המרכזי של המוזיקה מופיעים ז'אנרים קיצוניים יותר של מוזיקה טורקית, יונית וערבית שהקבוצות שרואות את עצמן דחויות ממשיכים לשמוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ז'אנרים קיצוניים חדשים כמו טריפונאס ואריס-סאן שהיו הזמרים הכי מצליחים בישראל לפני שלושים שנה? או חאג'ידקיס ותיאודורקיס שהצליחו כאן לפני שלושים וחמש שנים? או חיקויי מוסיקה תורכית המהווים את עיקר ז'אנר הבכיינים המצליח בעשור האחרון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוצא לך לשמוע אותם הרבה ברדיו? בערוצי המוזיקה? בערוץ הממלכתי? אפילו הטברנה שהתחילה עם מוזיקה יונית (קלה) הפכה להיות תוכנית זמר ישראלי. מה שאתה מכנה ז'אנר הבכיינים זה בדיוק מה שהתכוונתי אליו. פופ עם השפעות של מוזיקת השוליים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |