בתשובה לברקת, 28/06/04 10:06
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מאמר שהתפרסם בסוף שנות השמונים בכתב עת ספרותי, ושבו פרופ' דן מירון ביקר קשות את לחניה וכתיבתה של שמר. חלק מהטענות שאני זוכרת: השאלה וחיקוי של מוטיבים אלתרמניים שאינם ארץ ישראליים כלל וכלל, לחן ואלסי מתוק ל"כי סערת עלי" שאינו תואם למילים הקשות של השיר, ועוד כהנה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה הוא מתכוון כשהוא אומר ארץ ישראליים? מהם מוטיבים ארץ ישראלים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין אחד עלי להסכים: הלחן של "כי סערת עלי" תמיד נראה לי ממש לא מתאים. לא ידעתי שהוא של נעמי שמר, וכדי שלא אשאיר רק את הנקודה הזאת כתגובתי לדיון הזה אציין שלחנים רבים שלה הם בעיני יפהפיים, ותמיד הערצתי את יכולתה להלחין מלודיות שובות-לב פעם אחר פעם. לא לגמרי ברורה לי הבעייה עם "השאלה וחיקוי של מוטיבים אלתרמניים שאינם ארץ ישראליים כלל וכלל". שימוש במוטיבים יכול לנוע בין גניבה של ממש (וזו לא נראית לי הטענה) לסתם השראה כללית, ומי קבע שעל מוטיבים בשירתה של נעמי שמר להיות "ארץ ישראליים"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראה, תשמע... עבר המון זמן ואני לא זוכרת את הטענה המדויקת של מירון. זכור לי משהו לגבי הדמיון בין דימויי הרחוב ופנסי הרחוב אצל אלתרמן לבין "אור צבעוני בזבזו הפנסים", ומשהו על רומנטיקה מזויפת של סמלים, שאינה קשורה בהכרח למציאות המוחשית. זו היתה הכוונה ב"ארץ ישראליים" 1. באמת אין פה אף אייל שזוכר את המאמר? הוא עורר הרבה סערות בזמנו, בסדר גודל של מאבק זך-מנור של השנים האחרונות. אולי זה קרה גם בגלל התקיפה הישירה של מירון את המשיחיות האידילית של שמר (והמתח הפוליטי הברור שנבע מכך). מה עשיתם באותו זמן, העתקתם אינטגרלים? :-) 1 אם כי אולי אני גם מערבבת דברים מאוחרים יותר שקראתי על אלתרמן, למשל מוטיב הפונדק שלו, שאינו מקומי וקונקרטי אלא אירופי מובהק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יכולה לעזור לך עם מירון, אבל שמעתי פעם את אבידן, בסדנה כלשהי, תוקף את אלתרמן על משפטים כמו "שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת, ואני אקוד לה וארים". וזה נכון שגם אצל שמר יש אלמנטים לא מכאן, דברים כמו "על האש המבוערת, על המים הזכים"- אש מבוערת זה לא אלמנט רגיל בבית ישראלי. מישהו אחר שכנראה לא אוהב את שמר ובעיקר את מה שהיא מייצגת הוא דורון רוזנבלום, שכתב משהו שנשמע כאילו הוא לא החליט אם הוא בא לקלל, או לברך. והתוצאה נשמעת כמו ברכה-בחירוק-שיניים, תוך קללה מתחת לשפם: "פרידה מהרפתקת התכלת" http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/443793.html |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההתקפה של מירון על שמר מוצדקת במובן אחד: לנעמי שמר יש לא מעט שירים ושורות לא מוצלחים. הצרימה צורמת פחות כאשר השיר מכוון להיות קליל (כשאת לובשת את ה/שמלה האדומה/אז בבנין לפתע/ צומחת עוד קומה) או הומוריסטי (יש אנשים שמגדלים תוכים/יסלח להם האל הטוב ממעל/אני, שככה יהיו לי חיים ארוכים/אני מגדלת בעל) – אבל כשהיא מתיימרת לכתוב "שירה" העניין צורם משהו. המתקפה המירונית הופכת לחרב פיפיות, עם זאת, כשבוחנים את נערצו נתן אלתרמן בהקשר זה. ייתכן שכלל "הפוסל במומו פוסל" תקף כאן – מירון תוקף בארסיות מיוחדת את מי שלוקה, כמו אלתרמן, בנטיה למורכבות יתר, מטאפורות של שולחן כתיבה ובעיקר לכתיבה של שירה מקולקלת בגלל מאמץ יתר. התחושה שלי היא ש"פגישה לאין קץ" היא דוגמה מצוינת למאמץ יתר כזה: חרוזים מאולצים (לוכדת/כחדר, טבחת/מטפחת), עומס מטאפורות, קצת טבע (אלומות, כוכבים), א-ביסעלע יידישקייט (שקדים וצימוקים), דימויים מופלצים לגמרי שנבראו לצורך החרוז (ירח כנשיקת טבחת, שיקמה תפיל ענף לי כמטפחת, לקול התוף בערי מסחר חרשות וכואבות) היעדר מוחלט של "הולכה" בתוך השיר, ובקיצור: חג לחוקר ולמבקר/אבל שיר גרוע ביותר. באופן לא מפתיע, כשאלתרמן אינו נמק תחת צילו הכבד של ביאליק ואינו משתדל בכל כוחו להיות משורר דגול, דווקא אז יוצאים לו דברים טובים הרבה יותר. לצערנו, אלו מתמקדים בעיקר בפזמונים שלו ובתרגומי השירה שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם לנחום ברנע יש כמה דברים לא נעימים לומר על שמר ז"ל (לא שאני מוצא בזה - או במאמרו של רוזנבלום - איזשהי בעיה): |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיני,הלחן של "פגישה לאין קץ" נפלא ומתאים מאין כמוהו למילים ("מרכך את הדרמה"). אני חושב שרבים מאנשי "א"י הישנה והטובה" (מכונה לעיתים גם "ההתישבות העובדת" ו"מפא"י") חשו נפגעים כאשר המשוררת שלהם חרגה מן השורה והצטרפה למבקשי נפשם. עם זאת איני חושב שגם בעמדתה הפוליטית נ שמר לא עשתה דבר שאפשר להלין עליו (היא לא קראה לטרנספר, לא קראה להתנגד לממשל, לא קראה לפגוע ברה"מ, לא קראה להעמיד לדין את פושעי אוסלו ולא הלבינה ברבים את פניהם של אלה שלא הסכימו אתה). באשר לטענה שהיא הנציחה בשיריה מיתוס שלא היה קיים מעולם, הרי נאמר כבר כל מה שניתן להאמר על מיתוס. אין כמעט שום חברה אנושית שאינה מחליפה את המציאות של האתמול במיתוס של העבר. ולעיתים גם המיתוס הזה הוא מציאות משפיעה. בסופו של דבר מקומה של נ שמר בנצח הישראלי (כל עוד הוא קיים) נקבע ע"י שיריה המופלאים ולא ע"י עמדותיה הפוליטיות. מי שמזכירים לשמר את חטאיה, עושים בעצמם את אותו החטא: מצטרפים לאויביה של ישראל הישנה ("היפהפיה והנשכחת"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואני תמיד חשבתי ש"האש המבוערת" וה"מים הזכים" הם לא בבית - אלא בטיול. את יודעת, מדורה של אמצע הלילה, ומפל או נחל או שלולית יפה1 ובכלל. אבל מה אני יודעת? 1מסתפקים במועט כשצריך, ככה זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל תיכף אחרי זה היא אומרת "על האיש השב /הביתה/ מן המרחקים"..? ואם אני זוכרת נכון, כל השיר הוא על דברים שקשורים לבית. וזו אפילו הפואנטה, איכשהו. [לא שיש לי איך לבדוק ת'מלים. ככה זה כשאסור לשים אותן באינטרנט]. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, הוא שב מהטיול עם האש והמים, לא? טוב, אני יודעת, צולע לחלוטין. כנראה שאת צודקת, אני טועה, עולם כמנהגו נוהג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה רק מפני שאצלכם שם בדרום לא היו מבעירים אש באח, כמו אחינו בגולת כנרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מישהו פה באייל, כך מסתבר דוקא זוכר היטב את המאמר המדובר (תגובה 215281). למרות שבאופן אישי אני מסכים שהלחן אינו מתאים למילים, אני סבור שהוא מכיל כמה קטעים חביבים למדי. הנוף והתרבות המצטיירים משירי "כוכבים בחוץ" הם מאד אירופאים ולחלוטין לא מכאן. חריג אחד שעולה לי כרגע בראש הוא עץ הזית - מאפיין מובהק של החורש הים תיכוני. ב"עיר היונה", לעומת זאת, השירים מתייחסים לפעמים לאתרים מאד ספציפיים בתוככי תל-אביב. נדמה לי שהשירה האורבנית היא פריצת דרך המיוחסת לוויטמן. אני לא יודע אם מישהו ניסה לכתוב שירה "וויטמנית" בעברית לפני "עיר היונה". בשירים לתקליט ששר בקר ("תות שדה מרמת השרון"...), נדמה לי שאני מזהה נסיון דומה מצד נעמי שמר. "רומנטיקה מזויפת של סמלים שאינה קשורה בהכרח למציאות המוחשית" - שירי "כוכבים בחוץ" בהחלט עמוסים בכל מיני גאדג'טס "בוני אוירה" שאינם מתיחסים למקומות ספציפיים. האם זו בהכרח בעיה? אגדות האחים גרים מתרחשות ברובן בכל מיני ממלכות דמיוניות, ולמרות שאינן באות עם תאורים מדוייקים ומפות כמו זו של הארץ התיכונה, אין אנו מתקשים להשלים את החסר בעיני רוחנו, וגם ההנאה אינה נפגמת (ואפילו גדלה). לגבי האותנטיות, אני מניח שזו תלויה במידה רבה בעיני המתבונן. באופן אישי אני קונה יותר טוב סנפשוטס מהסוג של "משק יגור, טיוטה" (של טהרלב), אבל אני גם מכיר לא מעט אנשים שמתלהבים מ"היו לילות" (של אורלנד). _________ ועוד משהו על לויתה של נעמי שמר: היתה יוצאת אפילו יותר גדולה לו צרפה לשלושת השירים גם את "יאללה ביי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, נהדר, תודה על הקישור. מסתבר שאני לא לבד עם הזיכרון הזה. קשה לקבוע קביעה עקרונית לגבי ''בעיה'' ביצירות בדיוניות ופנטסיות, ולמיטב הבנתי זו גם לא היתה כוונתו של מירון. ההיטפלות הקלה לשמר בעניין זה, לדעתי, נובעת יותר מההשלכות המשיחיות של הפנטזיה הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן, התייחסת לאלתרמן יותר מאשר לשמר. אין לי משהו חכם לומר בעניין זה, מלבד איזכור האסוציאציה הפרטית שלי ליוצר אחר שהסמלים והרעיונות המופשטים משתלבים אצלו בממשי ובקונקרטי, הלא הוא יואל הופמן. אצלו אפשר ללכת ברחוב בוגרשוב (או על הכרמל בחיפה) ולהרהר בשרירותן של המילים והאותיות, בו זמנית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דוקא מאוד אוהב את הלחן של ''פגישה לאין קץ'', במיוחד בביצוע המרגש של חווה אלברשטיין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני צריך להדגיש: לא אמרתי שהלחן לא יפה (הוא כן), רק שהוא (בעיני) לא מתאים למילים. אולי זה רק בגלל שאת המילים הכרתי קודם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני. עם זאת, לטעמי לפחות, מילות השיר אכן נגועות שלא בטובתן בפאתוס שאינו עומד במבחן הזמן שלנו. (אפשר למשל להשוות עם שיר של ז'ק פרוור ''בשבילך אהובתי'' המזכיר במקצת את ''פגישה לאין קץ''). אלתרמן הוא כנראה ה''משורר הלאומי'' האמיתי של ישראל, והדבר לא תמיד עומד לזכותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא מאוד מעריך את הלחן ל''פגישה לאין קץ'' (''כי סערת עליי...'') שנעמי שמר נתנה לטקסט של אלתרמן, יש משהו מאוד גלותי ועם געגוע לארץ הים- תיכונית שלנו גם ב''ואלס'' הגלותי של המנגינה וגם בטקסט החזק ''לבדי אהיה בארצותייך הלך.'' ''ברחובות ברזל ריקים וארוכים,''- כגלות ''שם לוהט ירח כנשיקת טבחת, שם רקיע לח את שיעולו מרעים,''- כא''י אליה מבקשים להגיע |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא, צר לי על הבורות והטמטום, אבל לא הצלחתי לפענח למי הוא פונה, בעצם בשיר הזה. אפשר הסבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צריך רק לחפש. הנה מצאתי לך ברשת: אסף ענברי כותב: "הוא אינו אומר מיהי או מהי הנמענת של השיר. אפשר שזו אשה, אפשר שזו המוזה, אך אפשר [...] שמדובר בארץ ישראל". לדעת דן מירון וברוך קורצווייל הנמענת היא אשה אהובה או אף האהבה עצמה, אך מאוחר יותר יאמר מירון שהנמענת היא התבל. שושנה צימרמן קושרת זאת לאלוהות ואילו יוסף עוזר אומר: "והנה אלתרמן פונה לשירה ומדבר אליה כמו אל מיס יוניברס, אבל... ממאה שערים". (לא סובלת את הלחן של השיר הזה. ואת השיר הזה בכלל, בעצם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, הרבה תודה. מסתבר שהחיפוש בגוגל בכל זאת איננו הצד החזק שלי (מרגיז, כי דווקא בדרך כלל חושבים שכן...), ולא מצאתי תשובות. שנית, הניחושים היחידים שלי היו המוזה או האהבה, רק ששורה כמו "לספרים רק את החטא והשופטת" לא נראית לי מתאימה - לא להן, והאמת, גם לא לאפשרויות האחרות כאן. בקיצור, שיר מוקשה למדי. ושלישית, בעצם ייתכן מאוד שגם לטעמי השיר הזה איננו שיא הבחירה. בהזדמנות אחשוב על זה...:) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |