 |
ההתקפה של מירון על שמר מוצדקת במובן אחד: לנעמי שמר יש לא מעט שירים ושורות לא מוצלחים. הצרימה צורמת פחות כאשר השיר מכוון להיות קליל (כשאת לובשת את ה/שמלה האדומה/אז בבנין לפתע/ צומחת עוד קומה) או הומוריסטי (יש אנשים שמגדלים תוכים/יסלח להם האל הטוב ממעל/אני, שככה יהיו לי חיים ארוכים/אני מגדלת בעל) – אבל כשהיא מתיימרת לכתוב "שירה" העניין צורם משהו.
המתקפה המירונית הופכת לחרב פיפיות, עם זאת, כשבוחנים את נערצו נתן אלתרמן בהקשר זה. ייתכן שכלל "הפוסל במומו פוסל" תקף כאן – מירון תוקף בארסיות מיוחדת את מי שלוקה, כמו אלתרמן, בנטיה למורכבות יתר, מטאפורות של שולחן כתיבה ובעיקר לכתיבה של שירה מקולקלת בגלל מאמץ יתר.
התחושה שלי היא ש"פגישה לאין קץ" היא דוגמה מצוינת למאמץ יתר כזה: חרוזים מאולצים (לוכדת/כחדר, טבחת/מטפחת), עומס מטאפורות, קצת טבע (אלומות, כוכבים), א-ביסעלע יידישקייט (שקדים וצימוקים), דימויים מופלצים לגמרי שנבראו לצורך החרוז (ירח כנשיקת טבחת, שיקמה תפיל ענף לי כמטפחת, לקול התוף בערי מסחר חרשות וכואבות) היעדר מוחלט של "הולכה" בתוך השיר, ובקיצור: חג לחוקר ולמבקר/אבל שיר גרוע ביותר.
באופן לא מפתיע, כשאלתרמן אינו נמק תחת צילו הכבד של ביאליק ואינו משתדל בכל כוחו להיות משורר דגול, דווקא אז יוצאים לו דברים טובים הרבה יותר. לצערנו, אלו מתמקדים בעיקר בפזמונים שלו ובתרגומי השירה שלו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש