בתשובה להאייל האלמוני, 28/01/00 3:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הודעתך מעבירה בי צמרמורת קלה, שכן קל מאד לכתוב על דבר באופן אבסטרקטי, אך קשה להתקל בו פנים מול פנים לאחר מכן (מה עוד שיש בי חשד לגבי זהותך - לא חשוב). בכל אופן, בערך בגיל בו נכשל הנסיון שלך, ואף באותו הזמן (אני בן גילך), מצאתי עצמי מנסה לשכנע שני אנשים צעירים ממני, בנפרד, לוותר על שאיפות ההתאבדות שלהם. אני לא מתחרט, כמובן, ואף היום הייתי עושה כך (שניהם, למיטב ידיעתי, עדיין בחיים). אני גם יודע, ללא כל ספק, כי אם אתקל במתאבד במהלך האקט אבלום אותו בכל אמצעי העומד לרשותי, בכלל זה אלימות. מדוע? אינני בטוח שאני יודע. יכול להיות כי מדובר באגואיסטיות מצידי - אינני רוצה לאבד חברים, גאווה מסויימת ("כל המציל נפש אחת..."), אולי החינוך שקיבלתי. אולי גם אותה גאוותנות של "I know better". לא יודע. אני בטוח כי הדבר חיובי, אם כי איני מצליח לנסח זאת באופן הגיוני. הרי לך פרדוקס - כי עדיין אני טוען כי זכותו של אדם על גופו הנה שלמה ומוחלטת. אני מסכים לחלוטין עם טענתך לגבי מימוש הזכות, את מתעקש על קיומה. באשר לחגי סגל - הלוואי והיה טוען כמוך. אני מסכים - יש מקום להגיד "חכו, נסו טיפול, בואו נדבר" - אך מר סגל אינו מדבר כלל על כל אלה - הוא פשוט קובע נחרצות כי לכלל זכות על הפרט, וחסל. ולא, אני לא חושב שמיכל ניב פעלה "נכון" אובייקטיבית. אני יודע רק שזכותה היתה לפעול כך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא נשמע לך הגיוני? איזו זכות יש למי שרוצה להתאבד להטיל על המצפון שלי את העול של לראות אדם מת, כאשר אני יכול לסייע לו? אני מאמין בזכותו של כל אחד לקחת את חייו. אני גם מאמין בזכות שלי להציל כל אדם אשר אני רואה אשר נמצא בסכנת מוות, מתוך סיבות אגואיסטיות לחלוטין. זה שהחיים שלו בזבל לא אומר שגם החיים שלי צריכים ללכת לזבל (וזה מה שיקרה לי, מהיכרות אינטימית את עצמי, אם אראה אדם גוסס ולא אנסה לסייע לו). אם הוא רוצה להתאבד, שיעשה את זה במקום שלא אוכל לעשות דבר. יש הרבה מקומות כאלו, זו לא דרישה מוגזמת. מקובל? או לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל האם אתה יכול לפרט: אם זכותו של כל אחד להתאבד, למה שתרגיש רע אם לא הצלת אותו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פשוט מאוד: אני, כמי שלא מכיר את אותו האדם כפי שהוא מכיר את עצמו, לעולם לא אוכל להיות משוכנע שאכן, מבחינה אובייקטיבית, לא היה טוב יותר לו עצמו לו נותר בחיים. תמיד ישנה האפשרות (גם אם הקלושה) שלמעשה הוא היה מעדיף שאציל אותו (אולי רצה רק למשוך תשומת לב?) ולעולם לא אוכל לדעת זאת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי לכל אדם יש פחד מהשלב שבו אי אפשר לחזור.אני אישית גם אם הייתי מאמין בזכות להתאבד (ואני לא ) הייתי מציל כל מתאבד בשעת האקט מהסיבה הפשוטה "ומה אם..." . על פי היהדות מי שהתאבד במוות לא מידי (תליה של חנק בניגוד לתליה ששוברת את המפרקת) לא נחשב מתאבד ונקבר בתוך בית הקברות כיוון שההנחה היא שאדם כזה חוזר בו בזמן ההתאבדות. אני לא יודע עד כמה זה כוללני אבל שמעתי על מקרה שבבו אדם התאבד בתליה וסביב כל צאוורו היו סימנים של נסיון להתיר את החבל. הרצון של האדם למנוע את האחר מצעד שאין בו חזרה הוא קבוע. החל מאנשים שמתענים בלימודי 5 יח"ל כדי "לשמור את האופציות" (למרות שיש דרך חזרה אבל בעיני רוב הנוער ההסתכלות קצרת מועד) דרך אדם שמעונין לעזוב את מהשירות המקוצר של "ההסדר" אבל דוחה את החתימה לרגע האחרון של השנה וחצי כי" מה אם..." ועד למתאבדים שלא מתאבדים. אני לא יודע אם זה מדעי אבל מקובל להניח שאנשים פוחדים מהחושך משתי סיבות . חוסר אונים (הם לא בשחיטה ) והלא נודע. דומני שהשלכת הדברים על התאבדות לא תהא שגויה. היום חשבתי על אחד האנשים שאני מכיר והגעתי למסקנה שבעתיד יהו לו שתי אופציות מולו- עזיבת הארץ או התאבדות. לא בגלל מה שהא עשה אבל בגלל סוג האיש שהוא. מיותר לציין שהמחשבה צימררה אותי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |