 |
|
 |
||
|
||||
 |
המתות חסד מתבצעות בהולנד מזה למעלה מ-20 שנה. בשנת 1981 קבע שופט הולנדי שבתנאים מסויימים אין לפתוח בהליך משפטי כנגד רופאים שסייעו להתאבדות, או שסיימו את חייהם של חולים על פי רצונם. בשנת 1984 קבע בית המשפט העליון של הולנד את התנאים בהם לא יינקטו צעדים משפטיים כנגד רופאים שיבצעו המתות חסד. לפירוט נוסף ראה בכתובת http://www.euthanasia.org/dutch.html לפני 4 שנים התפרסם ב-readers digest מאמר מטריד ביותר. תקציר שלו ניתן למצוא בכתובת אך התקציר אינו מגלה את כל הפרטים שמסר המאמר. המאמר תיאר שיטות שבהן לוחצים רופאים ובני משפחה על חולים להסכים להמתת חסד. במקרה אחד שתואר במאמר (ולא בתקציר) החליט חולה שברצונו לסיים את חייו. לאחר שבני המשפחה התאספו כדי להיפרד ממנו, שינה החולה את דעתו, ואז היה נתון ללחצים בסגנון: "לא נעים, ראה כיצד אנשים הטריחו עצמם ובאו מרחוק בכדי להיפרד..." בחלק שכן נותר בתקציר מתואר כיצד רופא רוצח חולה, מתוך ידיעה שרצונה האמיתי של החולה לא ייוודע, ומשום שהמתת חסד היא כה מקובלת בהולנד, לא יישאלו שאלות. למרות שהדבר נקבע רשמית רק בשנת 1981, התבצעו המתות חסד בהולנד החל מסוף שנות ה-70. באותה תקופה, הדרך היחידה להקל על כאביהם של החולים היתה בעירויים של מנות מורפיום גדולות, שהיו משאירות את החולים מעורפלי הכרה. כיום יש ברשותנו כדורי מורפיום שבהם משתחרר החומר הפעיל באיטיות רבה מאד, ומאפשר עירנות מלאה ללא כאב. המטופלים מסוגלים אפילו לנהוג במכונית. על פי ה-readers digest, הטיפול להקלת סבלם של חולי סרטן בהולנד הוא הגרוע ביותר באירופה. מרכזי הקלת סבל לחולים סופניים (הוספיסים - hospices) כמעט ואינם קיימים שם. האתר http://www.euthanasia.org/dutch.html קובע, לעומת זאת, שאין צורך בהוספיסים בהולנד, משום שכל הטיפול שהוספיס יכול להציע ניתן על ידי בתי החולים הכלליים. לכך קשה לי להסכים, משום שהטיפול בהוספיס דורש מיומנות מיוחדת שקשה למחלקה אחרת להציע. בישראל התיר בית המשפט לפני מספר שנים לפרופ. אבינועם רכס מהמחלקה הנוירולוגית בבית החולים הדסה לנתק חולה סופני ממכשיר הנשמה, על פי בקשת החולה. בארצות הברית קבע בית המשפט העליון שההחלטה בנדון נמצאת בידי כל אחת מ-50 המדינות, ואין חוק פדרלי בנושא. האיש המתוקשר ביותר בעניין זה הוא, כמובן, ד"ר ג'ק קבורקין, שהרג כמה עשרות חולים על פי בקשתם. כיום הוא מרצה עונש מאסר ממושך שנגזר עליו, לאחר שהוא עצמו הסריט את ההליך והפיץ את הסרט. בחוגי המקצוע נמתחה ביקורת חריפה על קבורקין, משום שחלק גדול מהחולים שהומתו על ידיו סבלו ממחלות שלא אובחנו סופית, או שהתברר שהאבחנה היתה שגויה. דווקא במקרה שבגינו הורשע קבורקין, לא היתה כל מחלוקת. החולה באמת סבל מ-ALS, מחלה איומה הכרוכה בסבל רב. גם החולה שהומת על ידי פרופ. רכס סבל מאותה מחלה. בסיכומו של דבר, קשה לי לגבש דעה. נראה שיש לכבד את רצונו של כל חולה, בתנאי שהוא מודע לאלטרנטיבות, ומקבל את ההחלטה בזמן שאינו שרוי בכאבים. עם זאת, נראה שקיים מדרון חלקלק וקל להגיע לניצול לרעה של חוק כזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול שמעתי בבי.בי.סי .ראיון עם ראש הקבוצה הקתולית שהפגינה כנגד החוק והטענות הפרקטיות שלו היו מתחום הניצול לרעה של החוק (כמובן שהבעיה העיקרית שלו היא מוסרית). הדוגמאות שלו היו של קרובי מישפחה עייפים מטיפול או חמדנים או מנהלי/רופאע בתי אבות המנסים למקסם יעילות או להקטין לחץ עבודה. הוא סיפר שהקבוצה שלו קיבלה הרבה פניות מזקנים מפוחדים המיתגוררים בבתי אבות. מניסיוני העגום אני יכול לקבוע שגם בישראל ישנה המתת חסד פארה-רישמית בבתי חולים ובהוספיסים, ורופאים דנים בנושא עם מישפחות וחולים. המתת חסד לא חייבת להיות אקטיבית אלא גם פסיבית. בהרבה ארצות ניתן לחתום על צוואה בחיים ונדמה לי שהכנסת חוקקה או מחוקקת חוק דומה. אני ממליץ לכל אחד לפחות לעיין בחוק החדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שהמקרים השליליים שהצגת (בהולנד, בעבר) הם של רופאים שעברו על החוק אז, ומעשיהם הם גם עבירה על החוק החדש (החולה לא הביע את הסכמתו, וכו'). אולי דווקא כעת, כאשר הוגדרו מחדש ובבירור (יחסי) גבולות המותר והאסור, יהיה קל יותר למנוע אותם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שאתה צודק. המקרה שבו רופא רצח חולה סופנית משום שהיה זקוק למיטה עבור חולה אחר הוא פשוט עבירה על החוק, ואין לבוא בטענות לחוק במקרה זה. אין גם כל ודאות שהמקרה אכן התרחש. הוא עזר לתת קצת "צבע" לכתבה, ואינני נוהג לסמוך על עתונאים. עם זאת, הצבעתי על מספר גורמים בעייתיים כאשר החוק קיים. אני נוטה לייחס את הבעייתיות לכך שהציבור רוצה ש"החוק" יכסה כל אינטראקציה בין בני אדם. כך בחוק המתת החסד ההולנדי, וכך בחוק זכויות החולה בישראל. יתכן שהיה עדיף, במקום לקבוע מהם התנאים שבהם יורשה רופא להמית את החולה, לקבוע מיהו המחליט. מובן שזוהי זכותו של החולה, אך כדאי שיהיה צד שאינו מעורב אישית, שיוודא שאכן נשמרו זכויותיו של החולה ושהאלטרנטיבות הוסברו לו. אדם זה אינו יכול להיות הרופא המטפל בחולה, או רופא העובד באותה מחלקה, שכן הם יכולים להיות נתונים ללחצים שאינם ממין העניין. בעניין זה אספר סיפור ששמעתי מפי פרופ. שמעון גליק, הממונה על תלונות הציבור במשרד הבריאות ומנהל מחלקה לשעבר בבית החולים סורוקה: אדם דתי פנה לרב ושאל אותו באם מותר לו להתפלל למותה של אשתו, הסובלת סבל רב. הרב ענה שרק למי שאינו מטפל באשה מותר להתפלל לכך, כדי שלא יהיה שמץ של אינטרס אישי מעורב. אגב, ירדן, לעתים אני קצת סתום. מה פשר הכותרת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אל תשים לב. יש סרט בשם זה של קלינט איסטווד, ומשום מה זה היה נראה לי מתאים, אז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"[יונה מלינה, אחד הפצועים הקשים ביותר בפיגועים, איבד לאחרונה את הכרתו ואושפז.] הוריו אווה ויאן הוזעקו לארץ, ונאמר להם כי ימיו של בנם ספורים. המטפלת הפיליפינית שסעדה אותו סיפרה להם כי יונה כבר איבד תקווה כמה ימים קודם לכן ואמר לה: "אני לא יכול יותר, אני רוצה למות". אווה ויאן האמינו כי זאת היתה משאלתו האחרונה של בנם - וביקשו להגשימה. בהסכמתם פנה עורך דין יצחק חושן לבית המשפט, וביקש בשמו של יונה לא להאריך את חייו באמצעים מלאכותיים. בזמן שהוגשה הבקשה לנתקו ממכונות ההחייאה היה יונה מחוסר הכרה. הוא לא אישר אותה באופן רשמי וישיר. כל פנייה לבית המשפט לסיום חייו של חולה סופני מחייבת תצהיר חתום של החולה או של משפחתו המאשר כי זה רצונו, וכן חוות דעת רפואית ופסיכיאטרית. אבל הבקשה שהוגשה בשמו של יונה התבססה רק על דברי המטפלת. למרות שנתנו את הסכמתם לבקשה, אווה ויאן עצמם סירבו להצהיר או להעיד בבית המשפט כי בנם מאס בחיים, מאחר שלא שמעו זאת מפיו. אתמול, אחרי שבנם התעורר והדגיש כי אין לו כל כוונה לוותר על החיים, הקפיאו ההורים את הבקשה לבית המשפט." |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |