 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. הלוואי עליי ריהוט שמישהו היה רוצה למכור כדי לעשות כסף. אורי, אתה צריך לדעת שעיתונאים בארץ לא שייכים לשכבות השמנות :) 2. איזה כיף שהאייל הפר את זכויות היוצרים שלי וציטט (עם שינויים לא מורשים) את המאמר שלי. כך נפתח עוד דיון פורה סביב סוגיה שחשובה לי, וכך גם לך, אורי, ניתנה במה לתיאוריות שלך. כמו במקרה של הביטלס, גם כאן ברור ש"גניבה" זו לא הזיקה לרייטינג של "הארץ" אלא רק הועילה. 3. המטפורה של הריהוט מופרכת, ואין טעם להיכנס אליה. זה כמעט כמו שאני אגיד שלפי ההגיון שלך צריך לשלם תמלוגים לאקדמיה ללשון עברית על השימוש שלך בשפה. לכן אבחר לא להגיב לדימויים מוגזמים ורק אתיחס לנקודות המעשיות יותר. 4. כדאי לזכור שהביטלס נהנו מפרי עבודתם. גם אם לא הייתי מאמין שהאלבום האפור רק יועיל להם, עדיין קשה לשכנע אותי שהם לא קיבלו את מה שמגיע להם ממכירות תקליטים וכרטיסי כניסה. 5. מידע לא ניתן להגבלה אלא אם כן הוא נשאר סודי. אצטט כאן שוב את ג'פרסון: Nature clearly wants ideas to be free! While you can keep an idea to yourself, as soon as you share it anyone can have it. And once they do, it’s difficult for them to get rid of it, even if they wanted to. Like air, ideas are incapable of being locked up and hoarded. אין להשוות מידע לחפצים פיזיים. אם הביטלס, או רמי קליינשטיין או אני לא יכולים לחיות עם זה, כדאי לכולנו לחפש תחום עיסוק אחר. (אגב, אני די בטוח שרוב האמנים שמחים שמצטטים את העבודות שלהם).6. אני עשוי להסכים שלצרוב דיסקים ולמכור אותם בתחנה המרכזית מזיק למכירות הדיסקים האמיתיים ואולי כדאי להוציא אותו מחוץ לחוק (לא שזה יעזור). אבל סאמפלינג זה נושא כל כך שונה שלשים אותם באותו סיר משפטי זה חסר כל הגיון. הדוגמא של הספר יותר דומה לזו של התחנה המרכזית, כי רוב הספר הועתק. אבל אתה חושב שצריך לאסור על ספרים ופרקים של ספרים להתחיל בציטוטים מספרים אחרים (כמו שכמעט כל ספר מתחיל). ואת הדוגמא של הצ'ק בכלל לא הבנתי. מה? מי? מישהו גנב צ'ק למישהו? 7. טוב עייפתי קצת. שאלה לאויר: למה בכלל זכויות יוצרים על אמנות צריכות להיות כל כך ארוכות? למה לא כמה שנים כמו במקרה של תרופות? אתה גם רוצה לשלם 600 שקל על תרופה, כי "הצאצאים של מי שהמציא את זה רוצים לאכול טוב"? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור של RMS, מייסד תנועת התוכנה החופשית, הדן בבעיות של זכויות יוצרים דיגיטליות: וכמובן, בהקשר הזה, אי אפשר שלא להזכיר את הסיפור "פילים עגומים" העוסק גם הוא באותו נושא: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור מצויין. אישית אני חושד שהוא קצת מופרך, אם לוקחים בחשבון שעבור יצירות "קלאסיות" 1, מספר היצירות האפשרי הוא אקספוננציאלי באורכן. מצד שני, אני לא מספיק מבין במוזיקה ויתכן שאני טועה - בטח לאלון יהיה משהוא יותר אינטלגנטי להגיד. 1 שלא חוזרות על אותם שני אקורדים כל הזמן (הוא מדבר על יצירה מסוג זה, לא)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינטליגנטי? אתה מתבלבל. בכל אופן, דווקא במוזיקה (להבדיל אולי מקולנוע, או פיסול), הרעיון שהאוקיינוס הוא מוגבל יחסית איננו לגמרי מופרך. הזכרת "אקספוננציאלי באורכן", אבל לא ברור שאפשר להתחמק ממלכודת הנעימות המוכרות ע"י שממציאים שיר יותר *ארוך*. אפשר לטעון שאם קטע מלודי והרמוני באורך מהותי (חמישים תיבות?) כבר דומה מספיק לקטע מוכר, אז היצירה איננה מקורית. יש, כמובן, עוד הרבה על מה להתווכח. כמה דומה זה דומה? אם המְשָכִים שונים קצת, זה מספיק? והמקצב? והעיבוד? אם המלודיה דומה מספיק, אפשר להתעלם מהיתר? (אני סבור שלא). חשוב לא פחות, וזו נקודה שמוזכרת בסיפור, הוא ההתמקדות ביצירות שנשמעות סביר לאוזנינו. אם נגביל את עצמנו לאקורדים ומעברים הרמוניים מקובלים, נישאר עם הרבה פחות. אם רוצים להיות ספקולטיביים, אפשר לשער שהמשבר, או המהפכה, במוזיקה של המאה העשרים נולד גם מתסכול של המלחינים למול הקושי להמציא (או לגלות) רצפים מוסיקליים יפים ומקוריים במסגרת המגבלות הישנות. בתור מלחין חובב, אני יכול להעיד על הקושי להתחמק מליפול למלכודות של המעברים הצפויים והישנים. כמה פעמים אתה שומע שיר חדש ברדיו וחושב, נו, מה חדש, בסיפור הזה כבר היינו? כמה שירים אפשר עוד לכתוב על האקורדים של הוטל-קליפורניה-יושב-על-הגדר? (יש תיאוריה, שאני די מאמין בה, שיצירה מוסיקלית היא תמהיל של מעברים צפויים והפתעות. בהרבה יצירות שלא שמעת מעולם, אם תקשיב להן ותעצור במקום שרירותי, תוכל לנחש מה התו הבא עומד להיות, לפחות במלודיה. על המלחין להפתיע מדי פעם, אבל לא יותר מדי, ולהפתיע בכיוון שלא יישמע מזעזע אלא מעניין ומסקרן). תראה כמה מיחזור יש במוסיקה הפופולרית בעשורים האחרונים - גרסאות כיסוי, סימפולים, רמיקסים, אפילו באך הזקן זוכה ללניעור האבק מיצירותיו. זה גם אופנתי, אבל אולי גם מתחייב? אני סבור שבאמת נדיר היום למצוא שיר מקורי *באמת* מבחינת ההרמוניה. במוסיקה שמכנים "קלאסית" המצב יותר טוב, אבל גם כאן: יש קצת ריאקציה נגד הגישות הדודקפוניות לסוגיהן וקצת חזרה למקורות ההרמוניים יותר, וזה שוב מגביל ואינני יודע כמה זמן זה יכול להחזיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המוסיקה הפופלרית זה בכלל לא חוכמה. ברור שאנחנו כבר בסיבוב העשירי של מיחזורים. ויש גם מיחזורים מסדר שני ושלישי... לגבי מוסיקה קלאסית - אתה יכול לדבר יותר קונקרטית? האם קטע באורך 40-50 תיבות (אולי אקורדים? אני לא ממש חזק בזה) נחשב לארוך מספיק כדי להוות תימה מוזקלית יחודית? והאם הוגן להגיד שמעברים "נעימים לאוזן" בין תיבה לתיבה ישנם שניים לכל הפחות? אזי, גם אם כל שתיים בחזקת עשר מתוך החברה האלה נשמעים דומה מאוד, עדיין יש לנו לפחות טריליון יצירות יחודיות. טריליון זה מספר די גדול, לא סביר שנבצע "כיסוי" שלו תוך פחות מכמה אלפי שנים (אלא אם כן אנשים יצרו יצירות קלאסיות בקצב גבוה מאוד). בכמה סדרי גודל אני טועה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני רוצה (או מסוגל) להתווכח עם המסקנה שיש מרחב אפשרויות ניכר, אבל אני בטוח שתסכים שהחישוב שעשית דורש עידונים מסויימים: שתי יצירות (בהגדרה שלך) הנבדלות רק בבחירה-אחרת-בין-השתיים במקום אחד ודאי לא תיחשבנה שונות מספיק. באמת שאינני יודע כמה תיבות דרושות כדי להוות תימה מוזקלית יחודית, וכנראה שזו לא שאלה מוגדרת היטב. כמה הערות, בכל זאת: אני בטוח שלצרכים שלנו, 40 תיבות זה *המון*. ארבע או שמונה תיבות מספיקות, לעיתים קרובות, כדי להגדיר היטב את נעימת הנושא כולל ההרמוניה. ברור שבמוסיקה קלאסית הווריאציות על הנעימה, נעימות-משנה וכו' הן הרבה יותר מגוונות מאשר במוסיקה הפופולרית, אבל אני לא יודע איך תתייחס ליצירה "חדשה" המתחילה כמו Fur Elise, נניח, עד ה"אתנחתא" הראשונה. פתיחה זו מכילה חלק ניכר מה"מהות" של היצירה. אז נניח שהיצירה החדשה ממשיכה למקום אחר (מן הסתם, מקום קשור לאותה פתיחה) - אז זו יצירה חדשה, או משהו כמו הגירסה של הפוג'יז ל-Killing Me Softly? לי נראה שזה ייחשב כחייב בתמלוגים. עכשיו נשאר לחשוב כמה אלמנטים מוסיקליים שונים-מספיק יש באורך הדי-קצר הזה. זו שאלה מעניינת ואני לא בטוח איך לגשת אליה, אבל אינטואיטיבית נראה לי שבמודל קשוח מספיק (כלומר, הדורש לא מעט הבדלים), התוצאה תהיה נמוכה בהרבה מטריליון. אבל זו לא יותר מסתם תחושה. ניחוש: מישהו כבר פרסם משהו בנושא הזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי, יש סיפור קצר בשם ''פילים עגומים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 199806 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:-) אבל אתה מבין למה התכוונתי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה חביב. זה בכוונה? (אני מתכוון לכך שגם הרעיון להפנות לסיפור הזה ממוחזר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בטוח שזה המקום הנכון, אבל לא עולה בדעתי מקום אחר. (ותודה לאדם בראון שקישר את זה בבלוג של סקוט אהרונסון) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שהידיעה עוסקת בזכויות יוצרים, אז זה קצת מביך. אבל בכל זאת, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. נוסח הידיעה שונה, וכעת הוא אינו כולל פיסקאות שהועתקו ממאמרך ב''הארץ''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. לצער הלב (ושמחת מנהל הבנק) אני כבר מתחיל אט-אט לשכוח. השימוש הלא מורשה במותג "גיא הופמן"(ש) נעשה כמשל ובלי כוונה לפגוע, כמובן. 2. ציטוט עם הפנייה ומתן קרדיט מותר, למיטב זכרוני. אם טעיתי, התנצלותי. אני מנחש שהנ"ל לא הזיק ל"הארץ". 3. משל הריהוט אינו מופרך בעיני. הנקודה שרציתי להדגיש היא שגניבה היא גניבה היא גניבה והשוני באופי הגניבה ושיטת ביצועה אינו משנה את מהותה היסודית. 4. אם הביטלס נהנו מפרי עבודתם די והותר או לא, לא לי ולא לך לקבוע. זכויותיהם אינן צריכות להיות מותנות בדעתנו על עושרם, קצב צבירתו, או השימוש שהם עושים בו. נתונים בצד: הביטלס נהנו מסכומים אפסיים תמורת הופעותיהם, שלא לדבר על העובדה שהם לא הופיעו מעולם עם חומרים מהתקליט הלבן. למעשה, הארבעה – למעשה, ג'ון לנון ופול מקרטני – החלו נהנים מהכנסות של ממש על תקליטיהם רק מאמצע שנות השבעים. 5. זה לא רלוונטי לענייננו משתי בחינות: א. בזמנו של ג'פרסון לא הייתה הגנה על זכויות יוצרים ובפועל, יוצרים מצאו עצמם נגזלים הלוך וחזור. ב. ה"רעיונות" עליהם מדבר ג'פרסון אינם זהים למידע ולבטח אינם זהים לנטילת המקור, על ההלחנה, הביצוע, השירה והתיזמור ושימוש בהם כמות שהם. אילו האלבום האפור היה משתמש בריפים גנובים או בקטע תופים קצר, כנהוג בסימפולים, או אם היו הכותבים יוצרים מחדש באופן שונה במקצת את קטעי השירים, איש לא היה מוחה או מונע זאת. בפועל, אחרי הקשבה ל"אלבום האפור" עולה תמונה שונה לחלוטין של העתקה אחד לאחד של קטעי שירים. לא מדובר כאן בציטוט או "טייק-אוף" אלא פשוט בנטילת חלקי שירים ושימוש בהם כרגע לריפרופ הדי דלוח של עכבר הסכנה. רוב האמנים שמחים שמצטטים או מושפעים מהם – אף אחד מהם אינו שמח כשגונבים מהם. 6. לא כדאי להוציא צריבת דיסקים ומכירתם אל מחוץ לחוק משום שהוא כבר נמצא מחוץ לחוק. זו עבירה פלילית והבעיה היא שמדינת ישראל פשוט מתעלמת מכך – אם מפחד של השוטרים מהעבריינים המנהלים חנויות כאלו ואם מטעמים של התעלמות מזכויות של מי שאין לו מספיק כוח לחץ. אני מציע שתקשיב לתקליט ותשפוט בעצמך אם מדובר בסימפול או פשוט בשירה על רקע חלקים מהשירים המקוריים של הביטלס בביצועם המקורי. אי אפשר לקרוא להעתקה של חלקים נכבדים משיר "סימפול". דוגמת הצ'ק שצויינה באה כדי להבהיר מדוע הטענה ש"איקס יכול להמשיך וליצור" כהצדקה לגניבת מה שכבר יצר פסולה. 7. כמו שאמרתי: לגיטימי להתווכח על משך זכויות היוצרים ובמקרים רבים, ראוי לקצר את משך תקופת ההגבלה. מה שלא ראוי הוא לזנוח את הויכוח ולפנות לגניבה בפועל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם רוב האמנים שמחים שמצטטים את העבודות שלהם, למה יש תביעות זכויות יוצרים? ואם אמן אחד לא אוהב שמצטטים את העבודות שלו ומחליט לתבוע על זכויות יוצרים, האם הוא צריך לסבול כי האחרים כן אוהבים שמצטטים אותם? האם לאדם אין בעלות על יצירה שיצר? אם לדוגמה ספי ריבלין היה מתחפש לדמות הנווד של צ'רלי צ'פלין ותומך בכיבוש, האם למשפחתו של צ'פלין לא היתה זכות לתבוע את הפסקת השימוש בדמות שיצר אביהם בעמל מוחו? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |