 |
|
 |
||
|
||||
 |
" משל המסעדה " היו היו עשרה חברים טובים שאהבו לסעוד יחדיו. לרוע המזל, אמצעיהם הכספיים היו שונים בתכלית. כיוון, שבכל זאת רצו לבלות באותן מסעדות נמנו וגמרו שישלמו את חשבון המסעדה באותו יחס כפי שהם משלמים את מסיהם. חשבון הסעודה הממוצע היה כ-1,000 ש"ח, וכך ארבעת המשתכרים פחות מכולם לא שלמו מאומה, החמישי שילם 10 ש"ח השישי 30 ש"ח השביעי 70 ש"ח השמיני 120 ש"ח התשיעי 180 ש"ח והעשירי העשיר מכולם שילם 590 ש"ח (לפני הרפורמה). וכך סעדו הרעים וחיו להם באושר רב. והנה, יום אחד הופיע בעל המסעדה נתנייהו , והודיע במבטא אנגלו--סקסי קל: "מכיוון שאתם לקוחות קבועים וטובים בכוונתי להקטין את מחיר הארוחה ב-20% ולהעמידו על 800 ש"ח בלבד". דמעות של אושר זלגו על לחיי החברים והם החליטו לחלק את ההנחה ביניהם באותו יחס כמימים ימימה. ארבעת הדלים לא שילמו כזכור מאומה. אי לכך, החליטו השאר לחלק את 200 הש"ח בין ששת הנותרים. תחילה, חשבו לתת החזר של 33 ש"ח לכל אחד. אך אז הסתבר להם שהסועד החמישי והשישי בעצם יקבלו כסף בשביל לסעוד. לכן, החליטו לתת הנחה יחסית לכל אחד. הסועד החמישי לא שילם מאומה, השישי שילם 20 ש"ח, השביעי 50 ש"ח, השמיני 90 ש"ח, התשיעי 120 ש"ח והעשיר מכולם שילם חמש מאות ועשרים ש"ח טבין ותקילין. מצב כל השישיה היה טוב מקודם וארבעת הדלפונים המשיכו לסעוד בחינם בחברה נעימה. ברם, כשיצאה החבורה מן המסעדה התחשרו סביבם ענני הסערה. "מדוע חסכתי רק 10 ש"ח זעק החמישי ומספר שבע חסך 20 ש"ח - פי שניים ממני - אין צדק". "אני קיבלתי חזרה 20 שקלים, זעק השביעי ושפמו סומר והעשירי קיבל 70 ש"ח חזרה - העשירים זוללים הכל -הלאה העשירי , הלאה "שרי". "רגע אחד, זעקו ארבעת פרשי הדלפונות במקהלה. אנחנו לא קיבלנו כלום - שוב דופקים העשירים את השחורים". בפרץ של זעם התאגדו תשעה מהחברים והיכו את העשירי -"שרי"} מכות נמרצות. בערבו של יום המחרת התאספו החברים לארוחת ערב והתיישבו לסעודה. העשירי "שרי" לא הגיע משום שנסע לצמיתות ,להתרפא מחבורותיו באחת ארצות הים-מיאמי ביץ פלורידה . כשהסתיימה הארוחה, הסתבר לתשעת החברים שזללו ושבעו כי חסרים להם 520 שקלים לתשלום. וכך נאלצו לשטוף כלים כל אותו הלילה. ואם לא נכמרו רחמיו של אורח טוב לב, הרי הם שוטפים כלים עד עצם היום הזה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור יפה ומתאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 145616 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משל מצויין. עכשיו תמציא אחד שמתאים למצב שלנו: מחיר הסעודה עלה ב- 200 שקל, ולא ירד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה עלה? האם לא דובר על קיצוץ במס? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחיר הסעודה (ההפרש בין הוצאות המדינה להכנסותיה) עלה ל- 1200 ש"ח. הצעד הראשון של בני החבורה: להקטין את חלקו של העשיר מ- 590 ל- 550 (הקיצוץ במס). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קשור באופן מיידי. המשל היה לנטל המס הנוכחי. מחיר הסעודה עדיין נותר קבוע לשנה זו, ולכן הינו תקף. הגדלת הגרעון עשויה בהחלט להגדיל את מחיר הסעודה ב*שנה הבאה* (עקב הצורך לפרוע את החובות), אולם התוכנית בונה כנראה על תחילת צמיחה, גידול בתעסוקה, הפרטה וקיצוץ נוסף בהוצאות הציבוריות כדי למנוע זאת, כלומר להימנע מהצורך להעלות את "מחיר הארוחה" ואולי אף להקטינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה רע בלשטוף כלים אחרי הארוחה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בדיוק מה ששרי אריסון שואלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותך, אנסה להביא את הסיפור מחדש מנקודת מבטו של אדם אשר איננו מקבל את סדר הדברים הקיים כטבעי ומוצדק, בשלוש גרסאות. הן מוקצנות בכוונה כך שכל אדם יוכל להסכים איתן, אולם אני אסביר מדוע לדעתי יש להן רלוונטיות גם למקרה הכללי. במקרה הראשון, הסועד העשירי הוא לא סתם עשיר. הוא במקרה גם מנכ"ל מפעל הפיס. הוא מצליח בעזרת יכולות הניהול המופלאות שלו לייצר רווחים אדירים למפעל הפיס, ולכן מקבל כדת וכדין ובאופן חוקי משכורת המייצגת את תרומתו לחברה יחסית, נאמר, למורה בבית ספר או המאבטח בכניסה למסעדה. במקרה השני, הסועד הוא דווקא שגיא, עד לא מזמן מנהל בחברת "לומניס". חברה פרטית, בניגוד למפעל הפיס. שגיא גם הוא הרוויח לא רע בכלל בחברת "לומניס", אף כי החברה עצמה נקלעה לקשיים מסויימים. "לא רע" עד כדי כך שבשנים הספורות בהן עבד ב"לומניס" (והוא עוד אדם צעיר בתחילת דרכו!) הרוויח כחמישה מליון שקל. שם משפחתו של שגיא הוא גנגר, ולאבא שלו קוראים אריה. המקרה השלישי הוא בכלל מזמנים אחרים. הסועדת הינה גברת עשירה אשר חיה אולי במאה ה-19, והיא הגיעה למסעדה עם חברתה הטובה ועם עשרה משרתים-עבדים שחורים. המשרתים נשלחו לאכול את ארוחתם במרתף יחד עם שאר העבדים, והעבדים של בעל המסעדה הכינו את הארוחה עבור הגברות. לאחר סיום הסעודה, בדיוק לפני שכבר עמדו ללכת, גילה לפתע בעל המסעדה טעות בחשבון, והחזיר לסועדים מאה שקלים. הגברת לקחה את הכסף לעצמה, בעוד העבדים מביטים בעיניים כלות כיצד הם אינם מקבלים אף לא פרוטה אחת ממאה השקלים אשר גבירתם "הרוויחה" (הם לא בהכרח יודעים שהיא בסך הכל קיבלה החזר). אדם אשר חי בימינו אנו ורואה את הסדר החברתי הקיים כמצב טבעי וצודק כלל לא רואה קשר בין משל המסעדה המקורי לשלושת הדוגמאות אשר הבאתי.בעיני מי שבוחן את סוגית ה"מיסים" (או כלכלה בכלל) במנותק מיחסי העוצמה השלטונית והכוח בחברה הסועדים מביאים את הכסף מהבית, ההיסטוריה מתחילה במסעדה. החברה ויחסי הכוחות בה נמחקים ומתפוגגים, ומסכת היחסים החברתיים מתנקזת כולה אל הארוחה במסעדה, חלוקת התשלום ו"החזר המס". הגישה הנאו-קלאסית בכלכלה איננה מכירה ביחסי הכוח בחברה כמשפיעים על אופן חלוקת ההכנסות. התאור הקלאסי (במובן הכלכלי) של הדוגמא השלישית הוא פשוט. הגברת שילמה את מחיר הארוחה מלכתחילה. הכסף היה שלה, ולא של עבדיה השחורים. העבדות היתה דבר מקובל, "סדר טבעי". העבד הוא רכוש הגברת, ובוודאי שאין הגיון בחלוקת רכוש אחד לרכוש אחר. המקרה הראשון והשני מסובכים מעט יותר. משום שאין משמעות ליחסי כוחות בחברה, הגישה הנאו-קלאסית מסבירה את המשכורת הגבוהה של מנכ"ל מפעל הפיס או של שגיא גנגר בתרומתם היחסית לפריון העבודה. מנכ"ל מפעל הפיס מרוויח פי חמישים ויותר מהמאבטח בכניסה למשרדיו משום שתרומתו גדולה פי חמישים ויותר. לו היה המאבטח מוכשר ומוצלח ותורם כמו המנכ"ל, היה גם הוא מקבל משכורת כזו ומוציא אותה במסעדות יקרות. כמובן, יקפוץ פלוני וזעק - קיים הבדל ברור בין המקרה הראשון והשני. המקרה הראשון יכול להיות מתואר כשחיתות פשוטה. "פרוטקציוניזם", כהגדרת מספר כותבים באייל. מפעל הפיס הוא מעין מכונה להדפסת כסף אשר מופעלת ע"י המדינה, וגם אם היינו מעמידים בראשותו את שוקי מ"רק בישראל" רווחיו לא היו נפגעים במאומה. למוסד ציבורי אין זכות לבזבז את כספי הציבור על משכורות עתק, בניגוד לחברות פרטיות אשר יכולות לעשות ככל העולה על רוחן. אולי שגיא גנגר איננו הדוגמא האידיאלית ליוזמה החופשית בחברה פרטית. אני מודה שהבאתי אותו בתור דוגמא קיצונית במיוחד - אריה גנגר קיבל הלוואות עתק מהבנקים אותם הוא "איננו מסוגל" להחזיר (יותר נכון "לומניס" איננה יכולה), ושגיא גנגר כנראה שקיבל את משכורות העתק (פלוס ערבות להלוואה לטובת רכישת דירה בניו-יורק בעלות שני מליון דולר) והבונוסים שלו לא בזכות תרומתו האדירה, אלא יותר משום שם משפחתו האדיר. "לומניס" הפסידה ואולי גם הבנקים הפסידו, אבל משפחת גנגר הרוויחה. מה למושחתים כמו משפחת גנגר ולסועד העשירי מהסיפור שלנו? הרי אינני בא לטעון כי כל העשירים מושחתים. יעקב פרי, למשל. מנכ"ל סלקום לשעבר, יו"ר בנק המזרחי (במשרה חלקית - עליה הוא מתוגמל בכ 90 אלף שקל לחודש), יו"ר חברת ליפמן, ודירקטור בעוד מספר חברות. הוא מרוויח יפה מאוד, פי עשרות מונים ממוקדנית צעירה בסלקום או כספרית בבנק, ואינני יודע על שחיתויות מיוחדות שלו (אולי הן קיימות - אינני יודע ולא חיפשתי). על שום מה ולמה מרוויח פרי סכומים שכאלו? התאוריה הנאו-קלאסית מספרת לנו שעל שום תרומתו היחסית לסלקום או ל"מזרחי". פרי תרם לפריון של סלקום פי אלף ויותר מאשר מוקדנית. ואכן, חבר טוב שלי אשר עבד בסלקום היה מלא שבחים לפרי. הוא אדם משכמו ומעלה מסתבר, ומילה אחת שלו מסוגלת לסגור עסקאות אשר מנהלים זוטרים ממנו היו עמלים עליהן ימים כלילות במשא-ומתן. אין עוררין על כך שפרי נשא תשואה מכובדת עבור "סלקום". כיצד מתבצע הפלא הזה? האם פרי הוגה את המילה האחת הזו בקול בריטון מופלא ומרגש, המשפיע על אנשי העסקים שמולו לרכך את עמדתם? האם הוא מתמחה ביצירת מצגות ממוחשבות יפהפיות אשר משכנעות את הנהלות הבנקים להעמיד לסלקום אשראי, מצגות אשר אף בוגר טרי של הפקולטה למנהל עסקים איננו מסוגל לייצר? אני אינני נאו-קלאסיקן, ולכן אינני כבול להשקפה המתעלמת מיחסי הכוחות בחברה. לדידי, התשובה היא פשוטה. כוחו של יעקב פרי לשאת תשואה גבוהה כל-כך לסלקום, העובדה שהוא מסוגל להשיג אשראי אשר אף מנהל זוטר או מוקדנית חסרת חשיבות לא היו משיגים, לסגור עסקאות ולהשיג תנאים אשר אני ורוב קוראי האייל לא היינו מעיזים אף לחלום עליהם גם אם אנו מוכשרים למדי, כל אלה נעוצים בעוצמתו החברתית של פרי. פרי הוא חבר של כבוד באוליגרכיה הישראלית. כוחו הרב מקורו בעובדה שכוחו הוא רב. מדוע העניק בנק לאומי למשפחת דנקנר הלוואה של 350 מליון שקל עבור ערבויות של 25 מליון שקל? משום שעל הדנקנרים אפשר -לסמוך-. הכשרון המיוחד של הדנקנרים הוא עוצמתם החברתית. התאוריה הנאו-קלאסית איננה מכירה במעגליות כזו. לדידה, הרווחיות של הדנקנרים נובעת מכישרון, העזה, תחכום או מזל. היא איננה מקבלת את העובדה שהגברת הלבנה שווה יותר מהעבד השחור משום שגברת לבנה שווה יותר מעבד שחור. מה שקובע במידה רבה אילו משרות בחברה יתגמלו את בעליהן באיזו משכורת, מה שקובע את ה"חשיבות" של תרומה לחברה, אלו יחסי הכוחות. כפי שאצילים הפאודליים קבעו כי האציל הפאודלי חשוב הרבה יותר מהאיכר המייצר את המזון, כך מתקבעת בתודעת החברה העובדה כי תרומת מנכ"ל סלקום (ולא משנה כרגע מי הוא) חשובה לעין ערוך לחברה ממוקדנית סלקום. מנהל שיווק או סמנכ"ל כספים או ראש אגף התקציבים באוצר זהו תפקיד חשוב וראוי לתגמול יותר ממורה בבית הספר או שוטר במחלק הנוער. באורח פלא, מסתבר שבקרב נושאי המשרות הראויות לתגמול יש יתרון בולט לבוגרי רייכמן והמסלול המקוצר למנהל עסקים על שם רקנאטי. מסתבר כי "סומכים" יותר על בוגר הרווארד מאשר על בוגר מכללת אורט. ואכן, מעטים מסוגלים לבצע את התפקיד שמבצעים בוגרי הרווארד. או משום שבוגרי הרווארד הם כשרוניים באופן יוצא דופן, או בגלל -שמעטים הם בוגרי הרווארד- (באופן יחסי לכלל החברה). ייתכן כי באורח פלא האוליגרכיה הישראלית היא אכן מוכשרת וראויה יותר, כפי שייתכן כי גברות לבנות הן מטבען מוכשרות וראויות יותר לתגמול מעבדים שחורים. או שייתכן הסבר פשוט בהרבה - האוליגרכיה נוטה לשמר את עצמה, המשרות בהן עוסקים האוליגרכים הופכות למתגמלות במיוחד ולפתוחות רק לבעלי כישרון מיוחד במינו - השתייכות לאוליגרכיה. כל אחד יכול להיות מורה בבית ספר (אם כי מורים טובים מספרים לנו שאין הרבה...), מעטים ביותר יכולים לסגור עסקאות בין תאגידי ענק ולקבל חמישה אחוזי עמלה כמו עו"ד רם כספי או משה שחל. עניין של כישורים. יש לציין שהכל יחסי כמובן. עובדי היי-טק למשל, הם לרוב אינם ממשפחות האצולה, וזהו תחום שבו דווקא ישנה יכולת ניידות גבוהה יותר (אם כי עדיין מוגבלת). אין דין שגיא גנגר כדין מהנדס מוכשר במוטורולה. הראשון הוא מהעלית שבאצולת הממון, האחר סתם זכה מן הסתם להוולד להורים בעלי אמצעים. האחד מרוויח את כספו בזכות שם משפחתו, השני עובד עבודה קשה אשר אינני מזלזל בה כלל (אני מהנדס מחשבים במקצועי, ואני יודע מה משמעותו של יום עבודה בן 12 שעות מול מחשב). אולם גם עבודתו של סבל בנמל איננה קלה יותר, או של אחות המטפלת בחולה אלצהיימר. תרומת מהנדס המחשבים לחברה גדולה פי עשרות מונים מזו של האחות או של המורה בבית ספר לא רק (או אפילו בעיקר, לדעתי) משום ההשקעה שהשקיע בלימודיו, אלא גם ובעיקר בשל יחסי הכוחות בחברה בה שניהם חיים. ועכשיו, סבל בנמל, מורה בבית ספר, אחות, מהנדס מחשבים ושגיא גנגר הולכים למסעדה. מכאן מתחילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק שאלה. מה ההבדל בין ההשקפה הנאו-קלאסית לנאו-ליברלית? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש "בגדול" (כלומר הסבר מהיר ולא מדויק): הדוקטרינה הנאו-קלאסית היא בפשטות מה שקרוי כיום "מדע הכלכלה", או סתם "כלכלה". נאו-ליברליזם זה איננו מושג אשר תשמע יותר מדי בארה"ב, והוא משמש בעיקר בביקורת הגלובליזציה, לעיתים כמילה נרדפת לגלובליזציה עצמה. זהו משטר שהתפתח בעיקר בעשרים וחמש השנים האחרונות, ועיקרו הורדת מחסומים בפני סחר ומעבר הון בין האומות, קיצוץ תקציבי רווחה, נתינת יד חופשית לשוק מבלי להתחשב בתוצאות חברתיות, הפרטה מסיבית, דה-רגולציה, ונסיגה מ"טובת הכלל" ומאחריות המדינה לעבר "אחריות אישית" של האזרח על חייו. כמו שאמרה זאת טוב מכולם תאצ'ר - אין דבר כזה "חברה". יש אוסף של יחידים. המשטר הזה מופץ ומשוכפל על פני הגלובוס הרבה בזכות מוסדות פיננסיים בינלאומיים כמו קרן המטבע, הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי, והסכמי סחר אזוריים וגלובליים בגלגולם המודרני כגון NAFTA ו GATS . הנה לינק (משל נציגים ברורים של הצד השמאלי של הדיון) עם קצת יותר מידע: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למשל הקודם היתה פואנטה. אני לא בטוח שהצלחתי להבין את זו של תגובתך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''הגישה הנאו-קלאסית בכלכלה איננה מכירה ביחסי הכוח בחברה כמשפיעים על אופן חלוקת ההכנסות'' ויתקן אותי גיל אם אני טועה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם. הפואנטה העיקרית של דברי היא כי לבחון את השאלה של הורדת המיסים וספציפית הרפורמה במס (שהרי על כך נסוב המשל בסופו של דבר) מתוך נקודת מבט של ''הממשלה פשוט עושקת קצת פחות את העשירים'' זה שטחי, ומתעלם לחלוטין מההקשר החברתי הכולל של הדברים. ההיסטוריה של חברת בני האדם לא מתחילה במסעדה או בתלוש המשכורת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איני מכיר את הביוגרפיה של יעקב פרי (אך גם הוא מתעלם מזו שלי, כך שזה בסדר). אני תוהה עד כמה הוא, החל מגיל 18, הגיע לאן שהגיע ב10 אצבעותיו, או שמא הוא כבר נולד לאליטה כוחנית? כנ"ל לגבי אריה גנגר ורוב משפחות ההון, אופס, סליחה, הכח, הישראליות. אני גם לא מבין, האם אתה טוען כי תרומתו של פרי לסלקום אינה גבוהה מאות מונים מזו של מוקדנית? או שאתה טוען שהמוני אנשים היו מסוגלים לעשות את שהוא עושה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי פרי ממש אין לי מושג מה היא ההיסטוריה שלו. אריה גנגר התחיל את דרכו כעוזרו של משולם ריקליס, מי שהיה עריק במלחמת 1948, תרם (לטענתו, 'חדשות' 29.5.85) כשלושה מליון דולר לכל המפלגות בישראל עד אמצע שנות השמונים, סייע לאריאל שרון לקנות את חוות השקמים ב 40,000 דולר, והיה מהמממנים העיקריים של מפלגתו 'שלומציון'. שרון ניסה בתמורה (כשר ביטחון בממשלת בגין) למנות את גנגר לאחראי על כל עסקאות הנשק של משרד הביטחון, אולם נכשל בשל התערבותה של קואלציה מלוכדת של סוחרי נשק שכללה קבוצות-נשק בינלאומיות ('הארץ', 17.1.86). אריה גנגר גם 'הושאל' ע"י ריקליס לשרון על מנת לפעול למען שרון ומשפט הדיבה שלו כנגד 'טיים', אשר מומן בעיקר ע"י ריקליס וסוחרי נשק כמו יעקוב נמרודי ומרקוס כץ - אותו מולטי-מליונר אשר במטוסו הפרטי ערך שרון את ביקורו הרשמי בהונדורס כשר-ביטחון('חדשות', 14.2.84). כשחזר שרון לישראל הסדיר הטבות מס מופלגות ל'קרן הון סיכון' ציונית ביותר (במטרותיה המוצהרות), שמאחוריה עמדו שוב ריקליס-גנגר. ההטבות אשר הסתכמו בכארבעה מליון דולר ניתנו בצורה כה בוטה עד שמבקר המדינה בדו"ח משנת 1986 לא הסתפק בתאור מעלליו, אלא אף פנה אל וועדת הביקורת של הכנסת. המשטרה נמנעה מפתיחת חקירה בפרשה. מאוחר יותר קנה גנגר את "חיפה כימיכלים" במחיר נמוך באופן "תמוה", כאשר 30 מליון דולר "נמצאו" לפתע מוחבאים במאזן החברה. מעלליו של גנגר נמשכים, ושמו מועלה כיום כמי שעומד מאחורי איש הקש סיריל קרן, כנראה כמקור הכספים אשר הועברו לשרון ובניו. עוד עובדות מעניינות אפשר לדלות מכאן למשל: בגדול, אצולת הממון בישראל יציבה למדי, אולם איננה סגורה הרמטית. קבוצות גדולות כמו רקנאטי ודנקנר מקורן עוד מלפני קום המדינה, בעוד שקבוצות אחרות עלו בשנות השמונים והתשעים. אריה גנגר עצמו אם תקרא את הלינק המצורף דווקא התחיל בצניעות יחסית - והתמזל מזלו להתחבר לריקליס. זה כמובן איננו משנה, משום שלא זהות האצילים היא אשר מקבעת את האריסטוקרטיה. גם רוזנים וברונים עלו ונפלו לפרקים, ובתקופות מסוימות באורח חד ומהיר הרבה יותר מתחלופת אצולת הממון בישראל. סיכום מאלף ומפורט של אצולת ההון בישראל אפשר למצוא בספר "המיוחסים" של ביכלר ופרנקל מ 1984, ונתונים חדשים יותר מהזמן האחרון אצל ביכלר וניצן משנת 2000. פרי אכן הביא תשואה עצומה לסלקום, כפי ששרון הביא תשואה נאה לעסקיו של גנגר. היכולת המופלאה הזו איננה נובעת מכך שכישוריו של פרי עולים פי מאות מונים מאלו של מוקדנית, אלא מכך שמעמדו החברתי של פרי עולה פי מאות מונים על זה של מוקדנית. כל אדם אחר במעמדו של פרי (בעל כישורים סבירים וממוצעים) היה מסוגל לסגור את אותן עסקאות שסגר פרי, ולהביא תשואה דומה. אם להשתמש באוצר המילים החביב על כמה מהכותבים ב'אייל', זהו "פרוטקציוניזם" אשר מקבל חותמת פורמלית, או לטעמי, מעמד חברתי אשר מקבל תרוץ פורמלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה המפורטת. העובדות תואמות את דעתי, קרי שלא מדובר באוליגרכיה סגורה, השיקולים הם כלכליים כמעט לחלוטין, פרי וגנגר "שווים יותר" לא בגלל שהם נולדו לתוך עמדות כח (כנראה) אלא ממה שהם השיגו בעמל+מזל בחייהם ועוד. מצב רגיל במדינה מתוקנת. חלק מן העובדות האחרות שהבאת אכן דורשות תיקון וכנראה גם בירור משפטי וחבל שכך לא נעשה גם במקרים אלו (או שכן?) אך כאלו תמצא בכל חברה אנושית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שכן התעלמת ממנה היא כמובן שהאיוש הספציפי של עמדות הכוח הוא כלל איננו רלוונטי. בכל משטר אוליגרכי מאז ומעולם היתה תחלופה מסוימת של אנשים בעמדות הכוח, שושלות לא שרדו לעד. תמיד יש את הגנרל האמיץ שתפס את הרגע והגיע לשלטון, את יועץ הסתרים שהגיע ברגע הנכון, ראש השבט שכלכל את מעשיו בתבונה. האנשים בעמדות הכוח עלו ונפלו (שוב אני מדגיש - בתקופות מסוימות בדברי ימי האנושות אף בקצב מהיר בהרבה מאשר באצולת הממון הישראלית), אולם אופי המשטר לא נפגע כלל. הרוב המכריע של האוכלוסיה הרחבה בהחלט נפגע משלטון אוליגרכי, גם אם מדי פעם עולה לגדולה בן-אשפתות שהתמזל מזלו. אין לי שום רעיון מוצלח איך לשנות את אופי המשטר הזה, אבל נראה לי שחשוב לאזרח אינטלגנטי להכיר ולהבין את צורת השלטון הזו, מי מרוויח ומי מפסיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שגם אני איני רואה כיצד ניתן לקיים חברה אנושית תקינה בה אין הדבר כך, איני רואה גם צורך לשנות את הדבר, מעבר לטיפול בעברות על החוק שציינת, שאכן מטופלות מעת לעת, גם אם לא מספיק וכן ע''י העלאת המודעות הציבורית למרכיבים שאולי כן ניתן לשנות ב''שיטה'' - כפי שעושה אתה באייל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע שפרי הוא דווקא דוגמא ממש רעה עבור הטיעון שלך. בסופו של דבר, הכוח והמעמד שלו נובעים מתפקידו כראש השב''כ בעבר, תפקיד אליו הגיע (עד כמה שידוע לי) ללא פרוטקציות או הליכים בלתי תקינים מסוג זה. הכישורים שהיו לו במשחק בפוליטיקה הארגונית של השב''כ הם שהביאו אותו לעמדת כוח בחברה הישראלית. נשמע לי מקרה קלאסי של הצלחה בזכות כישורים. מאוד מפריע לי שמשפט כמו ''כל אדם אחר במעמדו של פרי (בעל כישורים סבירים וממוצעים) היה מסוגל לסגור את אותן עסקאות שסגר פרי, ולהביא תשואה דומה.'' מובא כמעין אקסיומה. למעשה הוא נשמע לי פשוט מוטעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראה תגובתי לאפו. יש שעלו לגדולה בזכות החור שממנו יצאו או אליו נכנסו (אם תסלח לי על הניסוח הבוטה קמעא), יש שבזכות מזלם הטוב, ויש שבזכות עורמתם ותבונתם. יש שנפלו בשל טיפשות, בשל נסיבות אשר מעבר לשליטתם, בשל יריבים חזקים מהם, או סתם בשל מוות פתאומי מתאונה ממנו אין חסינות לאיש. טענתי היא באשר לאופי המשטר, לא לזהות מי מחברי האריסטוקרטיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר רציתי לפרוש מן הדיון ובכ"ז: מדבריך ניתן להסיק משהו שונה מן האמת הפשוטה, ש"קורבנות השיטה" חיים היום בחברה החופשית ביותר, האינדיבידואליסטית (לא ספרתי אותיות, אני מקווה שיצא בסדר) ביותר, התומכת ביותר בחלשים, השיוויונית והמגנה על החלשים ביותר וכד' - שידע המין האנושי, האין כך? אני מניח שאתה יודע מה היה לפני מאה שנה ולפני אלף שנה. לא שאין מה לשפר, יש המון ולידע, התובנות והכוונות של אנשים כדוגמתך יש בכך תפקיד חשוב, אבל קצת פרופורציות! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדובר על פרוטקציה או שחיתות - השב"כ הוא אחד הארגונים רבי הכוח שיוצרים את האליטה הבטחונית, ומי שהיה ראש השב"כ הוא כמובן חלק מהמשחק הזה. אין הכוונה לטעון שפרי הוא חסר כישורים שהגיע לאן שהגיע בזכות מילה טובה של מישהו, אלא שהיה לו קל להיכנס לשוק התאגידי דרך האליטה הבטחונית. אגב, העובדה שהאליטה הבטחונית והצבאית היא אחד מקרשי הקפיצה לקריירה תאגידית בישראל היא גם הסיבה למיעוט היחסי של הנשים בעמדות מפתח בתאגידים (כן, יש שם כמה נשים, אבל אפשר לספור אותן על יד אחת). ועוד משהו, הפעם לא כדי לחזק את דבריו של גיל - לצד האליטות המשפחתיות והבטחוניות צמחה בשנים האחרונות שכבה משפיעה נוספת, שכבת המנהלים הבכירים בחברות טכנולוגיה וקרנות השקעה בתחום. גיל שווייד מצ'קפוינט, ניר ברקת מ-BRM, דוידי גילה מ-DSP ואחרים - הם לא הגיעו לאן שהגיעו בגלל עברם הצבאי או ייחוסם המשפחתי. השכבה החדשה הזו, שיושבת על הון רב, משנה מעט את המאזן האוליגרכי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יעקב פרי היה ראש השב''כ הראשון שגם התפרסם. אחריו היה עמי איילון שהגיע לשב''כ כבר עם רקורד מכובד ובינתיים מנצל את מעמדו לפעילות פוליטית שלא מביאה לו רווח מיידי. גדעון עזרא כמעט הגיע למעמדו של יעקב פרי בשב''כ. דוגמה לכך שהפוליטיקה הארגונית בשב''כ לא בהכרח מטפחת מצויינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע לשיטתך הון חברתי אינו יכול להשקל כחלק מכישוריו של אדם? אביא דוגמא. אני עובד במשרד וחולק משרה אחת עם אדם נוסף, נקרא לו דני (כי ככה קוראים לו). שנינו, כעקרון, ממלאים את אותו התפקיד, פחות או יותר. הגיע יום, ונדרשנו למצוא קבלן שיעשה שיפוצים במשרד שלנו. אני לא מכיר אף אחד, לא עסקתי מעולם בשיפוצים, ואין לי מושג כמה אמור כל דבר לעלות. המיטב שיכולתי לעשות הוא להרים כמה טלפונים, להזמין אנשים לתת לנו הערכת מחיר, ולנסות לשפוט כמיטב יכולתי את אמינותם של הקבלנים האמורים. דני, לעומת זאת, מכיר הרבה אנשים, ואפילו היה אחראי על השיפוצים בבית הוריו לא מזמן. הוא ידע להרים טלפון למישהו שהוא מכיר, וסידר לנו שיפוצים באיכות סבירה ביותר במחיר נמוך יותר מכל מה שהצלחתי להשיג. הון חברתי, כפי שאתה רואה, חסך למשרד שלי כסף. תרומתו של דני למשרד גבוהה מתרומתי שלי. או, במילים אחרות, כמה אנשים יש בישראל שנמצאים במעמדו החברתי של פרי? לעומת זאת, כמה אנשים יש בישראל שיכולים לתפקד כטלפנים בסלקום? אם היחס בין שני המספרים הללו אינו דומה ליחס בין שכרו של פרי לבין שכר הטלפנית, אני מוכן לתרום לך מספר טלפון של שיפוצניק מצויין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי ש"הון חברתי" שווה כסף (הטענה שלי היא שבפרשנות יצירתית של המציאות השניים אפילו זהים). מעולם לא טענתי שתרומתו של פרי לסלקום היתה פיקטיבית או מזויפת. הבעיה היא שאוליגרכיה, מטבעה, נוטה להיות מצומצמת. אפילו אמפירית, אם תרצה, ללא הסברים מסובכים מתחומי החברה והפסיכולוגיה. הרבה אנשים יכולים להכיר שיפוצניקים, מעט אנשים (יחסית) נכנסים לחוג החברתי של משרד האוצר \ בנק ישראל \ כנסת ישראל \ חברות בדירקטוריון באחת מהחברות בבעלות קבוצות ההון הדומיננטיות \ שופטים \ דיפלומטים \ בנקאים \ פקידות בכירה \ קצונה בכירה, וכדומה. רובה המכריע של השכבה החברתית הזו נולד להורים עשירים, מאותה שכבה חברתית בדיוק. השכבה הזו הולכת ומתלכדת בקשרי נישואים וקשרי דם, קשרים פוליטיים ועסקיים משותפים. נדמה לי שבאחת ההודעות הקודמות שלי ציטטתי כמה מספרים רלוונטיים נכון לשנת 1984, מהספר "המיוחסים". בוודאי שהשתייכות לאוליגרכיה איננה נמצאת ביחס ישר לכישורים (מעט מאוד נערי אשפתות מוכשרים מגיעים רחוק), אולם אף אם היה זה כך עדיין הייתי רואה חשיבות עליונה בהגבלת כוחה. בדר"כ אליטה שלטת מורכבת מאנשים מוכשרים למדי (למרות שספציפית כנסת ישראל הולכת ומאבדת מיוקרתה, לדעתי משום שהיא הולכת ומאבדת מכוחה הריאלי), אבל זה לא משנה את מהותה, או את זכותה המוסרית לנכס לעצמה את הכוח והתוצר החברתי של כלל האוכלוסיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יעקב פרי נולד להורים עשירים או לשכבה החברתית המדוברת, או שכניסתו לשכבה הזו הגיעה במקביל (בעקבות?) לעבודתו בשב"כ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר שאלו אותי לגבי יעקב פרי, ועניתי שאני לא מכיר את הביוגרפיה שלו ספציפית. חיפשתי ב''גוגל'', אבל מלבד התוצאה הצפויה - אותם שמות מוכרים עולים שוב ושוב בהקשר לשמו של פרי - לא מצאתי פרטים על ילדותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נולד בשנת התצל"ח ביישוב זיכרון יעקב, להורים המאושרים אולסי ומנחם. האב המאושר מימן לילד קולג' מגיל שנה בפנימיה היוקרתית ע"ש כרמי גילון, שם היה סגל מרצים נדיר בטיבו, שכלל את משה אריקסון, שאלתיאל נוקיה ואמנון סמסונג. ילדות קשה: כבר בהיותו בן חודשיים, עבר ניתוח מורכב להוצאת כפית הכסף שנולד עימה. בעיה נוספת אותרה כשנישלח הביתה מהגנון בשל היות כרטיס הביקור שלו מעוטר ביהלומים 18 קרט בלבד.בית הספר היסודי עבר ללא אירועים מיוחדים, למעט ארוע מתוקשר בו נאם בטקס פורים על הצורך בחלוקת דיבידנדים לאביונים גם בשנים בהן התשואה למניה נמוכה. בחטיבת הביניים חל המהפך, עם ההצטרפות לכיתה לשיוויון חברתי ע"ש ג' לדרמן. שם למד יעקב שהדרך להשגת מעמד וכוח בישראל אינה עוברת דרך כישורים אישיים, אלא בהשתייכות לאליטה. מכאן זנח את תוכניותיו להתברג לחברה מהתחתית, ורץ ישר לשב"כ. עד כאן להפעם, ילדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לרוץ לשב"כ זה קיצור? קיצור זה להתחתן עם ג'ודי ניר-מוזס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא. חיפוש בארכיון גלובס העלה את הקטע הזה: "פרי התמנה ב-1988, כשהיה בן 44, לראש שירות הביטחון הכללי, והיה הראש הצעיר ביותר שהיה לשב"כ. כשהתפרסם שהוא עומד לפרוש מהשירות, קיבל חמש הצעות לניהול חברות. "כשהודעתי על הפרישה מהשירות, קיבלתי אזהרות מכל החברים שלי: תהיה מתוסכל, תעבור משברים, תסתכל על הטלפון הדומם ותחשוב שהקו מנותק. בפועל, בניגוד לכל התחזיות, קרה ההיפך". "בארוחת ערב אצל איש העסקים אבי טיומקין פגש את דב תדמור, שעמד בראש דיסקונט השקעות. יומיים לאחר מכן הציע לו תדמור את תפקיד מנכ"ל סלקום. סלקום הושקה בדצמבר 1994, ופרי נכנס לתפקידו במרץ 1995". זהו, ממש זהו. אבל חוץ מזה, מקטעים אחרים למדתי שהוא חבר טוב של רוברט דה-נירו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |