 |
חלק מהמגיבים ניסו לתת פה כמה תשובות באשר לשאלה מדוע לא ניתן למצוא באייל הקורא משתתף מוסלמי, או כזה התומך בעמדות המוסלמיות. ייתכן שכמה מן התשובות הללו אכן עונות על השאלה ברמה המעשית, אך אני רוצה לנסות ולהשיב מנקודת מבט אחרת.
חלק מה"סאב-טקסט" של סדרת המאמרים הזו, שהחלה באוקטובר 2001, הוא שבין העולם המוסלמי לעולם המערבי (נוצרי-יהודי) פעורה תהום תרבותית כל כך עמוקה, עד כי אין לשני הצדדים יכולת לקיים דיון הדדי. באופן אישי, אני נוכח בכך כל פעם מחדש, כאשר אני צופה בטלויזיה בראיון עם אחד מאנשי הרשות הפלסטינית או חברי הכנסת הערבים בעקבות פיגוע כלשהו. בשום צורה לא ניתן לזהות, אצל אף אחד מהאנשים האלה, ערעור על עצם הלגיטימיות של פיגועי ההתאבדות; פקפוק במוסריות של רצח אזרחים חסר אבחנה עבור אמונה או אידאולוגיה.
[מהי בעצם ההתאבדות אם לא הצהרה שהמוות טוב מהחיים?]
אך יותר חשוב מכך הוא חוסר היכולת המוחלט של המוסלמי לבטא מינימום של ביקורת עצמית. לדעתי זהו ההבדל המרכזי בין התרבות המוסלמית לתרבות המערבית. במובן הזה אין כל הבדל בין פרופסור ממוצא ערבי המלמד באוניברסיטה בארה"ב לבין פלסטיני קשה יום מרחובות עזה. בכל ראיון עם האנשים האלה הם יפרטו אלף ואחת סיבות למצוקות של המוסלמים בעולם, אך אף לא אחת מהן תהיה נעוצה במוסלמים עצמם. אם על היהודים נאמר שהם מסתובבים עם תחושת קורבן מתמדת, הרי שהמוסלמים שמים אותם בכיס הקטן בהקשר הזה.
מאד הייתי רוצה, ככותב המאמרים הללו, לקבל תגובה עניינית מאדם מוסלמי, שינסה לענות ולהשיב לי על הנקודות שהעליתי, ובכנות ינסה להסביר את המצב השורר כיום בין המוסלמים למערב, מבלי להתפלש בביצה המקומית של הסכסוך הישראלי פלסטיני וב"כיבוש". הייתי רוצה שאותו מוסלמי ינסה להסביר לי על מה ולמה נלחמים מוסלמים ונוצרים באינדונזיה, הפיליפינים וניגריה; מה היתה העילה לפיגועי ה-11 בספטמבר (למי שלא יודע, המלחמה באפגניסטן החלה אחר כך); ומהם התנאים שהעולם המוסלמי מציב לשלום עולמי.
מעניין אם מישהו מוכן להרים את הכפפה (אני אסתפק גם בעמירה הס).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש