 |
|
 |
||
|
||||
 |
הקידמה האנושית נבנתה, בין היתר, על עידון הדרגתי של תוקפנותו החייתית של האדם: מקניבליזם - לויתור על אכילת אדם אחר, אפילו כשהוא אויב. מאלימות פיזית - לאלימות מילולית. מפעולות אימפולסיביות על פי יצר רגעי - לשימוש בשכל ובהגיון "בראש קר", ככל האפשר. בכל שלב בתהליך העידון הממושך איבדו החיים משהו מהראשוניות שהיתה להם, מעוצמת החווייה החושנית שיש בכל פעולה אינסטינקטיבית, ישירה, ייצרית. לרגע, באופן *דוחה* אני מרשה לעצמי להתפס לספקולציה שאכילה של אדם אחר (למשל משבט יריב) היתה חוויה מדהימה, אקסטטית כמעט, בימים שבהם זה עדיין היה מקובל. ואילו היום זו מחשבה שמעוררת רק גועל. למה, בעצם? למה מתעוררת בנו (לפחות בי) דחיה מיידית כשמנסים לדמיין אקט קניבלי? לדעתי, לא רק מהסיבות המוסריות, אלא גם מפני שזו תוקפנות "מזוקקת", חסרת רסן, שאין בה שום רוך. ובתור שכזו, היא הדבר הרחוק ביותר מעידון, או סובלימציה של רגשות, שהיא אולי הבסיס לקיום תרבות מפותחת. כבר היוונים הקדמונים קראו לזה אקט "ברברי". במילים אחרות, להיות צמחוני זה להיות פחות תוקפני ויותר מעודן, כי באכילת בשר יש שמינית שבשמינית של רצח - משמע של יצר בלתי מרוסן (ואת זה אני כותב כחובב של סטייקים ובשר בכלל). והתרבות האנושית - לשמחתי אבל גם לצערי - הולכת יותר ויותר לכיוון של עידון היצרים ואיסור על ביטוי חיצוני של אגרסיביות 12. ______________ 1 כמובן שהאלימות מתפרצת לעיתים - למשל במלחמות. אבל מאמצים עצומים מושקעים במניעת מלחמה מפני שמוסכם על כולם שהשלום מקדם את התפתחות האדם הרבה יותר. 2 רק לשם הדוגמא, המטבח הצרפתי המעודן מקפיד לעטוף היטב את החוויה האלימה של אכילת בשר (המצריכה שימוש בסכין ופעולות חיתוך) בתורה מסובכת של כללי נימוס שחלק ממטרתם היא לוודא שהסועד יישאר בשליטה מלאה על התנהגותו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
2 שטויות. גם לאנגלים יש נימוסי שולחן מעודנים ומסובכים מאד. אבל האוכל שלהם חרא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם יש עדויות לקניבליזם בקרב בני האדם (מלבד בפפואה/גניאה החדשה)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדות עקיפה, מסתמכת על קיום גנים שמגינים מפני מחלות שמאפיינות קניבליזם: http://www.scienceagogo.com/news/20030313221359data_... (מיץ יגיד: לא משכנע. אני נוטה להסכים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צפון קוריאה, קונגו ועוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל אלא מקרים של רעב קיצוני, ולא כחלק מהחיים היום יומיים. ההנחה של LG היתה שהמין האנושי התפתח מקניבליזם לאכילת בשר, ןאני מחפש תימוכין להנחה הזו. משהו כמו מה שהובא למעלה, רק יותר מבוסס (למשל, http://www.he.net/~archaeol/9709/newsbriefs/anasazi.... רק שזה ננמצא רק במקום יחיד). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 152184 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז יש לנו מתוך כל המקומות בהם היו בני אדם, יש לנו שלוש עדויות למקומות בהם בני אדם נהגו (מלשון מנהג) לאכול בני אדם (קונגו, פפואה ובני האנאסזי)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאיני בטוח שאני מסכים עם תאוריית העידון כגורם מעשי, חיפוש פשוט בגוגל יניב עוד מקרי קניבליזם. למשל http://edition.cnn.com/2000/NATURE/09/06/american.ca... . | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, האם לא נכון יותר לומר שסימני קניבליזם יום יומי התגלו בפחות מאחוז מסך כל התרבויות שנחקרו עד כה? והאם נכון לומר שאין בהכרח קשר ישיר בין קיומו של הקניבליזם, לתקופת קיומה של התרבות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמא לקניבליזם אצל האצטקים (למטרות פולחן): ציטוט מהמאמר: Sacrificial victims were believed to have become sacred. Eating their flesh was the act of eating the god itself. This communion with superior beings was an important aspect of Aztec religion. מה שמעלה את האפשרות שגם בתרבויות אחרות הקרבת קרבנות אדם (מנהג נפוץ בעת העתיקה) היתה כרוכה בחלק מהמקרים בקניבליזם.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*למטרות פולחן*, ולא להשבעת רעב כמנהג יום יומי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה טועה. כלומר - כן, יש סובלימציה של אגרסיות, אבל זו לא המצאה אנושית. סובלימציה של תוקפנות יש אצל השימפנזה, הבונובו, המקוק קטום-הזנב (Stump-Tailed) ואפילו אצל קופי הריזוס (Rhesus) האלימים. פרנס דה-וואל מתאר בספרו Peacemaking Among Primates כיצד, למשל, בונובו אחד רודף אחרי חברו בצרחות מאיימות וכשהשני עוצר באפיסת כוחות, הרודף קופץ עליו – תוקע לו אצבע בגב, מסתובב והולך, כאילו זה כל מה שהתכוון לעשות מלכתחילה. אחד מסימני הפיוס שהכפופים משתמשים בהם כלפי דומיננטים היא הנחת היד בפיו של הדומיננטי: בונובו ושימפנזה נוהגים בד"כ לנשוך את אצבעות יריביהם. הכאילו-נשיכה הזו היא סובלימציה של עונש (הכרה של הכפוף בכך שהוא "ראוי לעונש"), ובכך מסתיים הריב. לפיכך, אין מדובר בתהליך של שיפור תרבותי, אלא בתהליך אבולוציוני שהתחיל לפני מיליוני שנים. התוקפנות בקרב בני אדם אינה שונה בעליל מאשר אצל קרובי המשפחה שלנו - ואם נשווה עצמנו לבונובו, אנחנו נוטים יותר להתדרדר לאלימות פיזית משמעותית. בכלל, כדאי לקרוא את הספר, ולו כדי לגלות כמה שאנחנו לא מיוחדים כמו שאנחנו אוהבים לחשוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב. כנראה שהאדם הוא ה- missing link שהמדע חיפש כל השנים כדי להסביר את האבולוציה של הבונובו... דרך אגב, האם דה-וואל מספר גם מה קורה כשקבוצות קופים מנסות ליישב סכסוכים על טריטוריה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קשור. קופים וקופי אדם נוטים לכל מיני כיוונים, והרי ברור שכל מין שקיים כיום הוא פרי של התפתחות נפרדת. היו לבונובו 6 מיליוני שנה להתפתח אחרי שנפרד מהקו שלנו, ו-3 מיליוני שנים מאז נפרד מהשימפנזה. די והותר זמן. לגבי בונובו אין נתונים, למיטב ידיעתי. קשה לצפות בהם בטבע. לגבי השימפנזים, ידוע שהם נוטים להתקוטט, לעיתים עד מוות, עם זכרים מקבוצות סמוכות - מוטב במארבים לזכרים שבודדו מיתר הקבוצה. במקרה אחד שאני קראתי אודותיו, שבט שלם הושמד כך ע"י שבט סמוך. מצד שני, זה לא שונה בכלל ממה שבני אדם נוטים לעשות לעיתים קרובות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי זה באמת לא קשור. חשבתי שבסיטואציות שתיארת היה משהו שמזכיר ריבים בתוך המשפחה - למשל בין אחים, ולכן אולי קבוצת בונובואים קצת דומה למשפחה מורחבת, או לשבט. לטעמי, אחד ההישגים הגדולים של האדם הוא היכולת ליצור שיתופי פעולה בקבוצות גדולות של פרטים שאין ביניהם קרבת דם. זהו הישג לגמרי לא טריוויאלי, מפני שהרצון לסווג על פי קרבת דם טבוע בנו עמוק ויעידו על כך המיתוסים המכוננים של עמים, שברובם הגדול (מבין אלו שאני מכיר) נזקקים לדמות של אב (או זוג) קדמון משותף שמחלציו (so to speak) יצא העם. היכולת לשתף פעולה בנויה על היכולת להזדהות עם האחר, לחוש איזו קירבה אליו (ואצל האדם - לא בהכרח קרבת דם). המבחן העליון לזה הוא הנכונות להקריב את החיים למען מישהו (או משהו) אחר. כדי שהקרבה עצמית כזו לא תתנגש עם יצר הקיום, אדם צריך להרגיש שהזהות שלו איכשהו תשתמר למרות שהוא עצמו ימות. לצורך העניין, כדי להבין מהי הזהות של אדם אפשר לשאול מהם כל הדברים שעליהם הוא יכול לומר "אנחנו". אנחנו, כלומר המשפחה שלי? אנחנו, כלומר הדיירים בבניין? אנחנו, כלומר עם ישראל? אנחנו, כלומר בני האדם? ההתפתחות האנושית מראה, בעצם, שמושג הזהות הוא מאד גמיש, או נזיל. בפרט, כשאדם אומר "אנחנו", הוא לא מתכוון לאותו דבר כשהוא צמחוני וכשהוא אוכל בשר. אוכל בשר מרגיש שהוא חלק מקבוצת בני האדם - למשל, הוא יהיה מוכן בתנאים מסוימים להקריב את חייו למען ההגנה על קבוצת אנשים יקרה לו. אבל הוא לא יהיה מוכן להקריב את חייו למען הגנה על חיה, או קבוצה של חיות. כשצמחוני אומר "אנחנו", אולי הוא מתכוון לזהות שלו כבעל חיים, לאו דווקא כאדם - מעין "אני כאחת החיות שבעולם". ואז מתחשק לי לשאול אותו אם בתנאים מסוימים - קיצוניים ככל שיהיהו - הוא יהיה מוכן להקריב את חייו למען ההגנה על חייה של חיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין לציין שמייד בתחילת חיבורו של בואוסמה על מונחי השפה הרגילה, דיון 1539, הוא מביא את המילה "אנחנו" כדוגמא ל"מושג הנודע לשימצה בעירפולו ורב-משמעותיו". מיותר לציין שהוא אמר את זה בלשון סגי נהור (או עם לשון תחובה עמוק לחי), כי הוא ציין שזה "לשיטתם [של חובבי השפה המדויקת]". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה קישור בלתי צפוי... אם כך, האם הערפול בשפה משקף ערפול (קרי: גמישות) דומה במערכת הרגשית שלנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וגם זה לא בטוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קבוצת בונובואים (כמו גם שימפנזים) היא בדיוק שבט. מדובר בקבוצות של בין 20 ל-75 פרטים (ממה שידוע לנו), שמתחלקות לתת-קבוצות ארעיות מאוד לצרכי חיפוש מזון. לא בין כל הפרטים בשבט יש קרבת דם מיידית, ויש מקרים שאין קרבת דם בכלל (אם כי מובן שקשה לבחון דברים כאלה. מוטב אולי לומר - יכול להיות מצב שאין קרבת דם בכלל). שיתופי פעולה בין קבוצות גדולות קיימים גם אצל שימפנזים (ואצל נקבות בונובו. ואצל נקבות שימפנזים בתנאים יוצאי דופן - כלומר הפוטנציאל קיים, למרות שבטבע הוא לא בא לידי ביטוי). שימפנזים נוטים לקיים קואליציות בנות-קיימא (אם כי נזילות משהו) של שניים או שלושה זכרים לצרכים פנימיים, ויש שיתוף פעולה גם ברמה של 5-6 זכרים כשיוצאים "לפטרל" על גבולות הטריטוריה. יש לי בעיה עם רעיון הנכונות להקרבה עצמית שלא למטרות ברירת שארים (kin selection). יש לי הרגשה מעצבנת שמדובר בתוצר שלילי (מבחינה ביולוגית) של ממטיקה - שהיא תוצר של תרבות ותקשורת ברמה שקופי-אדם אחרים אינם מסוגלים להשיג. זה שאנחנו רואים בזה דבר נעלה ונפלא זה רק מראה כמה שהממים הללו מוצלחים, לא יותר מזה. היכולת לשתף פעולה צריכה להתבסס על הכרה ביתרון הנעוץ בכך לכל המשתתפים - שיתוף פעולה כלכלי למשל, שבו אדם אחד עם כישורי ניהול ואדם אחד עם כסף מקימים ביחד עסק וכולם מרוויחים מזה, זו דוגמא לשיתוף פעולה חיובי. שיתוף פעולה שבא במקרה הרע אתה מת ובמקרה הטוב אתה נשאר בחיים, זה שיתוף פעולה מטופש משהו. לגבי השאר - אין לי ממש מה להגיד. המילה אנחנו היא הרבה פחות "מזהה" משטענת. אני יכול להגיד "אנחנו" על כל כך הרבה דברים שהם לא חלק מהזהות שלי ("אנחנו, אלו שאכלו המבורגר לארוחת הצהריים היום", או "אנחנו, שנולדנו בשעה 2 בלילה"), שהטענה כאילו רק בגלל שיש לי "אנחנו" אני אסכים לעשות *משהו* לטובת האנשים בקבוצה הזו היא בעייתית. מה גם שנורא קל ליצור "אנחנו" יש מאין, כפי שהראו אינסוף ניסויים חברתיים בהם חולקו בני אדם באופן אקראי לקבוצות והראו רוח קבוצתית מחד ועוינות לקבוצה היריבה מאידך - בלי שום סיבה הגיונית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר ידע על העולם, שנמצא אצלנו בגנים. אבל גם תרבות היא ידע על העולם, למרות שהיא לא בגנים. איזה ידע ראוי יותר לשימור? אני באמת לא יודע. לכל הפחות זה לא נראה לי טריביאלי לטעון שהגנים שלי יותר מיוחדים ממה שיש לי בתוך הראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מיוחדים" הוא מושג בעייתי. כמובן, כשאנחנו מגיעים למקום שממנו אני מדבר, כל החלטה מוסרית היא חסרת ביסוס עצמאי, וחייבת להתבסס או על החלטות מוסריות קודמות, או להיות אקסיומטית. חוץ מזה, זה שאתה שואל איזה ידע ראוי יותר לשימור רק מוכיח שהמם ששולט עליך כרגע (כי ממים הם טפילים על המבנה הביולוגי) הוא מוצלח מאוד, וכדאי לך להפטר ממנו כמה שיותר מהר. ממים מוצלחים הם המסוכנים ביותר. (: בוא ננסה לטעון את זה ככה: "הגנים היו שם קודם". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך נפטרים מממים? פונים לאגודת אל-מם? אבל בעצם, לא בטוח שהייתי רוצה לחיות בחברה שפועלת רק לפי גנים. לא חושב שהייתי שורד שם יותר מכמה דקות. אבל אני אמשיך ללכת לחדר כושר ואז נראה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המדריך להפטרות מממים: 1. להקשיב טוב טוב לדוד דובי1. 2. להבין שמה שהוא אומר נכון, והממים שלך הם טפילים נוראיים שכדאי להפטר מהם. 3. להעביר לדובי את כל ממונך עלי אדמות כאות תודה על סיועו לך. לא חברה שפועלת רק לפי הגנים, אלא חברה שבוררת את הממים שלה קצת יותר בקפידה. עם הגנים שלנו אנחנו כבר תקועים - למה לתת גם לממים להתפתח דרך ברירה טבעית? 1 אגב, ציינתי שאני באמת דוד? והיא ממש חמודה! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת תתחדש. ואני נאלץ להודות שאני מניח שהוכחה מוחשית כל כך לחמודיותם של הגנים סביר שתעלה מחשבות חד-צדדיות במקצת בעניין יחסי החשיבות הראויים בין המולד והנרכש. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי מישהו מוכן לעזור עם הטקסט האלמותי של שיר הפתיחה מתוך "ניקוי ראש"? נדמה לי שהתחלת השיר היתה כך, בערך: אז במצב הנוכחי כשלא הכל הכי הכי מה עוד צריך הבן אדם אם לא לשמור על ראש נקי? לכן לפני כל פעולה ניקוי הראש הוא הכרחי. שלב ראשון: ניקוי פרצוף שטיפת המוח וקירצוף ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז במצב הנוכחי כשלא הכל הכי הכי מה כבר צריך הבן אדם אם לא לשמור על ראש נקי לכן לפני כל פעולה נקוי הראש הוא הכרחי בשלב ראשון נקוי פרצוף שטיפת המוח וקרצוף פנס כחול בעין שמאל סתימה באף שלא ינזול כיוון והדלקת אורות (לא זוכר) איזון אזניים וגירוז וזהו זה אפשר לזוז |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלף (לא זוכר) ב(כנראה): שינוי והחלפת דעות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניקוי של פילטר הדמעות סינון והחלפת דיעות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם השחפת. ממתי זכויות היסטוריות זה הקושאן לזכותינו על הפנוטיפ? אנחנו פה כי אין לנו מקום אחר. חוץ מזה החלטת האו"ם מ47 מעגנת את זכותנו המוסרית. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |